למה לא?

הוא אך ורק, ובכל תנאי, עניין פרטי ואישי של בני הזוג.

נראה לי שזה מובן מאליו

כי כשהם גדלים הם מביני היטב את הזמנים המותרים והאסורים של הההורים.

יש הרבה דרכים אחרות טובות ויפות להראות חיבה בין ההורים גם בצד המילולי.

כילדה אני זוכרת שאמא שלי הייתה נושקת לאבי במצח לאחר ההבדלה ומברכת בשבוע טוב.

זה מנהג יפהיפה, אך אני זוכרת שנעשיתי מאוד היסטרית בפעמים בהם זה לא קרה.

הייתי בטוחה שהיא כועסת עליו או משהו בסגנון.

היום כאמא, אני חושבת שיש דברים רבים שבנותי לא צריכות לראות.

אם יש כבוד והערכה בין בני הזוג, הן לא צריכות לראות גם חיבוקים וכדו' ע"מ להבין שהקשר בין ההורים שלהן בריא ואוהב.

בחיים בתור ילדה או נערה לא עניין אותי אם הורי אסורים או מותרים. מאד כאב לי שאני לא רואה מגע ביניהם. (את המריבות זכיתי לראות) ולי מאד חשוב שהילדים יהיו נוכחים במגע שלנו, חיבוק, ידיים וחוצמזה הכי כיף זה חיבוק משפחתי...

ומבלי לגלות גילויי חיבה. זה לא מחייה שמי שאינו מגלה חיבה אז הקשר לא טוב והוא רב הרבה עם אשתו. ברור -שג ם מריבות הילדים לא צריכים לראות ואם יש ויכוח- לדבר כשהם ישנים (הלואי ונצליח)

אני מאמינה שילדים כן צריכים לראות אהבה פיזית, זה לא דבר רע.

ומותר גם שילדים ידעו שיש תקופות שבהם ההורים מותרים או אסורים.

כמובן, לא בצורה מוגזמת או קיצונית אבל עדיף שזה יבוא להם באופן טבעי כחלק מהחיים ולא בצורה מלאכותית (או מחברים וכדו' שהידע שלהם בד"כ מסולף)

חוץ מזה, כמו שכבר נאמר, קשה לי להאמין שילדים ממש שמים לב שהיום אמא נשקה את אבא ושבוע שעבר לא ולכן כנראה שהיא ביקרה במקווה בשבוע האחרון, מקסימום הם יודעים שיש תקופות כאלו ותקופות כאלו.

(**הניק של אישי היקר, המילים שלי)

עדיין אין לנו ילדים... נשואה 5 חודשים..

אבל.. שבע"ה יהיו, אני חושבת שאם הם יראו את בעלי מביא לי נשיקה על הלחי, או מביא לי חיבוק קטן מאחורה זה לא יפריע לי.

אני לא יעשה את זה בכוונה מולם. לא יכנס לחדר של הילדים ויגיד לבעלי "תנשק אותי עכשיו בלחי" לא.

אבל.. אם אנחנו נהיה לבד בסלון, וניגע, מה שכתבתי למעלה, בקטנה-אז כן. זה לא יפריע לי.

פעם דיברנו על זה אני ובעלי.. ושאלתי אותו אם הוא ראה את ההורים שלו נוגעים. הוא אמר שכן, מה שכתבתי למעלה..

ו...

אמרתי לו שאני אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי נוגעים.

האמת?

שבתור בנאדם כבר בוגר וכו' אני יכולה להגיד-

שהרגש, של לראות את ההורים נוגעים ואוהבים, וכמוני-לא לראות. זה אחר. אין מה לעשות. בעלי ראה את ההורים שלו בחיבה, באהבה, אני לא.

אני בחיים לא ראיתי את ההורים שלי נושעים, אפילו לא נגיעה של סתם.

לדעתי זה לא השפיע עלי הכי טוב, גיליתי הכל מהחברות, ולקח לי זמן לצאת מההלם שיש כזה דבר נגיעה...

עד היום כשאני רואה זוג נוגע אחד בשני אני מאוד מתפאדחת.

בעלי ראה את הוריו, וזה מאוד שונה...

אני חושבת שפעם ב צריך לתת איזה משהו ליד הילדים, כדי שידעו שיש כזה דבר...

אני לא יודעת איך אני יעשה את זה, אני בטוחה שאתבייש..(הילדים שלי עוד קטנים...)

השני של המטבע?

וחוץ מזה, אני לא מבין מה הסיפור הגדול שעושים מדיני ההרחקות, אם היה היום בית מקדש, בכל אוטובוס היה צריך להיות ספסל מיוחד לנשים טמאות כמו גם לגברים טמאים. אז מה יש פה להסתיר???

אני כמובן לא מדבר על זמני טבילה או זמנים אינטמיים.

כבני זוג גם לנו יש  לפעמים ויכוחים או דברים פחות נעימים ובאמת חבל שהילדים הקטנים רואים את זה.

אך ב"ה הזמנים הטובים וגילויי החיבה רבים מהצד השלילי, ולכן ב"ה שיש לנו אפשרות גם לגלות גילויי חיבה ואהבה רגילים - לא אינטימיים - אלא חיבוק וכדומה, שהם מאזנים ואפילו מתקנים את הנזק.

לכן  לעניות דעתי דווקא כן חשוב מאוד להראות לילדים שההורים אוהבים אחד את השני.

קודם כל, מי אמר שצריך להראות לילדים את ה"מריבות"? מי אמר שזה תקין שהם יהיו שותפים למורכבויות שעוברים ההורים שלהם כזוג? 

אבל בפועל זה קורה לרוב, במיוחד בהתחלה, כי אנחנו בני אדם ולא מלאכים.

בכל מקרה-

אני לא רואה בעיה במגע של חיבה ליד הילדים.

להיפך.

אבל השאלה היא האם כך צריך להיות. זה שזה קורה- זה משהו אחד, האם בגלל שזה קורה זה בסדר להשאיר את זה כך? אני לא מסכימה עם זה.. ואני מכירה כמה משפחות (מסיפורים אישיים) שברגע שההורים מרגישים שיש משהו בוער שהם רוצים לומר אחד לשני, הם נכנסים לחדר לכמה דקות, מבררים את העניין וחוזרים כרגיל.. וזה אפשרי. זה עניין של עבודת המידות, וסדרי עדיפויות. כשם שיש דברים שהם מבחינתנו "יהרג ובל יעבור" כך כאן. נוכל לעשות זאת, אם רק נחליט כך

ולגבי גילויי חיבה- השאלה למה הכוונה. לטעמי כל עוד הילדים רואים שההורים מכבדים אחד את השני, מקשיבים, יש אוירה טובה בבית, ההורים מחמיאים אחד לשני כשצריך.. הם בהחלט מבינים שיש פה משהו טוב.

אני בטוחה שרבנים גדולים לא הביעו חיבה מהסוג השני מול ילדהם. דברים יפים שלכם צריך לשמור ביניכם

לא בהכרח תקף לכלל ישראל.

ובאשר אליי-

עוד לא מצאתי פסול בזה שילדים רואים גילויי חיבה קטנים בין הוריהם.

כשאבא חוזר מבית כנסת ואומר שבת שלום לאמא עם נשיקה על המצח/לחי,

יש בזה משהו יפה, מקרב, מרגיע...

לא אשכח שמישהי הייתה בטוחה שהוריה שומרים נגיעה.. אמנם תמימות יתר, אך עדיין...

גדולי ישראל הם אלו שאנו אמורים ללמוד מהם.

וזה בהחלט תקף לכלל ישראל והלוואי ונצליח לדבוק בדרכם.

אם לא מהם, ממי נלמד?

שבוע טוב

אשמח שתאירי את עיניי בנקודה זו.

בהלכה יש עניין של עשה לך רב. אם רבך יאמר לך לעשות משהו מסוים- אז מה שהוא אומר, הוא הנכון לך עבורך ולא אוכל להתווכח או להתדיין על  כך. מנגד, אם הרב שלי יורה לי משהו אחר אלך לפי שהוא הורה לי אבל לא אתווכח לגבי מה שהרב שלך אמר לך..

אבל בנוגע להנהגה כללית, ודרך חיים- אני מאוד חושבת שיש מה ללמוד מרבנים גדולים..

הם דמות המופת לטוב, לנכון, לאמיתי

ומן הנכון הוא לדבוק בדרכם, או לפחות להשתדל להדבק בהם ובמה שהם הנחילו..

לעם ישראל...

או ללמוד מהם? או להתפלל שבע"ה נצליח להנחיל אף אחנחנו דרך כזו- כשלהם? נשמע לי מוזר..

את בעצם טוענת שכל אחד יעשה הישר בעיניו וזה לגיטימי?

היא עדיין לא מחייבת את כלל ישראל.

זה רחוק שנות אור מהאמירה של אחד יעשה הישר בעיניו.

אולי- כל אחד ימצא את דרכו במסגרת ההלכה, וזה לגיטימי.

מדוייק יותר.

תחת הכותרת: "הלכה? אני לא יודעת"- שם כתבתי שבהלכה כל אחד ילך לפי רבו, וברוח ההלכה כולנו מייחלים או רואים ברבנים גדולים דמות שאנו רוצים להדבק בה

והגבת לי שזו החלטה אישית שלי ולא הדרכה לכלל ישראל... וכעת את אומרת שכל אחד ימצא אתדרכו במסגרת ההלכה.

התבלבלתי..

"לעולם חסדו" הניחה הנחה שרבנים גדולים לא נהגו גילויי חיבה פיזיים לעיני ילדיהם, ומתוך כך נוצר כל הוויכוח, האם ה"הנהגה" הזו (שבמחילה, הומצאה על ידי "לעולם חסדו" ואין לה שום הוכחה) מחייבת את כולם או שהיא רק לרבנים גדולים.

אני בן של רב ידוע (לא אכנס להגדרות מיהו "רב גדול"), וב"ה זכיתי לפעמים לראות את הורי נוהגים בקרבה, ברמה של נשיקה על הלחי וכדומה.

על כל הנושא הנידון כאן, יש התייחסות בספר "איש ואשה" של הרב קנוהל, עמ' 171. הוא מחלק (כפי שחילקו רבים כאן), בין גילויי חיבה אינטימיים שזה כמובן לא שייך, לבין חיבוק וכדומה, שזה מותר ואף רצוי שהילדים יראו זאת לפעמים.

מתרגש ממגע פיזי כמו זוג שנשוי שנתתיים- שלוש. לא רמצתי שלא צריך לתת חיבוק מדי פעם, אך הרגשות ,ההתרגשות מהעניין הזה- יורדת באופן טבעי לחלוטין וזה לא אומר ש/הקשר נעשה גרוע חלילה . הם יכולים חבירם טובים מאוד ואוהבים זה את זה ודואגים זה לזה לכל דבר שצריך ומ כ ב ד י ם  זה את זה, אבל אתם כנראה לא נשואים עדיין 10 שנים אולי שנים ספורות. ההתלהבות וההתרגשות מתקהה, מה לעשות. זה טבעי מאוד כמו שלא תתלהבי ממתנה שקבלת אחרי 10 שנים כמו בפעם הראשונה גם אם את עדיין רואה בה מתנה נפלאה ושאת אוהבת מאד(סליחה על ה"השוואה" ,ברור שזה לא בדיוק אותו הדבר, אבל העיקרון)

אז לא תמיד אתה גם כ"כ מרגיש צורך להביע חיבה בדיוק כשהילדים בשטח,

כבוד, דאגב והכל- ברוווור שהם צריכים לראות כדי לראות דוג' אישיתל לחיי הנישואין שלהם ועוד לפני כן- לילדות מאושרת ובריאה ולקשר טוב עם ההורים. לפעמים אני קוראת כאן שירשורים וחושבת- אילו אשליות. גם אני הייתי כך. אבל השנים עוברות, ורוב הראש שלנו הוא בגידול הילדים וחינוכם כי זה מה שיש כל היום ברוך השם.ענינים חינוכיים, לימודיים ורגשיים שלהם וב"ה כשזוכים למשפחה ברוכה, זה ממלא את היום וכמובן- עניני פרנסה. וברור שחיזוק התורה והמצוות בבית ולא ממש חושבים על הקשר במובן הזה של גילויי חיבה פיזיים- זה טבע העולם. אוהבים ומכבדים. אך ההתרגשות וההתלהבות יורדות

ודואגים. גילויי חיבה פיזיים- אל תדאגו. גם בהם יההי רגש טבעי של רצון לקשר עם בן זוג גם מבלי שיראו אצל הוריהם. העיקר לבריאותם הנפשית שיראו ש מ ח ה וחברות אמיצה.הם לא יהיו אומלים כשלא יראו נשיקה (ונו באמת.. אחרי 15 שנה כמה כבר יש כזו התלהבות שאי אפשר להתאפק וחייבים מול הילדים, אלא אם השאלה היא אם הם צ ר י כ י ם לראות כדי להבין שהוריהם אוהבים ולא בשביל ההורים ) מי מסכים עימי.

צריך להיזהר מזה מאוד עם כמה שזה קשה... זה מטלטל לילד את כל הקרקע.

וצריך להראות אהבה אבל לא במגע, בטח לא כשיש מתבגרים בבית.

וזה אפשריי!!! 

(בכלל צורם לי המילה מריבה. חילוקי דעות נשמע עדין יותר   )

כמו שדברים שהצניעות יפה להם נעשית בחדרי חדרים

כך גם הדיונים בין ההורים צריכים להיעשות בחדרי חדרים.

למה האוזניים של הילדים צריכות להיות חשופות לזה??

(והם לא תמיד יכולים להבדיל בין מריבה - ויכוח - חילוקי דעות),

אז לעניות דעתי יש מקום לבטא מולם גילויי אהבה.

אנחנו לא יודעים עד כמה הם עלולים להלחץ ממריבות בין ההורים שלהם, מבחינתם זו קטסטרופה וערעור הקרקע עליהם הם נשענים

בתור מבוגרת אני יכולה להבחין שהמריבות שרבו הורי היו ממש רגילות

בתור לדה רגישה מאוד חרב עלי עולמי שהם רבו

הייתי נכנסת לחדר האמבטיה מפעילה את הזרם סותמת את האוזניים ומכניסה את הראש מתחת למגבות

שבטוח לא אשמע כלום

גילויי חיבה פיזית מרובים מדי וכמובן ,מריבות- לא. ויכוחים- וטבעי שיהיוה, מקוה שלא ריבם מדי- בחדאר כשהילדים ישנים או לא בבית

ב"ה

כשהילדים רואים את אבא ואימא, אפילו "רק" מחובקים,

זה מראה להם, שאבא ואימא יודעים להיות גם חברים (בלשון הילדים) וגם לריב לפעמים. בדיוק כמוהם (הילדים)

ממילא גם ההורים כבר נשואים 15 שנה ויש ביניהם קשר מעולה של כבוד, אהבה ודאגה .אהבה לא מתבטאת דווקא בגילויי חיבה פיזיים והזמן שעובר משפיע- זה טבע העולם ודרכו, מה לעשות, אז הדיון -אולי לא תמיד שייך לחלק מהעשי בכלל.

 כי הרי על שמחה איש ברעהו וכבוד- אין לכם חולק. זה ברור שזה ט ו ב גם להורים וגם לילדים.

הם בהחלט מבינים מהן נקודות התורפה של ההורים שלהם, ומתי יש מתח בין ההורים ומתי להפך- יש אווירה טובה.

מספיק להחמיא כשצריך, לכבד אחד את השני, ללהשתדל ליצור אוירה טובה בבית, להקשיב אחד לשני בשביל להעביר להם את המסר שהכל בסדר

מאוד נתן לי ביטחון לראות את הוריי נוגעים מעט ואפילו נשיקה. לא רואה בזה בעיה, אלא יתרון.

שלילי, הרבה מריבות (כי לא התאפקנו שלא להתווכח בחריפות מולם, לצערי (וגם לא מולם צריך להביע חילוקי דעות בסבלנות ובכבוד ובחיבה) אז לפחות שיראו איזה מגע על הכתף. אבל שוב, סמוך על הילדים שבע"ה כשינשאו הם ירגישו רגשות חיבה ורצון גם לקשר של חיבוק מגע יד וכו') (אני מקווה שמי שיש לו מחסום פסיכולוגי ממחשבות מוטעותשל :"זה לא בסדר" הוא חריג מאוווג בהרגשה וניתן לטפל בכך)

אבל מה שהכי חשוב לגדילה הבריאה שלהם ולדוג' האישית של ההורים לבניית הקשר הזוגי של ילדיהם בכעתיד לנישואין טובים- זה הכבוד ההערכה, הדאגה ,החברות האמיצה החליוכים ו ה ש מ ח ה  שהם שמחים זה בזו. הם נראים שמחים .

לא כדאי לך להגיב. אינך פוסקת ואינך יודעת אם היתה בעיה ואם בכלל

ב"ה

אין עם זה בעיה שילדים ילמדו שההורים אוהבים אחד את השני זה לא אסון כמו שהם יראו מריבות ככה שיראו שגם יש טוב ואהבה! 

שנשיקה זה לא דבר מסרט- זה יהלום של בית יהודי טהור

שחיבוק זה לא דבר מהרחוב- זה ביטוי לאהבת אמת

שכל ביטוי של אהבה בזוגיות-

מקורו ושורשו בבית

וכל מה שרואים את זה בחוץ- הנפש זועקת "גנבו לי את היהלום!"

והילד מתחנך- שגם הוא יום אחד יהיה נשוי-

וזה חלק מההתנהגות הנורמאטיבית של החיים שיהיו לו.

תמימות מוחלטת- משחיתה

חבל שהילדים יגלו רק את השימוש השלילי והרחובי של האהבה

כאשר המקור שלה הוא בבית היהודי ובקשר הנישואין הטהור!

מתקבל על הדעת

תחשבו רק שבזמן שצריך לשמור על מרחק גם לזה הילדים שמים לב...!! ומה תסבירו להם?(אני מדברת גם על האחים ואחיות המשפחה בכלל) למה כולם צריכים לדעת מתי הזמן שאתם מותרים ומתי לא??

לא באופן קבוע, רק נגיד פעם בכמה זמן ואז הם לא יעקבו וישימו לב מתי כן ומתי לא כי גם כשלא זה לא יהיה חריג...

לבית פנימה צריכים להראות ואפילו כדאיים! ומועילים!...

אח...

(כמובן שאני לא מדברת ברצינות)

ובעיקר את מה שילדים מבינים!

את חושבת שהם לא שמים לב לזה גם בלי שהם יראו את האבא-אמא מפגינים חיבה בין כותלי הבית?

ומה עונים לילד בין 8 ששואל מה זה "תשמיש המיטה" באיסורי יוה"כ?

עדיף שהילדים ישמעו ויראו מה זו זוגיות בריאה בין האבא והאמא מאשר שיקבלו מידע ממקורות מפוקפקים.

כמובן, שכל ילד יקבל אותה לפי גילו ויכולתו להכיל.

ילדים יכולים וכדאי שיראו מגע של חיבה ואהבה, אבל לא מגע מיני.

נשיקה על המצח או הלחי זה טוב.

מעבר לזה זה כבר פוגע בילד בעיני.

כנ"ל חיבוק, או כל דבר אחר.

העניין הוא שהילדים ידעו ויראו שאבא ואמא אוהבים, אבל לא מעבר לזה.

זה בסדר...

להתנשק לדוגמא מול הילדים-זה כבר כן מיני ולא מומלץ..

וכן.

אני ממש בעד שהילדים יראו אותות חיבה, כן, גם כאלה כמו הכותרת בין ההורים.

ואז יבוא חכם הפורום ויגיד לי:

"אבל אם הבן שלך בן 5 ילך לגננת ויגיד לה "הגננת, אתמול אבא הביא לאמא נשיקה במצח ואמר לה שהיא חמודה" {לדוגמא}

אז, יש פה כאלה שזה יפדח אותם וכו' וכו'..

ואני חושבת ואומרת, אז מה?

אז הגננת תדע שההורים של הילד אוהבים אחד את השני.

אז היא  תדע שהם מותרים.

אז?

בסדר.

גם היא לפעמים מותרת ולפעמים לא..

לוידעת..

לא צריך להבהל.

לגבי חיבוק... זה כן מתלבטת.... בגילאים קטנים עד 3 כמובן שכן...

כן..

הלוואי שהילדים שלנו בע"ה יראו גם את זה בבית.. גם, זה לא העיקר, אבל זה עוד דבר שמוסיף.. אז למה לא?!

הילדים מרגישים ב"אנטנות המיוחדות" שלהם מתי אבא ואמא אוהבים ומתי יש מתח... גם הלי הגילויים החיצוניים יותר של החיבה וכו'...

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע