מקור: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190949.html
מאיר ברטלר | הנוער הבריא לא יוותר
עם התגברות הוויכוח על סוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון, והאצת המהלכים לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית - מתחילים ביישובי יהודה ושומרון להבין שהשנה הקרובה היא אכן השנה שבה עלולה להתממש הקמתה של מדינה כזאת. ההנהגה הוותיקה - מוותיקי גוש אמונים ועד מועצת יש"ע - מבינה, כנראה, את המשמעות של המצב ההולך ומתהווה. על פני רוב השטח אמורה לקום מדינה פלסטינית, והדיבורים על הסכם בתוך שנה מקרבים את המצב שבו תרצה הממשלה למסור 90%-95% מהשטח לערבים. היישובים ייהפכו למובלעות והדיון סביב הישארותם ילך ויתגבר.
בחינה של המציאות מלמדת, כי ההנהגה הוותיקה כבר ויתרה, למעשה, על השטח שאינו מיושב, או אינו ממוקם בקרבת צירים ובעל חשיבות ביטחונית. ההסכמים השונים שנעשו במשך השנים צרבו בתודעתה את הוויתור הכפוי על שכם ויריחו, על רוב חברון, ועל כל שאר הערים והשטחים שמוגדרים כשטחי A ו-B.
הן מועצת יש"ע והן ההנהגות הוותיקות יותר בחברון ובעפרה, בבית אל ובקדומים, בשילה ובאלון מורה נאבקות היום על היישובים והמרחבים הסמוכים אליהם ולא על כל יו"ש. מועצת יש"ע ובוגריה - כמו עתניאל שנלר ויואל בן נון - כבר מוכנים מזמן להתכנס בגושים. הם סבורים, שישראל לא תחיל את ריבונותה על עומק השטח ומוטב לנסות להרוויח כמה שיותר בגושים.
כך, למשל, צוטט ראש מועצת יש"ע דני דיין בשבוע שעבר באתר Ynet, כמי שאמר בראיון שהעניק בארה"ב, כי בא לשם כדי לשמור על גושי ההתיישבות. מי שיגיע היום לרוב היישובים ביו"ש לא יבין על איזו הקפאה מדברים. בחזיתם של רובם, במיוחד אלה שבעומק השטח, נבנות "שכונות חדשות" - 10-15 בתים ליישוב. מצג השווא הזה נועד לסמא את עיני הציבור ביישובים שלא יראו את הקוראלס. מוביל אותו זאב חבר (זמביש), בסיוע מועצת יש"ע.
בקרב ההנהגות הוותיקות ביישובים פירמידת הוויתורים נעה בין מאבק לשמירה על הקיים, כולל אפשרות לגידול טבעי, לבין תפישה אקטיבית יותר הדורשת להשאיר בידינו את היישובים והמרחבים שסביבם ואת אדמות המדינה (אלה שעוד בידינו).
גם שרידי גוש אמונים בחברון, בקדומים ובאלון מורה לא נאבקים היום על הישארות בכל השטח שחזר לידינו ב-1967. אין קריאה להחלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, אין קריאה לאפשר התיישבות בערים הגדולות, וכמעט שאין התיישבות במרחבים האדירים (2 מיליון דונם) הפרוסים בשטח. הרשות הפלסטינית, למשל, נטעה בשנה האחרונה 400,000 אלף עצים. איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו? איפה יריחו שלנו? איפה כל רגב ורגב ואיפה כל חלק וחלק, כל ארבע אמות של ארץ ישראל, שעליהם זעק הרב צבי יהודה כמה ימים לפני 1967. אלה כאילו נשכחו מלב ההתיישבות והנהגתה.
רק הדור הצעיר, הנוער שפועל בגבעות, במאחזים, ביישובים ובמרחבים, מוכן היום למאבק על כל השטח, על זכותנו על שכם, על יריחו ועל חברון ועל המרחבים כולם. המאבק לפריצה קדימה באחיזה היהודית ביהודה ושומרון מובל היום בידי הנוער, ואף שאין לו הנהגה מוגדרת הוא צובר תאוצה.
רק נוכחות התיישבותית ב"נחלת האבות" תמנע את הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. מרכז הוויכוח מצוי בשכם, ביריחו ובחברון, ושם בכוונתנו לנהל אותו. חלום הקמת המדינה הפלסטינית ייבלם אם ההתיישבות תפרוץ קדימה לשטחים נוספים ביהודה ושומרון וזה מה שאנו מתכוונים לעשות, לחזור לשכם ויריחו ולמרחבים. הארץ הזאת כולה שלנו. הנוער הבריא ביהודה ושומרון נושא על כתפיו את האחריות להגשמת החזון הזה. הוויתורים השונים לא ירפו את ידינו. איננו חלק מפירמידת הוויתורים. נמשיך בדרכנו, כי יכול נוכל לה.
בחינה של המציאות מלמדת, כי ההנהגה הוותיקה כבר ויתרה, למעשה, על השטח שאינו מיושב, או אינו ממוקם בקרבת צירים ובעל חשיבות ביטחונית. ההסכמים השונים שנעשו במשך השנים צרבו בתודעתה את הוויתור הכפוי על שכם ויריחו, על רוב חברון, ועל כל שאר הערים והשטחים שמוגדרים כשטחי A ו-B.
הן מועצת יש"ע והן ההנהגות הוותיקות יותר בחברון ובעפרה, בבית אל ובקדומים, בשילה ובאלון מורה נאבקות היום על היישובים והמרחבים הסמוכים אליהם ולא על כל יו"ש. מועצת יש"ע ובוגריה - כמו עתניאל שנלר ויואל בן נון - כבר מוכנים מזמן להתכנס בגושים. הם סבורים, שישראל לא תחיל את ריבונותה על עומק השטח ומוטב לנסות להרוויח כמה שיותר בגושים.
כך, למשל, צוטט ראש מועצת יש"ע דני דיין בשבוע שעבר באתר Ynet, כמי שאמר בראיון שהעניק בארה"ב, כי בא לשם כדי לשמור על גושי ההתיישבות. מי שיגיע היום לרוב היישובים ביו"ש לא יבין על איזו הקפאה מדברים. בחזיתם של רובם, במיוחד אלה שבעומק השטח, נבנות "שכונות חדשות" - 10-15 בתים ליישוב. מצג השווא הזה נועד לסמא את עיני הציבור ביישובים שלא יראו את הקוראלס. מוביל אותו זאב חבר (זמביש), בסיוע מועצת יש"ע.
בקרב ההנהגות הוותיקות ביישובים פירמידת הוויתורים נעה בין מאבק לשמירה על הקיים, כולל אפשרות לגידול טבעי, לבין תפישה אקטיבית יותר הדורשת להשאיר בידינו את היישובים והמרחבים שסביבם ואת אדמות המדינה (אלה שעוד בידינו).
גם שרידי גוש אמונים בחברון, בקדומים ובאלון מורה לא נאבקים היום על הישארות בכל השטח שחזר לידינו ב-1967. אין קריאה להחלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, אין קריאה לאפשר התיישבות בערים הגדולות, וכמעט שאין התיישבות במרחבים האדירים (2 מיליון דונם) הפרוסים בשטח. הרשות הפלסטינית, למשל, נטעה בשנה האחרונה 400,000 אלף עצים. איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו? איפה יריחו שלנו? איפה כל רגב ורגב ואיפה כל חלק וחלק, כל ארבע אמות של ארץ ישראל, שעליהם זעק הרב צבי יהודה כמה ימים לפני 1967. אלה כאילו נשכחו מלב ההתיישבות והנהגתה.
רק הדור הצעיר, הנוער שפועל בגבעות, במאחזים, ביישובים ובמרחבים, מוכן היום למאבק על כל השטח, על זכותנו על שכם, על יריחו ועל חברון ועל המרחבים כולם. המאבק לפריצה קדימה באחיזה היהודית ביהודה ושומרון מובל היום בידי הנוער, ואף שאין לו הנהגה מוגדרת הוא צובר תאוצה.
רק נוכחות התיישבותית ב"נחלת האבות" תמנע את הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. מרכז הוויכוח מצוי בשכם, ביריחו ובחברון, ושם בכוונתנו לנהל אותו. חלום הקמת המדינה הפלסטינית ייבלם אם ההתיישבות תפרוץ קדימה לשטחים נוספים ביהודה ושומרון וזה מה שאנו מתכוונים לעשות, לחזור לשכם ויריחו ולמרחבים. הארץ הזאת כולה שלנו. הנוער הבריא ביהודה ושומרון נושא על כתפיו את האחריות להגשמת החזון הזה. הוויתורים השונים לא ירפו את ידינו. איננו חלק מפירמידת הוויתורים. נמשיך בדרכנו, כי יכול נוכל לה.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל