בעברית כיום, כשאנו רוצים ליחס את הרצון שלנו לפעולה אנו מוסיפים מילים שמביעות זאת.
לדוגמה: הלוואי שיבוא, שילך כבר, הבה.
מילים אלו מביעות את הרצון שלנו ביחס לפעולה.
כשמסתכלים בעברית המקראית מגלים שהיחס שלנו לפעולה נכנס כבר בפועל עצמו!
וזהו פירוש הדברים הללו: "אסוּרה נא ואראה", "יוסף ה' לי בן אחר", "תמות נפשי עם פלישתים" ועוד.
יש כאן רצון לפעולה.
העברית החדשה איבדה את היכולת הזו (שנקראית, אגב, צורות מודליות) והיא מביעה כאמור את הרצון במילים חיצוניות לפועל.
ולמה כל זאת? ![]()
בפרשתנו (בלק) בלעם רוצה לקלל ולהחטיא את ישראל.
ורואים זאת בצורת הפעלים!
לדוגמה:
"ויאמר בלעם... וְאֵלְכָה" (כג ג)
"לְכָה איעצך" (כד יד)
וכן פעמים רבות מופיע "לְכָה" (כגון כב יז)
שבת שלום!!
*אשמח לתגובות גם באישי. תודה![]()





