שמחפש את מקור פרנסתו, והוא בעל כישורים מסויימים.

האם להשתמש בכישורים שלו - ולהוציא מעצמו את המירב והמיטב למען עצמו והכלל (אידיאלים) - אבל להסתכן בפרנסה זעומה

או שללכת על משהו שהוא בטוח מבחינה כספית ולא תמיד להרגיש מיצוי ולא תמיד להשתמש בכל הכוחות שניתנו לו משמיים.

אני מאמינה - שהכוחות שקיבלנו משמיים ואיתם אנחנו מוסיפים טוב לעולם - הם ייעודנו.

ואם לא השתמשנו בהם - חטאנו לייעוד ולרצון ה'.

ופרנסה - כמובן משמיים.. עם השתדלות מלמטה.

לכן - עם יד על הלב, ובהחלטה שגם לי היא לא תמיד פשוטה - 

אני הולכת על אידיאלים!

נכון - עם השתדלות מקסימלית לייעל את זה כלכלית, אבל בלי לוותר על העצמיות שלנו.

[מיישמת בשטח - תקשורת ומשפטים זה לא רווחי. לא עיתונאי ולא עו"ד מקבלים הרבה היום, אא"כ הם שפיצים בתחומם]

 ההחלטה בנושא היא אינדוודואלית, ומן הסתם יהיו כאן תגובות שיסתרו את שלי.

בכ"ז - זה ה"אני מאמין" שלי.

כל מקצוע היום הוא סוג של סיכון.

יש שמרוויחים ויש שלא.

גם להיות עו"ד או רופא או אפילו בהייטק לא יכול להבטיח לך הרבה..

חוצמזה, אני יכולה להעיד על הוריי ששניהם מורים, וגידלו משפחה מרובת ילדים לתפארת. והיה לנו כל מה שצריך. אפעם לא הרגשתי עניה או נזקקת.

מה שבאמת חשוב זה לדעת להתנהל נכון, לחסוך, לבנות תוכנית כלכלית ולא לבזבז כסף על שטויות.

וזה גם מחנך את הילדים לכלכלה נבונה.

אפשר להרוויח הרבה ולגיע לחובות ואפשר להיות מורים להצליח לחתן ילדים בכבוד.

זה ברור שיש עבודות שמלכתחילה 'מכניסות' יותר מאחרות..

ויחד עם זאת, ידוע שהפרנסה לא תלויה באדם.

ונכון, יש שיקולים לכאן ולכאן..

אך בסופו של דבר עדיף לעבוד בעבודה שטוב לנו איתה ואנחנו מאמינים בה

מאשר לעבוד בעבודה 'מכניסה' ולהיות מתוסכלים בסוף כל יום..

(זה כמובן כשהעבודה לא עונה על 2 האפשרויות..)

חצומזה, שכשלבני הזוג חשוב שהבית יהיה בנוי על ערכים ואידאולוגיה,

צריך לדעת להתנהל בהתאם.. ולהצטמצם אפעם לא מזיק...

שנזכה בקרוב!

בעזהי"ת.

פעפ ישבתי עם מהנדסת תוכנה, וחישבנו כמה מרוויחה מהנדסת לעומת מורה, פר שעה.

מסתבר שזה יוצא דיי זהה...

בעזהי"ת.

תחשוב שמורים עובדים פורמלית רק 10 חודשים בשנה, ועוד חופשות חגים וכאלה...

יוצא שיש מלא ימים שעובדים כלליים במשק כן עובדים, ומורים בחופשה..

אז זה דיי מתקזז..

ובקשר לשאה יש משפט חסידי בספ היום יום שאומר:

"מי שיש בידו לנקוב יהלומים ועוסק במלאכת אפית לחם - לחטא יחשב לאיש ההוא"

כל אחד צריך לעסוק בדבר המתאים לו,ואם לא ה"ז לא טוב כלפי ה'.

למרות שגם מלאכת אפיית הלחם חשובה מאוד.

ביננו- יש לי חברה(ועוד מלא אנשים)שעובדת כטלפנית בישראכרט- היא לא למדה כלום אולי שנה אחת) והיא מקבלת משכורת גבוהה מאוד(יש בונוסים ויש עוד מלא דברים שם שמעלים לך את השכר)

אז ככה שהכל משמים- אפשר ללמוד מלא זמן וכמעט לא למצוא עבודה, ואפשר גם הפוך.

צריך לדעת מה הכישורים שלו להכיר בהם ולשאוף עם זה למעלה- שהכל יהיה למען שמו באהבה.

לעשות מעשים טובים לעשות חובת ההשתדלות והעיקר לסמוך על ה' - מניסיון זה הכי עוזר (יוכיח החשבון בנק שהוא יודע מאיפוא  פתאום נוחתת משכורת אחרי חודש שלא עבדתי)

הוא יוכל לתרום הכי הרבה אז שיעשה את זה..

א"א לעבוד במקום שלא נהנים שם או שלא מרגישים סיפוק רק כי השכר גבוה, צריך לזכור שהעבודה שהוא בוחר בה זה לכל החיים..

אני לדוגמא עבדתי עד לא מזמן בעבודה מסויימת והייתה לי משכורת טובה, אבל הרגשתי שאני לא ממצא את עצמי ואין לי סיפוק במה שאני עושה, פשוט עזבתי והלכתי למקום שאני באמת רוצה להיות בו למרות שהשכר עכשיו יותר נמוך.. 

יש לא מעט אנשי חינוך עם משפחות גדולות שמסתדרים ב"ה וחיתנו ילדים, זה לא בלתי אפשרי, זה עניין של התנהלות נכונה בחיי היום יום...

שהמשכורת בילד הראשון היא אותה המשכורת בילד ה19, וההורים לא עוסקים במקצועות כאלה מזהירים, וזה מצליח?

ועוד- שההורים מעוניינים, בעזר ה' להמשיך וללדת?

זה עניין של אמונה.

http://www.chabad.info/index.php?url=article_he&id=45628

איננה הכנסתם היחידה אלא אם הם ממילא עשירים מאד.

משפחה כזו מקבלת מהביטוח הלאומי לפחות 6000 שקלים בכל חודש ואולי אף יותר.

אז באמת- למה בכלל לעבוד במקצוע מכניס?

זו לא רק פרנסה אלא גם הדבר העיקרי שאותו אנו עושים כמעט כל חיינו ולכן צריך להקדיש לו מחשבה ותשומת לב כי אחר כך זה לא פשוט לשנות או לתקן (אם כי זה כמובן אפשרי).

העיסוקים המכניסים ביותר לשכירים כיום הם בתחום הטכני וההנדסי. כל ענייני התכנה והמחשבים הם תחומים מתפתחים,  הדרישה לעובדים גוברת כל הזמן  והשכר גבוה. (מתחילים בערך בעשרת אלפים שקל לחודש ותוך כעשר שנים ניתן להגיע לשכר של כ 30 אלף שקל בחודש)

תחום החינוך וההוראה הוא טוב לאלה שאוהבים את זה וגם תנאי העבודה נוחים למדי אולם השכר ההתחלתי הוא כמחצית מזה שבתחומי ההנדסה וגם השכר המקסימלי לאחר הרבה שנות ותק אינו מגיע לשכרו של מהנדס.

כמו כן כדאי לשקול עיסוק בתחום הפיננסי - בנקים, חברות השקעה וכיוצא באלו.

למותר לציין כי העיסוקים שמניתי דורשים השכלה אקדמאית.

אבל כבר לפי הכותרת שלך מובן שגם השגת כסף לצורך בניית המשפחה=אידיאל.

להעמיד את זה בתור כסף מולך אידיאלים, מייד זועקת לנו התשובה.

אבל כסף משמעו- פחות תלות בהורים ויותר עצמאות כלכלית. לחיות קצת יותר ברווח (זו לא מילה גסה) ולא לחיות מחודש לחודש. ובהמשך...כסף לפעמים אומר חינוך טוב יותר לילדים. מבחינת מוסדות לימוד, או אפשרויות לחוגים שיפתחו אותם ועוד..

ומול זה- להצליח להועיל בעולם עם הכוחות שקיבלנו מה'. להועיל ב..חינוך טוב יותר, לימוד תורה, עזרה לנזקקים  (כדוגמת 'פעמונים') ועוד אפשרויות שדרכם אנו יכולים להוסיף טוב.

האמת שזה קצת כמו לשאול: מה יותר חשוב לנו-משפחה או חוץ...תחשבו על זה...

שאלה קשה! דעתי...עוד שנויה במחלוקת...(ביני לבין עצמי)

הצד הראשון מכריע.

אם אדם חושב שזה מה שמתאים לו, אז ש"ילך" על זה.

שכרו גם בעוה"ז, לא רק משכורת אלא גם זיכוי הרבים, וגם בעוה"ב.

אשרי מי שזוכה לכך ומתאים לכך.

גם מהוראה/עו"ס אפשר להתפרנס בצורה סבירה.

וגם לאופי הבית שרוצה: קל לומר, ירווחי הרבה כסף בתחום אחר, ויהיה לו זמן לתורה וכו'.

לא שזה לא מציאותי - אבל ניסיון.

לפעמים כשעוסק ב"מקצוע מכניס" - יכולה גם להיות שחיקה בשאיפת "המשפחה התורנית" ושמירת העיתים לתורה.

כמובן, לא מחוייב - תלוי באדם.

אך החשבון העיקרי הוא, שאם הדרך האידיאליסטית הנ"ל באמת מתאימה לו, וגם יש חשבון ריאלי של הכנסה

ממוצעת - הרי שהערך של לעסוק במה שמתאים לתכונת נפשו, לשאיפותיו, וגם לטובת עם ישראל ולרצון ה' - בוודאי

קודם.

ולא ידאג יותר מיד - יוכל גם לגדל משפחה עם הרבה ילדים בעז"ה, וגם להתפרנס. ודווקא מתוך הרחבת הדעת

והשמחה שיש לו ולביתו בכךשהוא עוסק במה שמגדל את טובו ואישיותו ותרומתו.

ענ"ד.

או שצריך כישרון וידע בשביל אותה עבודה (ואז אלו שנים ראשונות וקשות במקצוע, או קשיים אחרים), או שצריך מסירות אין קץ לעבודה (כמו בחברות ההייטק, שימי עבודה שם יכולים להיות 12 שעות ואף יותר, או בדרגי ניהול שונים), ואם באופן זמני יש עבודה "קלה" ומכניסה, תוך שלוש שנים ילמדו את המקצוע עוד כמה אלפי אנשים והשכר ירד (כמו מקצוע עריכת הדין, ובעבר חלק ממקצועות ההייטק).

מקצוע ההוראה הוא מקצוע שלא מתעשרים ממנו, אבל כנראה שתהיה בו עבודה גם בעוד עשרים שנה. באשר למקצוע שלי? אני כלל לא בטוח. אני מכיר מספיק אנשים עם משכורות עתק שתוך כמה חודשים המקצוע שלהם פשוט "התאדה", ועשרות שנות הנסיון שצברו פשוט לא רלוונטיות.

כך שפרנסה זה משמים בסופו של דבר..

לענ"ד, שילך אחרי הכשרונות האהובים שלו, והקב"ה מנהל את העולם.

(אם הוא מורה - יש גם שיעורים פרטיים וכו')

הפרנסה נקבעת בראש השנה לא משנה מה אתה עושה אבל כמובן שהשתדלות יכולה לשנות פה ושם...

מעניין שכמעט כל התגובות הלכו לאותו הצד ואמרו להישאר עם ה"אידיאלים"

כי לדעתי בנושא הזה יש טיעונים כבדים לכאן ולכאן..

ב"ה יש עוד מספיק זמן להתחבט בנושא עד השחרור...

(נקודה למחשבה-איך היו נראות התגובות אם הנושא היה מוצג אחרת-לדוג בכותרת-חיי עוני או הוראה-מה יותר חשוב

-בהמשך למה שכתבה תילה)

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך