קודם כל- אני שולחת לך מפה חיבוק חזק-חזק. והלוואי שיכלתי לעזור לך באמת. להפחית קצת מהכאב. 

אפשר לנסות לסכם בנק'?

אני בטוחה שיהיו פה אנשים מוצלחים ממני, שיתנו לך פה עיצות טובות. אני רק רוצה לתת לך שאלות למחשבה עצמית:

*בואי ננסה להתנתק מהחבר הספיציפי, כי אם נחשוב עליו, הרגש ישבש לנו הכל. עוד כמה זמן את מתכננת חתונה? אני מאמינה שלא בשנה-שנתיים הקרובות. אז למה חבר? כי. כי אנחנו מתאימים, וכי אנחנו מסתדרים מעולה ביחד, ויש בינינו משיכה, ו-שניה. בואי נתנתק מהבחור הספציפי. -את חושבת שרוב הסיכויים שהבחור שתצאי איתו עכשיו, יהיה גם בעלך? -אם כן, את חושבת שהוא ישאר אותו אחד עד החתונה? את חושבת שתצליחו לשמור נגיעה, ייחוד, ושות' כ"כ הרבה שנים? -אם לא, אם תיפרדו- איך זה ישפיע על הקשר שלך בעתיד עם בעלך? עליך בתור אשה, בתור אמא?. סתם נק' למחשבה. 

ועכשיו לבחור הספציפי. קודם כל- את חושבת שהוא ממש נפגע? אמנם עשית משהו שבתכלית שלו צודק, אבל יש לנו זכות בשם האידאלים שלנו לפגוע באנשים? לקטוע קשר כ"כ ארוך במכתב קטן שנבע מהרגשה של רגע, זה קצת קשה. אולי כדאי להיפרד כמו שצריך. שאלת אותו מה דעתו? גם לו יש זכות דיבור בעניין. 
לגבי הגעגועים- את זה רק הזמן יכול לרפא. (ועכשיו תחשבי מה היה קורה אם זה היה קשר יותר ארוך. אם הייתם נפרדים רק אחרי כמה שנים. כמה זמן היה לוקח לגעגועים להרפא? המווון. תחשבי כמה זה יכול להיות הרסני לבית שתקימי בע"ה.). אם תהי שלימה עם ההחלטה שלך, יהיה לך יותר קל.

*קודם כל- להגיע למסקנה למה חשוב להשקיע בלימודים. כשיש לאדם סיבה, יותר קל לו עם הדרך.
אני מאמינה שהירידה בלימודים זה די בגלל הדכאון. אבל בכל זאת כמה נק'-

אולי כדאי לנסות ללמוד עם חברות, עד שתחזור לך המשמעת העצמית?

או לכוון לך למשל שעון מעורר שיצפצף עוד שעה, ומחליטים שעד אז לא קמים מהספרים? או להחליט שלא יוצאים/נוגעים במחשב עד שמסיימים כך וכך עמודים? 

לנסות לחלק את החומר לכמויות קטנות, וכו'.

*הירידה במידות: ממש ממש קשה לעבוד את ה' בדכאון.

-לעבוד על השמחה. וכן, שמחה זו מידה, ואפשר לעבוד עליה. זה לא משהו שקונים במכולת.

-אפשר ללמוד על המידות- לא חסרים ספרים/שיעורים ברשת, שהם לא ברמה קשה מדי ללימוד עצמי.
-ו-לעבוד ממש . לעשות לעצמך מעקב עצמי, לבדוק כל כמה זמן כמה השתפרת.

*לגבי היאוש- זה נשמע כאילו זה די נובע מעניין החבר, אז קודם כל כדאי לסגור את הנושא. 

אולי כדאי לנסות למלא את הזמן בדברים שיעזרו לך לשכוח, וגם יכניסו לך שמחה? למשל להתנדב איפושהו. (זה לא חייב להיות משהו מפוצץ, יום יום. אפילו פעם בשבוע-שבועיים).

*והכי הכי הכי חשוב, יש לנו כתובת ישירה לכל תחושת כאב, וזה אפילו ממש בחינם- אז למה לא לנצל?
את יודעת מה ה' אומר לנו? "עימו אנוכי בצרה". מה זאת אומרת? שכשכואב לך, לה' גם כן כואב! זה קצת לא נתפס, כי-מה, אני הקטנה, אז קצת כואב לי- מה הקשר למלך העולם? אבל לא, לה' באמת אכפת מהרגשות שלך.

אז זה לא שווה תפילה קטנה?

-מקווה שלא חפרתי יותר מדי. ואם את צריכה משהו, מוזמנת בשמחה תמיד.

לידור.

רק חרטה ועוד חרטה זה מה שנשאר לי עכשיו.

נוסף לכל זה גם רגשות אשמה שגרמתי ככה כאב לשתי אנשים שלא היה מגיע להם ככה. נו באמת..מה חשבתי לעצמי?! שחרי שדיברנו כ"כ הרבה והיינו קרובים אני אשלח לו מכתב מטופש?

אני הייתי נעלבת מכל הלב. ונכון שדיברנו אח"כ כי הוא ביקש והוא אמר שאין לו שום דבר עליי רק חבל שעשיתי את זה בצורה הזו, אני מרגישה שכואב לו שם. ולא רק לו אלא גם לחברה שעירבתי אותה בשיקולים שלי והיא עשתה מעשה דומה.

בחייאת למה הייתי צריכה להתערב לאנשים בחיים למההה?

הלוואי שהיה עובר לי הכאב ראש המטריף הזה..כזה דיכאון ויאוש אני לא זוכרת..

תודה לידור שוב.!

 

בס"ד

 

אם בא לך לדבר איתי (באישי) את מוזמנת!..

שהיו בסרט שלה עברו אותו דבר בדיוק,הבנות משחקות אותה גדולות ליד הבן ורק אחר כך ההצתה נדלקת והם מעכלות מה הן עשו.

ואחרי זה הם מתחילות לרחם על החבר וכמובן שעל עצמם,ומכאן הדרך קצרה מאוד לדיכאון.

 

אני מציע לכם בנות יקרות ודתיות..או שלא תהיו חברות של בנים ואח''כ תצטערו או שתעשו הכל עם שכל לפני שאתן עושות כזה מהלך גורלי!

 

אני מהמר שרוב הבנות שהיה להם חבר,היו בדיכאון בהרבה יותר מבנות שלא היו להם חברים...וד''ל.

יש באמת מצב שנקרא - 'אדישות' בעבודת ה'. וזה ממש מעצבן המצב הזה...

כי חיים עם ה' כי הרי הוא קיים, ובעצם - נאדה. כלום. מסתובב על ריק.

אז, קודם כל נזכור, שככה המצב בחיים. גם לגדולים ביותר - מסתבר. לפעמים הרגש יותר חזק בעבודת ה', ולפעמים הוא מאוד חלש עד קרוב לממש כלום. אגב, זו אחת הסיבות שמאוד מסוכן לבנות את כל האמונה שלך (ע"ע: ברסלב וכדו') על הרגש - כי הרגש הוא דבר מתחלף שלפעמים נכבה, או אם נשתמש במושגים, 'אורות', לפעמים יש גם כיבוי אורות...ואם כל האמונה שלנו על האורות ההם, אז שיש כיבוי אורות, זה מסוכן...

ולא, לא נראה לי שיש מישהו שכל הזמן באורות. התקופות האלה של ימי האהבה, ימי החשק מול ימי השנאה, ימי האדישות - קיימות. תמיד, כך מסתבר. אצל כל אחד כמדומני לפי מה שלמדתי בספר 'עלי שור'.

אבל מה שכן חשוב ומה שאנחנו כן צריכים לעשות זה, להביא את זה שהשכל שלנו תמיד ידע בברור את האמת. ואז - גם כשיהיה כיבוי אורות - שהרגש ירד, ישאר לנו השכל דבק בה', שממנו נצליח להדליק שוב את האורות. שוב פעם להתחדש מחדש ברגש. ובשביל זה, את צריכה הכרה ברורה מעל לכל ספק בשכל בעניין היהדות זה כולל להוציא לאור ממש את כל השאלות שמפמפמות בתוכך ולא נותנות לך להדבק בה'. ממש, כל השאלות. וזו לא הדרך לכפירה, ההפך: זו הדרך לשיא האמונה. זו הדרך שה' הדריך אותנו ללכת בה.

 

איך בכל זאת מדליקים את הרגש? חשבתי על זה פעם, וזה מה שיצא לי מאז -

את אוהבת את אמא שלך, את יודעת שאת אוהבת אותה, ולפעמים את אפילו מרגישה את זה.
אנחנו תמיד אוהבים את אמא אבל לא תמיד מרגישים את זה. אם אנחנו לא מרגישים זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אלא החיים זורמים כהרגלם, בלי לשים לב דווקא לאהבה.
כשאמא מכינה לנו אוכל, אנחנו יושבים לאכול ואח"כ אומרים תודה. רוב הפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה באותו זמן. אנחנו לא מרגישים בכלל בעינין הזה. אנחנו רגילים שאמא מכינה לנו אוכל... אבל לדוגמא, אם יש מישהי שאת מכירה, חברה של אמא שלך לדוגמא , ואת מגיעה אליה הביתה והופ - היא אומרת לך "הכנתי לך לאכול", כשאת תאכלי את תרגישי אהבה כלפיה , "יוווו , איזה חמודה היא , הכינה לי אוכל", האא?? מה קרה? גם אמא שלך הכינה לך, ולא רק זה, אלא היא מכינה לך תמיד לאכול, למה שם לא עלתה לך ההרגשה הזו? אני יגיד לך מה התשובה, התשובה נמצאת בשאלה עצמה , בגלל שהיא תמיד מכינה לך לאכול אז את לא מרגישה את ההגשה הזו. את רגילה לזה, זה טבעי בשבילך שהיא מכינה לך לאכול...

אני חושב שכאן טמונה התשובה. אנחנו יודעים שה' אוהב אותם ולא מרגישים את האהבה משום שאנחנו רגילים שהוא נותן לנו לאכול, לנשום, לחיות. אם נעצור מידי פעם שאנחנו מקבלים ממנו דבר ונחשוב על זה שהוא מביא לנו, אנחנו נרגיש, הנה הוא נותן לנו משו חדש , הוא אוהב אותנו וכך גם נרגיש שאנחנו אוהבים אותו. בדיוק שאם כל פעם שאמא מכינה לנו לאכול נעצור לפני שאוכלים , נחשוב על זה שהיא הכינה בשבילנו , ההרגשה תהיה אחרת, יותר נרגיש שהיא אוהבת אותנו ואנחנו יותר נרגיש את האהבה כלפיה.

זאת אומרת, צריך לצאת לפעמים מה - הרגל, מהטבע שבו אנו חיים. אם נצא ממנו ונתבונן במה שה' נתן לנו, ההתבוננות תהיה אחרת, ותפתח לנו מקום להרגשת האהבה ההדדית ביננו לבין אבא שבשמיים. נרגיש - וואו. זה ענק.
אפשר להתבונן בכל מיני מצבים, סתם ככה בספסל שבאולפנא, על המיטה בבית, בדשא שבגינה, או בכל מצב אחר...פשוט לשבת ולראות כמה הטוב שהוא מביא לנו, להתבונן, ולדבר איתו כמו לאבא! ממש...

בס"ד

ואין לי איך להגיב לך...לא יודעת מה להגיד לך, קטונתי!

אח?איפה תשובות העומק שלך?

נערה אחת איבדה הכל! הכל!! שום דבר כבר לא שווה לה!

היא נפגעת מכולם, פוגעת בכולם.. היא לא רוצה, היא לא מתכוונת, פתאום היא מוצאת ת'צמה למטה, עמוק עמוק!!

 

שום דבר לא הולך לה, כבר נמאס מה עושים?! מה?

 

 

****

יהודי אחד חיפש משהו, לא ברור בדיוק מה.. לא בדיוק מובן וידוע!

זה היה משהו כמו סיפוק.. משהו למלא את נפשו, הכל חסר טעם, איפה שהוא לא נמצא מה שהוא לא עושה הוא לא מסתפק, אוייש מר לו ורע לו איזה חיים

חיפש ריגושים מאיפה להנות אולי יקנה לו שוקולד?

אולי ילך ללונה פארק?

אולי יקרנה לו וילה??

אולי יגור בחו"ל.?

אולי יכיר מפורסמת מהממת ויצא איתה.. וכ'.

מצב כזה מתגלגל הישר לפנינו.. למה? איך זה התחיל? איך הגענו לכאן?

חיפשנו ריגושים, דבר אחר, משהו שונה, היה לידנו סידור ואמרנו "זה לא מה שימלא אותי, צריך משו אחר"

 

מה אנחנו?- אנשים? אז אם אנחנו חיים פה ויש לנו עולם? אז למה אין הנאות? לאן הכל ברח?

ברגע אחד של חוסר שימת לב האדם מאבד את האור שבו, סר מעליו הכוח הטוב, והוא מתחיל להיות חשוף לפגיעות ולפגוע כי לא הולך לו.. כי קשה לו..

 

כן כן חתיכת אורך של תשובה כמו חתיכת האורך של הריקנות.................

 

בקשר לחבר הטוב הזה.. לומשנה איך תקראי לו מצידי "הידיד הטוב" שתדעי שהחבר או הידיד הטוב זה הדבר הכי מסוכן לא כמו שזה נשמע, מרוב העיורות שלנו לגביו אנחנו מוכנים לאבד הכל! לוותר על הכל!

רק בשביל שיהיה טוב לשנינו!

זה לא כך, ממש לא!!

 

אמנם המעשה הזה של "להפרד בגלל מצברוח" זה נשמע טוב.. זה לא ככה, לא נפרדים בגלל מצברוח נפרדים כי זה משהו שלא מתאים עכשיו.

ואפילו רק מזיק (בואי נאמר שהמכתב היה תוצאה של הריק הזה בפנים והמכתב הזה היה מיותר)

מעכשיו- כן עכשיו ממש עכשיו, את פותחת דף חדש, נקי, הדבר הראשון שאת עושה הוא:

עוצרת וחושבת מה המטרה שלך!

לאן את רוצה להגיע...(מציעה שתרשתמי את זה ובנוסף תרשמי בצד "אין דבר העומד בפני הרצון")

 

אח"כ המעשה הבא תתקשרי אל אותו אחד שנפרדת ממנו, תבקשי סליחה על הפתאומיות הזאת ותגידי לו שאת מאוד מעריכה אותו על הכל ולא שייך לך הקשר הזה לעכשיו- תנתקי ת'קשר, דברי אליו קצר ולעיניין אחרת זה לא יגמר!

 

ואז תלבשי בגדשגורם לך הרגשה טובה של התחדשות- צאי מהחדר ותתחילי לשאול את ההורים אם הם צריכים עזרה במשו.

ואז בערב את רושמת מה שעבר עלייך היום ומבקשת מה' שיעזור לך עם הדף החדש הזה..

כל מה שנא' ומוצע לך למעלה תלוי בכוח הרצון שלך לשמוח מ "עוד 100" במבחן!

תראי שאם אתה רוצה להתעלות ולהשתנות מסייעין בידיו!

ב"הצלחה!

 

 

כבר מזמן שלא קראתי כאלו מילים מהנשמה.

 

 

פאמ, פאמ, פאמ. והנה שוב, זו את.
הדמעות זולגות החוצה. ווא, כמה מוכר...

והנה שוב הכלום הזה בעצם. סתמית בעולם.

את. בעצם מתחילה לדבר. ואת בעצם כלום. לא מרגישה כבר.

אבדת תחושה. הכל פתאום נראה לא קשור אלייך.

משהו כמו 'איש האמונה' משלך, ההוא שאת המצאת.

ואת מתה לצאת מזה, אבל את בזה. בפנים עמוק בחושך.

אין מה מחייך אלייך, ואין שום דבר שאת והוא קשורים אחד לשני.

אם נסכם את זה, זה משהו כאילו מישהו לקח לך ת'הרגש בחיים.

את ה - 'החי המת'. את לא מרגישה חייה. את סתם קיימת.

הנה, שמעת? יש מצב ששמנו ת'אצבע על הנקודה -

את לא מרגישה חייה. את סתם קיימת...

 

 

וואי. תקשיבי.

לא, תתקרבי רגע עם הנשמה. תני לה כמה דקות להקשיב.

את יודעת, אנחנו בעולם הזה באנו לחיות ולא סתם להתקיים. להיות קיימים זה גם

המחשב שאנחנו מסתכלים עליו, הוא קיים, גם השולחן, קיים. אבל 'חיות'. חיות אנחנו רוצים. נשמה במעשה. לחוש ולהרגיש ת'הרגש בכל צעד בחיים.

תראי, במיוחד שעוזבים חבר - שאל תשכחי שמשם הוצאת הרבה מאוד רגש - פתאום מרגישים שבעצם הכל כבה. במיוחד בזמן הזה, מאוד קשה. ואם נוסיף לזה גם ת'נשמה שלנו שזועקת בלי קולות? אז בכלל, המצב בקאנטים...

 

אחות, תקשיבי טוב.

"אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי".

וואי כמה שזה מתאים למה שכתבת - איך יוצאים מכל הבוץ הזה אלוהים איך?

גם את קראת לה' בזעקה שלך. ואת יודעת, שאנחנו נמצאים בוואדי, בחדר שומם בלי שום חיות, במקום שמסביב יש רק הרים, אז יש שם הד. ואת צועקת - "מאין יבוא עזרי", ויש שם קול אחות, שעונה לך בחזרה. "מאין", "יבוא", "עזרי". ואת לא מבינה מה הוא רוצה ממך.

את מספיק לבד, די! שיעזוב אותך! מה? שיפסיק לחזור אחרי מה שאני אומרת!...

ואז את שוב מסתכלת לשמיים, וצועקת - "מאין יבוא עזרי". ושוב, אותו קול בשיא החוצה מחזיר לך, "מאין", "יבוא", "עזרי"...

ואז את פוקחת את העיניים, לבושה בדמעות, ונדלקת.

"מאין - יבוא עזרי". מאין - יבוא עזרי.

מהכלום, משם יבוא עזרי. הקול הזה, הקול הזה שכ"כ עצבן אותי, הוא אומר לי בדיוק מאיפה תבוא הישועה. מהאין, מהכלום. משם.

ו - וואו, כמה שזה מתחבר לי עכשיו. אני עכשיו בשיא הכלום. אני עכשיו מתה, והנה, הנה הוא אומר לי בדיוק איך אני יכולה לחיות. מאיפה תבוא הישועה, מהכלום הזה.

משם תבוא הישועה? יכול להיות כזה דבר?!...

 

אך! אך, הלב. הלב מלא בכאב. הדמעות כבר לא יודעות מה לעשות...

אחות, את מקשיבה? שיר למעלות. את יודעת איך עולים?

מאיפה שהגענו, מהריצפה, מהלכלוך, מכלום, משם נעלה. רק משם נגיע הכי קרוב שאפשר. וזה אחות, הקול ההוא, הוא הקול הפמיני שלך, ההוא שעוקף ת'יצר הרע שכל מהותו היא רק לייאש אותך. עכשיו הבחירה היא ממש בידיים שלך. להקשיב להד שמחזיר לי את הפנימיות שלי, או שמא להמשיך לצעוק מאיפה העזרה תבוא?...

 

 

אל תצטערי על העבר. מה שעשית אחות, טוב. הצלת גם ת'חברה שלך מכאבים מסתבר יותר קשים. אז נכון, עשית לה ניתוח, אבל לפחות הצלחת להציל אותה. ובעז"ה, עוד תעברי שלב לטיפולים שמסתירים את הצלקות לאחר הניתוח, אז אל דאגה. בעז"ה תתקני את הלבבות ששברת, וטוב ששברת, אבל קודם לכל זה אחות, בשביל להיות מסוגלת להחיות אחרים, את חייבת להחיות את עצמך. ובמצב שלך, את מתה. אין לך באמת חיות, את רק קיימת בדיוק כמו שהאבן קיימת. ועד שלא תרימי את עצמך קדימה, עד שלא תקשיבי לקול הפנימי האמיתי שלך, את בחיים לא תצליחי להיות אחרים. אל תנסי אפילו. כי את גם בחיים לא תצליחי להחיות את עצמך...

 

 

ו - יודעת? איזה כיף שיש המשך למזמור.

"עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ". וואו. אני אף פעם לא אהיה כאן לבד.

תמיד יהיה לי ת'שיחה האישית הזו עם בורא העולם. כן, גם כשכל העולם סביבי ישן ואני
כבר לא מסוגלת - "לא ינום ולא ישן שומר ישראל". הוא ער לתמיד. פה לשמוע ממני.

"ה' צלך על יד ימינך". אני, ה' הוא כמו הצל שני. אני אתן יד - פתאום אני אראה יד מושאת לעברי. והיא, היד הזה שתושט לעברי, היא זו שתרים אותי למעלה. היא זו שתצליח להקים אותי מעפר דל, מהמקום הכי נחות בחיים, מהרק להיות קיים...

 

 

 

אז אחות, עזבי מה שיהיה עד עכשיו. מהשנייה הזו, את מחליטה שאת פותחת שיחה אישית עם ההוא שם למעלה. לא משנה מה יהיה, כל החושך שבעולם - אם הוא איתך, אז את הכי מסודרת שבעולם. אם תתני לו יד, אם תושיטי אליו איתות אמיתי שאת רוצה אותו לידך, את פתאום תרגישי איך את מתרוממת, איך את מתחילה לחיות. ולא, הדבר הזה ממש לא רחוק ממך. בפה שלך ובלב, שם הוא נמצא. תפתחי אחות, תפתחי. ת'נשמה. הדרך פנימה אל הנשמה היא דרך הפה. לנשום את אויר החיות פה בעולם, להכניס אותו אל הלב, ולתת ללב לפמפם ולהחדיר פנימה אל הנשמה. אמונה.

 

 

 

אהה ו - אחות. את יודעת, טייס בשביל להפוך את המצבים במטוס,

חייב ללחוץ על הכפתור. הנה לך אחות - תלחצי על ה - "טייס האוטומטי".

 

 

 

פרחי טייסת אמונה,

לחגור חגורת בטיחות,

אנחנו ממריאים,

הישר אל,
מסע האמונה.

 

 

 

 

 

 

 

פססט, את ענקית מהחיים שאת אפילו לא מתארת לעצמך כמה.

אחות, המון בהצלחה!