מכתב שכתב נוער מיישוב דתי:
"הדברים שאנו עומדים לכתוב כאן אינם גרועים ביותר, יש בעולם דברים גרועים הרבה יותר. אנו כותבים את הדברים, ללא תקווה, למרות שאנחנו בטוחים שפה קבור הכלב. רצינו למסור לכם תושבי היישוב, חדשים כותיקים, זוגות צעירים כמבוגרים, כי מאסנו בדרך החינוך שלכם. דיברתם איתנו על סיסמאות נדושות, על דברים שאינם קשורים למציאות, דרשתם מאיתנו מה שלא דרשתם מעצמכם, חנקתם אותנו בכל מיני גדרים וסייגים ולא טרחתם להסביר לנו את משמעותם, ניסיתם לאלץ אותנו- במקום לחנך אותנו לאור חיים מסוים מבלי לתת לנו אפשרות לביטוי עצמי שלנו. כשאחד מאיתנו קצת חרג מהמוסכמות מיהרתם להוציא לאור את שבט פיכם בלי חסך, ולא חשבתם על הנזק שיכול להיגרם.
שכחתם שגם אנחנו בני אדם עם רגשות, הסתכלתם עלינו כל הזמן בעין ביקורתית, מגבוה, אין לכם מושג כמה הרחקתם אותנו מעליכם באותה עת. חנקתם אותנו בשיעורים תורניים, ניסיתם להראות לנו שלימוד תורה זה הדבר החשוב ביותר בחיים, אך באותו זמן הלכתם והשקעתם את מירב זמנכם ומשאביכם בקריירה מקצועית, בכסף, הרי על זה אתם מדברים גם בזמן התפילה לא?! כנראה צריך להזכיר לכם שבורא עולם ברא כל אדם עם צרכים ותכונות משלו, חשבנו שזה ברור לכם! נכון! היו לנו צרכים שונים במקצת מאחרים, אז מה? אז בגלל זה אנחנו נוער סוג ב'?! הלכתם והשקעתם בנוער סוג א', אלה שתמיד הלכו וילכו בתלם, אלה שבעצם ממשיכים את דרככם, אלה שאף פעם לא מרדו, ואלה, שלצערנו, היום גם מסתכלים עלינו כנוער סוג ב' (בזכותכם). שלחתם אותנו למוסדות חינוך שלא התאימו לנו. נחנקנו שם! כפו עלינו דברים שלא הבנו. דיברו איתנו על דברים שהם גבוהים מאיתנו. איך חשבתם שנחזור משם? עם יראת שמיים שנוזלת מהאוזניים?! הרי שם למדנו לעשן, לקלל, לשנוא, לזלזל, למרוד בכל דבר. חיפשנו קצת יחס אישי, מישהו שידבר איתנו בגובה העינים. שאלנו שאלות ולא קיבלנו תשובות, "אדם מאמין אינו שואל שאלות" אמרו לנו. פתאום הסתכלו עלינו אחרת, היו שהיו נבוכים, היו שצחקו וזילזלו, היו שעברו ולא ענו והשאירו אותנו שואלים.
ואז התחלנו לברוח.
ברחנו ובדרך איבדנו כמה דברים. איבדנו את התקווה בדרך. איבדנו שמות ומשמעויות של דברים. איבדנו אנשים קרובים שהפנו לנו עורף. איבדנו את הרצונות הטובים שלנו. ואח"כ איבדנו את עצמנו... הכל התערבב לנו, הטוב ברע, היום בלילה, הלבן בשחור. ואז התחלנו לעשות הכל להפך, דווקא להכעיס. ברחנו החוצה, הסתובבנו בחוסר מעש. ברחנו אל הסיגריה, אל הבדיחות והצחוקים, מה כבר ביקשנו? קצת חום ואהבה?! לאן נעלמתם לנו, אתם, בני נוער שהולכים בתלם, אלה שלא חרגו מהמסלול? הרי כל השנים גדלנו יחד. את כל השטויות עשינו יחד, מה קרה פתאום? אנחנו לא מספיק טובים בשבילכם? אולי אם הייתם "יורדים לעם" הייתם משפיעים גם עלינו? במקום זה הצטמצמתם לכם בד' אמות של הלכה, לא רואים לא שומעים, איפה האחריות החברתית אחד כלפי השני? בין אדם לחברו זו לא המצאה שלנו, אלא של התורה שאתם כל כך דבקים בה. את מי דרשו מכם לקרב, את החילונים?! את החרדים?! לא! את החבר'ה שגדלו איתכם כל השנים, ואולי חלקם הם גם במקרה אחים שלכם. כשנעזוב את המקום הזה, וזו רק שאלה של זמן, ילך כל אחד מאיתנו לחפש את מקומו המתאים. אין לנו מה לעשות כאן! אותנו כבר מאוחר מדי בשביל לשנות, הפסקנו כבר מזמן להקשיב לכם, הדיבורים שלכם רק מגדילים את המרחק בינינו. את הדברים אנחנו אומרים, אולי למען הילדים. אלה שבעוד 5-10 שנים יהיו כמונו. אלה שמסתכלים עליכם ועלינו ורואים הכל ואל תשלו את עצמכם שהם לא רואים ולא מבינים, גם עלינו אמרו זאת. הסתכלתם עלינו ואמרתם לעצמכם- "הילד שלי לא יהיה כזה", "לי זה לא יקרה". כן! גם עלינו אמרו את זה. אז כדאי להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי גם כלפי הילדים. מותר גם לכם לערוך חשבון נפש קטן באשר לדרככם החינוכית ולדרך בה ניסיתם להעביר אותה לנו. וזו לא תהיה בושה- אם תגיעו למסקנה שגם אתם טעיתם.
מאיתנו נוער סוג ב', חבר'ה שפעם היו קרובים אליכם, והיום מאוד רחוקים. חבר'ה שחיפשו מענה לשאלות ולא קיבלו. חבר'ה שציפו ליחס שווה ולא זכו לו.
חבר'ה שפעם היה אכפת להם והיום כבר לא.
ובקיצור "סתם" חבר'ה."
