שמתי לב מידי פעם להודעה כגון "אני לא אהיה פה שבוע"..
רק בגלל זה אני מעז לפרסם את זה 
.....נראה לי שסיימתי פה 
אממ.. ארבעה חודשים זו תקופה משמעותית, אז אני רוצה לכתוב כמה דברים לסיום
הדברים שלי כוללים בעיקר תודות ובקשה, ועוד כמה שטויות על הדרך
שמתי לב שכאשר חלק ממכם רואים קטע ארוך, הם תמיד יבררו אם אולי המאמץ שווה את זה וישאלו, לכן אני מקדים ואומר שהקטע הבא שווה, שווה. ובכל זאת, אם אולי תעדיפו לקרוא אותו באתר של חברים מקשיבים, ומה אתם יודעים? אם ממש קשה אפשר בסרטון.
http://www.youtube.com/watch?v=-_hltaxfnPU&feature=player_embedded
http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=28889
בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה: "כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?" הקהל היה המום מהשאלה. האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא: שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?" אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו. אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו , וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי." שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור. בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור. כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש. המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק. המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!" שי מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים. כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!" שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות. כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!" שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!" כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!" שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה. באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו . שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!
לא, אני לא מוגבל. אני יכול ללמוד ולהבין בדיוק כמו כולם, אבל כשאני נרשמתי לפורום הזה ראיתי קבוצה מאוד מגובשת של אנשים שקוראים אחד לשני בשמותיהם הפרטיים או בכינויי חיבה.
זה יכול להפחיד.
המשתמש החדש שואל את עצמו: איפה הוא נכנס פה?
אי אפשר לומר שהפורום הזה יכול להוות תחליף לחיי חברה. אסור לומר. הוא לא משתווה לזה, אבל עצם הקיום של קהילה שבה מובטח לך שלא תישפט על פי החיצוניות שלך, חשוב מכפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם.
הדרך שבה אתם מקבלים את החדש, בידיים פתוחות, לא קיימת בשום קהילה בארץ, וירטואלית או מציאותית.
שי [או שעיה בסרטון] נשאר מוגבל גם אחרי אותו היום, שום דבר לא השתנה אצלו, וגם אצלי לא ישתנה כלום.
סביר להניח שאני אשאר אותו אדם חרדתי שהייתי, שמעדיף לוותר על עשרה שקלים במקום להזכיר למוכר את העודף, שלעולם לא יפתח שיחה ולא משנה מה יש לו להגיד.
אז לא, לשעיה ולי לא יקרה כלום בסוף המשחק, אבל המשחק עצמו היה נחמד, חבריו של שעיה הראו לו איך להחזיק את המחבט, זרקו בעדינות, ויתרו על המשחק למענו, אנשים פה לימדו אותי מה ואיך אומרים באישי, התנסחו שנית ושלישית בשבילי.
זה לא רק שעיה או אני. זה ככה לעוד אנשים ויכול להיות אפילו לעוד הרבה יותר.
לכן אני רוצה לבקש מכם שתי בקשות.
הבקשה הראשונה לא הכי קשה, אבל חשובה מאוד.
אני מקש מכם שמהבחינה הזו תישארו בדיוק כמו שאתם.
חמים, נהדרים, מקבלים, כקהילה וכבודדים.
שתמשיכו לקבל את דעת השונה, עד כמה שהיא נראית טיפשית, ולזכור שחילוקי דעות לא צריכים לחלק בין בני אדם.
שתמשיכו להסביר לשואלי השאלות האידיוטיות מה זה לנצל"ש ומה זה מקלות דביל ולמה יש שם לכולם [ולמה סגרו אותו.. כמה וכמה פעמים] וגם מה לא אומרים ולמה לא אומרים אותו ולמה ולמה ולמה, אפילו שזה מתיש להסביר ולקבל כל פעם מחדש ואפילו שאתם לא חייבים להם כלום.
כי כל זה מייחד אותכם, את כל זה קשה מאוד למצוא היום.
הבקשה השנייה שלי לא כל כך פשוטה.
אני מבקש מכל אחד ואחד מכם לקחת את כל זה... ולהעתיק את זה מהפורום למציאות.
כי אם כל כיתה/שבט/קבוצה/חבורה הייתה מתנהגת באותה הצורה, שמשום מה לא כל כך קל ליישם במציאות [מה שהופך את הסיפור של שעיה לכל כך מיוחד], אני פשוט יודע שהעולם היה מקום יותר טוב .
.זאת הייתה הבקשה השנייה שלי.. תחשבו עליה.
אמממ... זהו?
נראה לי שזהו.
שלכם בכבוד ובהערכה,
יושי 
הידוע בכינויו איתי
נ.ב. קצת נימה אישית..
כמו שכונו יודעים, עם כל היתרונות של צורת ההתקשרות בכתב [פתיחות וכו'] יש חיסרון אחד ענק וזה שלא מבינים את הטון שבהם הדברים נאמרים.
והמון אנשים נפגעים פשוט בגלל... כלום!
ולכן אני רוצה לתת טיפ מאוד חשוב - ברגע שקראתם שורה שפגעה בכם, תקראו אותה שוב! ושוב! מיליון פעם תקראו אותה, עד שתמצאו משמעות תמימה, אפילו לא סבירה!
אני לא ארשום את הניסוח הידוע "אם פגעתי.." כי אני יודע שפגעתי. אני גם יודע שזה היה בלי שום כוונה
אבל אני גם לא פוטר את עצמי ככה, בקשת סליחה פומבית כללית כזאת זה אף פעם לא מספיק.. לכן אני יודע שאני אפנה באישי למי שאני חושב שפגעתי, הבעיה... שאני בטח אפספס כמה... אז אם מישהו חושב שמגיע לו בקשת סליחה ממני ולא פניתי אליו - שיפנה אלי בזמן בקרוב באישי ונדבר על זה!
או להתקשר אני זמינה בדרך כלל 24 שעות 