זה חלק מהנסיון...לעבור את כל הדרך

ועוד בסוף להודות, ולהבין שזה היה לטובה...

וכמו שאני מכירה אותך, את לא "תקחי ותלכי"

זה סתם הרגשה שלך עכשיו מתוך המצב.

שולחת לך

זו לא את "לקחת וללכת".

דווקא כשמצפים למשהו יותר זמן,

מעריכים אותו יותר!!

לק"י.

סתם אחותי..

אבל זה מהות החיים לא?!

לצפות לישועה..

הישועה הכללית והישועה הפרטית...

"ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו..."

אחד מעיקרי האמונה..

האמונה היא שנותנת לנו את התקווה..

אחרת, באמת היינו מתים.. מכל מיני סיבות..

כבר עשית לי שמח!!

הנה ישועה שציפיתי לה הרבה זמן!

לפעמים הציפייה משפיעה עליך ממש לרעה.. כשהיא עוברת את גבול הטעם הטוב

אם יש משהו שאתה מאוד מאוד רוצה

אתה פועל למענו ומחכה!

ומחכה ומחכה ומחכה..

נגיד בדייט,

הבחור מאחר -

5 דקות ראשונות -סבבה, הגיוני, לגיטימי.

10 דקות - סבבה. קצת קצת מתחיל להציק.

15 דקות - אולי קרה לו משהו? [מסמסים משהו קליל כזה]

20 דקות - מנסים להתקשר.. קצת הרבה מוזר. מלחיץ.

חצי שעה - "אם לא קרה לו כלום והוא מגיע אני רוצחת אותו!"

בסוף אחרי שעה הוא מגיע, אבל לא טרח להתקשר להסביר סיבה או משהו.

בא לך להוריד לו סטירה וללכת..

ושכחת כבר את כל ההשתדלות, ואת מרגישה מטומטמת על כל המאמץ, והאיפור וההתארגנות!

כל מה שבא לך זה רק לבכות!!

עכשיו תשליכי את זה על היחס לקב"ה בנושא.. זה מקביל כמעט בדיוק.

בלי לחשוב או לנסות.. רק לחכות..

ועוד אלף וריאציות של ציפיה.

לק"י

רק תוודאי שאני במקום המתאים ובזמן המתאים...

~אני רצינית בכללי..~ 

השאלה מה אתה עושה עם עצמך באותו הזמן...

אז נכון שהתגנדרת [כמו תמיד (אצלך)], וטרחת והכל..

עכשיו הוא מאחר [לא שיש לזה לגיטימציה בלי משו מוצדק.], את בוחרת מה לעשות עם הזמן שלך..

האם רק לחשוב על כמה עצבים זה שהוא מאחר..

או בנתיים לקרוא עוד כמה פרק תהילים, למחוק הודעות מהפלא', לעשות סדר במחשבות, לעשות רשימת קניות או וואטבר...

את צריכה להבין שלכל דבר יש את הזמן שלו

ואם הוא איחר זה בסופו של דבר מהקב"ה..

שנאמר: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה"

את צריכה לעשות את ההשתדלות שלך.. והוא את שלו..

אבל כל דבר יגיע למקומו בזמן שנכון לו..

מאיפה את יודעת מתי נכון לך?

לא קרה לך פעם שהוא איחר בכמה דקות, וכשחיכית גילית משהו ששמחת שעדיין הוא לא בא??

תאמיני שיש סיבה ויש מסובב. והכל זה ה'.

ובנתיים, נצלי את הזמן, תהני!! תעשי ותפעלי!!

תלמדי לנצל כל רגע, גם כשאת רווקה וגם בע"ה כשאת נשואה ועדיין בלי ילדים, וגם כשאת נשואה רק עם ילד אחד, וכו' וכו'...

זהו שאמרתי - 

שאני יודעת את כל זה

וכל האמונה שבזמן ההמתנה קורים דברים טובים

שבונים אותך

ומגלים הפתעות [נעימות ופחות]

את זה אני יודעת.

אבל לפעמים יש תחושב כזו של כעס. וזהו.

זה לא סותר את העשייה הבלתי פוסקת!

תודה מאמי!!

לק"י

או שגם את זה את יודעת...[סביר להניח..]

וודאי שצריך לדעת.. אבל צריך גם להאמין..

יש את ההבנה בשכל ויש את ההפעלה על הרגש.. 

שניהם צריכים להיות,

אני מניחה שאם ההבנה אמיתית ונכנסה באמת לתוך הנפש,

ההסתכלות שלך תהיה שונה.

אני |מתוודה| גם מאלו שאומרים שהם יודעים את כל זה..

ולפעמים זה מה שמפיל אותנו..

שזה ידוע.. ובטח נכנס לתוכנו והכל..

אבל זה לא חזק.. זה לא עוצמתי מבפנים..

אנחנו מאמינות והכל..

אבל.. נופלות בין הסדקים לפעמים..

זו העבודה- להפנים.. לחיות את זה  באמת הפנימית..

סליחה אם הייתי פלצנית.. ואם לא בדיוק כיוונתי..

אם בא לך לעוד תשובות ועוד פלמוס...

את מוזמנת להגיב..

ההרגשה הזאת, שאתה מחכה ומחכה לדבר מה,

ועושה בשבילו כל כך הרבה,

והוא עדיין לא מגיע - מולידה ייאוש.

כן, וזה לא רע.

זה אנושי מאוד. 

אבל, תראי,

יש משהו טוב בתקווה. היא גורמת לנו להישאר 'חיים'.
היא גורמת לנו להאמין שיכול להיות יותר טוב,
היא גורמת לנו לקוות ש..וואלה, אולי באמת הולך להיות מה שרצינו, או מה שקיווינו.
אבל לפעמים, 
דווקא התקווה, היא יכולה להיות המכה שתהרוס אותנו.
לפעמים דווקא בגלל התקווה, הייאוש מגיע.
כי התקווה כשהיא לא מתממשת, הייאוש נדחף. ובצדק.
ולכן,
מותר לקוות, מותר להאמין. וחשוב שכך!
אבל צריך להבין ולדעת,
שלפעמים לא הכל הולך כפי שאנחנו רוצים.
שציפיות יש באמת רק בכריות.
אבל אישית, 
טוב לקוות. טוב להאמין.
זה מה שבעצם, מחזיק אותנו כאן חיים.

ועוד משהו קטן,

חשיבה חיובית תמיד עוזרת. באמת.

וכמובן,

אמונה. הו, האמונה שהוא באמת יודע מה טוב בשבילי.

מניסיון.

ישר! בעל פה! והפוך!

אני יכולה להעביר אותם לכולם

אני גם עובדת על זה בעצמי..

זה לא קשור לאמונה שהכל לטובתי..

תסתכלי בהודעה הראשונה.

זו תחושה קיימת. של כעס.

זה כבר לא תקווה.

ואל תנסי לענות על זה בצורה שכתבת כבר..

אני יודעת...

תודה באמת על הנסיון לעודד..

אבל אם הבחור אחרי שהוא מאחר בשעה!

הוא אומר לך: אני ממש מתנצל! (כמעט בוכה) שכחתי לקנות לך משהו, והרגשתי שאני חייב.

אז קפצתי רגע לחנות וכשהגעתי לקופה היה שם טור ענננננק!

והאוטובוס איחר/ברח.

ופתאום נגמרה לי הבטריה של הפלא' אז לא יכלתי להתקשר.

ואז הוא מביא לך את מה שהוא קנה במיוחד בשבילך אחרי שהוא המתין בלחץ שלא יאחר לך בדייט וזה הדבר הכי הכי שאת אוהבת.

לא תוך שנייה תשכחי בכלל שהוא איחר וכ"כ תשמחי?

|חפירות|

גם אני ממש רציתי לכתוב את התיאור של  310 על מה קורה כשהבחור סוףסוף כן מגיע.

אבל הוא כתב את זה יותר יפה ואותנטי

השאלה- אם אנחנו מבינים מה זה אומר

זה לא אומר- שאני בטוחה שבסוף הוא יבוא ויביא לי משו שהיה שווה את זה

זה כן אומר-

שאני עובדת על מידת האמון שלי בו (בקב"ה, בבן הזוג- אותה מידה בנפש בעצם- וצריך את זה כל החיים....)

שגם אם אני לא מבינה- אני סומכת על השיקולים של בעיקוב הזה

בא לי לצטט משו או שניים- הבטחתי חפירות

שמואל א פרק ט-

ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה. י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ, לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ, אֶל-הָעִיר, אֲשֶׁר-שָׁם, אִישׁ הָאֱלֹהִים.

פעם -כשמישו איבד משו- למשל איבד את האתונות של אבא שלו- או למשל- אם מישו "איבד" את אהבת חיו ולא מצא אותה עדיין- היו הולכים לרואה- לשאול. בטח היום הרבה אנשים היו שמחים לדבר כזה.

יא הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם;

סיטואציה מוכרת בתנ"ך- בחור- נערות- באר מים- בד"כ יוצא מזה שידוך...

וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה.?

יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: 

 >>>יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ;

מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר--כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה.

יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל,

כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ--כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים;

וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. <<<

יד וַיַּעֲלוּ, הָעִיר; הֵמָּה, בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה

ראיתן איזה חתיכת נאום הן קדחו לו שמה? כ----ל זה כדי להסביר רק איפה הנביא

אומרת הגמרא- למה זה? (ברכות מח: )

"וכל כך למה?

לפי שהנשים דברניות הן

ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב  משכמו ומעלה גבוה מכל העם

ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא"

יש פה שלוש תשובות- כל אחת יותר יפה מהשניה:

1. מה ציפיתם? נשים- דברניות! מה שיתנו תשובה קצרה?!

2. חתיך הבנאדם. ויש לו ראת שמיים שקורנת ממנו... אוהו.

(ואם לא היה יוצא מהטיול ההוא שידוך למלכות- היה יוצא שידוך נישואין- על בטוח)

3. כי העולם הזה מדוייק

לכל דבר יש את הזמן שלו להופיע- ולא דקה אחת קודם

וכל העיקובים הקטנים והמעצבנים- הם בהשגחה לגמרי!

(וואי את המשפט הזה אני צריכה לומר לעצמי- כל העיקובים הקטנים המעצבנים בחיים של לתאם מול אנשים... של מי זמין מתי ואיפה... כל זה- זה באמת בהשגחה.)

אלירז

הכי יפה בעיני- שאת יודעת לומר- איזה עבודה רוחנית יש לך לעשות בתק' הזו

"שכשהקב"ה יביא אותה תגידו לו "טוב שנזכרת"! תקחו ותלכו..

כאילו הוא חייב לכם משהו..."

אך ה-דבר שכתבת הוא זה:

"אלירז

הכי יפה בעיני- שאת יודעת לומר- איזה עבודה רוחנית יש לך לעשות בתק' הזו"

ומוסיפה - שרק מי שמגיע לידיעה והבנה כזאת, בהכרח אינו כפוי טובה!

זוהי רק מחשבה. אף אחד לא יודע אם זו האמת.

פשוט להפוך אותה, זה נסיון. כולל את הכעס כמובן שמאחוריו מסתתר שפע אדיר (ר' נחמן)

אין סיבה שהישועה לא תגיע עכשיו, כי ישועתך היא גם ישועתו והוא כן "חייב" לך בתור מי ששלח אותך לעולם כבת של מלך.

ואולי יותר חשוב: יש ערך לדרך, לא רק למטרות

הגאולה כל הזמן בהתהוות

השאלה היא איך מסתכלים עליה!

אדם שעובד על עצמו להיות אופטימי, ירגיש את גאולתו בכל עצמותיו באופן תמידי.

(מניסיון)

אבל אדם שאומר לעצמו אני לא מרגיש את הגאולה, איך הוא רוצה להרגיש אותה בדיוק? גאולה לא נעשית מעצמה!

אך אני יכולה להבין אותך

ובכל זאת, צריך להרפות אלירז נשמתי!

תגידי לקב"ה:"זהו נמאס לי! עכשיו זה רק אתה, זה בידיים שלך"

תעבירי אליו את האחריות כי את מאמינה שעשית הכל, והוא עושה אלירז הוא עושה!

ואני לא מאמינה לך שכשהקב"ה יביא לך את הישועה את תגידי לו:"טוב שנזכרת" תקחי ותלכי.

את לא יודעת לעשות דבר כזה! אני אומרת לך שברגע אחד את כל כך תשמחי שלא יהיה לך מחשבה בכלל לכעוס, את רק לא תפסיקי להודות לו! ותגידי שהיה שווה לחכות.

בע"ה בקרוב ממש...

אומרים שכשמחפשים אהבה לא מוצאים אותה.....

כי האהבה  צריכה לבוא מבפנים

לכן את צריכה להמשיך להתפלל ולהפסיק לכעוס על עצמך על הקב"ה

לחשוב על תכונות שאת מחפשת בבן זוג ולחזק אותם אצל עצמך (כי אומרים שדברים דומים מושכים אחד את השני) ותמצאי אותו

בקרוב בקרוב בקרוב בעזרת השם!

ובאמת לא ביקשתי עצות..

[גברים ממאדים ונשים מנגה.. מי קרא?]

ביקשתי לפרוק..

תודה

קלעת בדיוק במקום, וגם בדיוק על הנושא המציק....

בשורות טובות!!

אך כשתבוא הטובה הזו, אליה את משוועת, (ולאו דווקא חתנצ'יק), זה יהיה כל כך טוב שהמילה היחידה שתצא מליבך תהיה "תודה".

זה לא רחוק דרדסבא..

מקורה רק בך.

איך ההרגשה הזו משרתת אותך?

היא נותנת לך הרגשת שליטה מזוייפת במצבך!!!

מזוייפת - את בעצם יודעת מי הוא זה שמחליט מתי, וחשוב מכך - מדוע!!!

מאחלת לך שההמתנה תתקצר מאוד 

זה חלק מ"העבודה" של קייטי ביירון?

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת