היום המשמעותי הזה לכל מי שטיפה מכיר את הרב קוק
שמבין כמה היה צריך אותו דווקא עכשיו...
שרוצה לינוק מתורתו ולחיות עפ"י כל רגע ורגע..
אז למען כולנו שקצת נבין מי זה הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
ושנזכה להמשיך את תורתו..לדבוק במידותיו ובאהבת ישראל שהיתה לו...
ולעוד רבנים עליונים שכאלה..
הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל
אישיותו
גדולי תורה רבים היו בעם ישראל בדורות האחרונים, אבל גדול כרבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לא היה בדורותינו. גאונותו היתה מופלאה - לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה - תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה. ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה.
לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן ורגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.
הערצת גדולי הדור
לא רק חסידיו אמרו זאת אלא גם גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא: אנחנו נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים, ברחבי הארץ ובאמריקה, השתתפו עימו עוד רבנים גדולים - הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה'דבר אברהם', אבל היה ברור כי הוא הבכיר שבהם.
הרבי מגור העיד כי הרב קוק זוכר את כתבי אביו בעל ה'שפת אמת' יותר טוב ממנו עצמו. גאון הקבלה, בעל ה'לשם שבו ואחלמה' העיד עליו, ששום סוד לא נעלם ממנו. אחד הרבנים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו. הוא פנה למקובלים מובהקים שבירושלים, ולא יכלו לעזור לו. יעצוהו לפנות לרב קוק, והוא הופתע לגלות כי הרב, שהיה עסוק מבוקר עד ערב בתפקידו כרב ראשי בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר. סיפר בחור שלמד ב'ישיבה לצעירים' של מרכז הרב, שפעם התלבט בדרכו. הוא פנה אל הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ושאלו, שמא כיוון שרוב ה'גדולים' אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבאך, "מה אתה מדבר? בזמן הרב, רובם של גדולי ישראל כולם היו בטלים אצלו.
מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבאך זצ"ל, וגם את חתונתו של יבדל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. כן פנה אליו ה'חזון איש' בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".
דרכו המיוחדת - התורה הגואלת
מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשם בקודש. תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה - ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.
סבלו של הרב זצ"ל
עומס העבודה
עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ודיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לנזקקים, ולטפל בשאר עסקי ציבור. בנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
מחלוקות
למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל הרב מאוד ממחלוקות קשות. 'נטורי קרתא' שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על אברהם סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה. הרב היה רגיש מאוד, ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. פעם אחת, כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שב'נטורי קרתא', מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואף על פי כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומייה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו. בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. היו שחשבו לעלות לארץ, הוטעו על ידי דבריהם, נשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם. לצדו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע את חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו. אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה, אדישות ובוז למשטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא את כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קצרו את ימיו של אביו.
עוניו
הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי, שנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה, לטובת העניים וישוב הארץ - הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. זקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.
ייסורי הרוח
פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם, ויותר מזה חבריהם, לא עמדו על עומק דבריו. מעטים היו אותם תלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו, שיעוריו וחידושיו, את עומק העניין - רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת מרכז הרב. הם הבינו שבתורתו התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.
הסתלקותו של מרן הרב זצ"ל
מחלתו
שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצוק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שייסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. הוא בשמחה קיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שייסוריו לא היו ניכרים כלל. אולם לאחר שעבר הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן". לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בחג זה בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה. במהלך הלילה ירד בהתאמצות מהמיטה, באר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר 'אקדמות' בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הכירו הרופאים כי מצבו נואש. הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקריית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, וניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו. השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו. הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמו"רים עצרות תפילה לשלומו, באמירת 'אבינו מלכנו' ותקיעת שופר ותהילים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט. אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
צדקותו בימי חוליו
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר 'חובות הלבבות'. גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים את מנהג התקיעות. מקורביו רצו למנוע ממנו את השופר כדי שלא יתרגש מידי, אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות מן המנהג, עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים לה' יתברך עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו 'אורות הקודש' ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר אורו פניו משמחה, אחר-כך החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר.
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלוקי ישראל". הפרופסור, שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה הרב בדברי אמונה ותקווה. בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
רגעיו האחרונים
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשניגש אל מיטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למישהו איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר 'הרב' בלבד. כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה. כל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע ל"שמע ישראל", פקח רבינו את עיניו וצרף את קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
האבל הציבורי
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חנויותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו, והלך אבל ושחוח לאורך רחוב אלנבי שבתל אביב. אל הקונגרס הציוני הי"ט, שהתכנס באותם הימים באירופה, הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו נשיא הקונגרס ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת יישוב בארץ ישראל על שמו.
הלוויתו
בין חמישים למאה אלף איש מהיישוב העברי הקטן דאז השתתפו בהלווייתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אחר-כך עוד לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.
ג' באלול
זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת מרכז הרב. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת מרכז הרב הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו. אכן, בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות. ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה. אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכל: על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם, על היחיד ועל החברה, על עולם הרוח ועל עולם המעשה, על המשברים ועל התשובה, על המידות האישיות, על תהליכים שאנשים ואומות עוברים, על ההלכה ועל התפילה ועוד ועוד...
מורשתו
מצד אחד ישנה תחושת החמצה, על גאון ישראל שלא זכינו שיסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה, כך היה ראוי שתינתן לנו, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, יסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה. ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה. נוכל להתעודד מהמחשבה שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה צמח דור תלמידים הנאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית - בודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.
גדולי תורה רבים היו בעם ישראל בדורות האחרונים, אבל גדול כרבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לא היה בדורותינו. גאונותו היתה מופלאה - לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה - תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה. ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה.
לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן ורגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.
הערצת גדולי הדור
לא רק חסידיו אמרו זאת אלא גם גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא: אנחנו נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים, ברחבי הארץ ובאמריקה, השתתפו עימו עוד רבנים גדולים - הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה'דבר אברהם', אבל היה ברור כי הוא הבכיר שבהם.
הרבי מגור העיד כי הרב קוק זוכר את כתבי אביו בעל ה'שפת אמת' יותר טוב ממנו עצמו. גאון הקבלה, בעל ה'לשם שבו ואחלמה' העיד עליו, ששום סוד לא נעלם ממנו. אחד הרבנים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו. הוא פנה למקובלים מובהקים שבירושלים, ולא יכלו לעזור לו. יעצוהו לפנות לרב קוק, והוא הופתע לגלות כי הרב, שהיה עסוק מבוקר עד ערב בתפקידו כרב ראשי בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר. סיפר בחור שלמד ב'ישיבה לצעירים' של מרכז הרב, שפעם התלבט בדרכו. הוא פנה אל הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ושאלו, שמא כיוון שרוב ה'גדולים' אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבאך, "מה אתה מדבר? בזמן הרב, רובם של גדולי ישראל כולם היו בטלים אצלו.
מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבאך זצ"ל, וגם את חתונתו של יבדל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. כן פנה אליו ה'חזון איש' בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".
דרכו המיוחדת - התורה הגואלת
מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשם בקודש. תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה - ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.
סבלו של הרב זצ"ל
עומס העבודה
עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ודיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לנזקקים, ולטפל בשאר עסקי ציבור. בנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
מחלוקות
למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל הרב מאוד ממחלוקות קשות. 'נטורי קרתא' שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על אברהם סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה. הרב היה רגיש מאוד, ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. פעם אחת, כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שב'נטורי קרתא', מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואף על פי כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומייה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו. בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. היו שחשבו לעלות לארץ, הוטעו על ידי דבריהם, נשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם. לצדו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע את חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו. אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה, אדישות ובוז למשטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא את כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קצרו את ימיו של אביו.
עוניו
הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי, שנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה, לטובת העניים וישוב הארץ - הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. זקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.
ייסורי הרוח
פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם, ויותר מזה חבריהם, לא עמדו על עומק דבריו. מעטים היו אותם תלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו, שיעוריו וחידושיו, את עומק העניין - רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת מרכז הרב. הם הבינו שבתורתו התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.
הסתלקותו של מרן הרב זצ"ל
מחלתו
שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצוק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שייסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. הוא בשמחה קיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שייסוריו לא היו ניכרים כלל. אולם לאחר שעבר הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן". לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בחג זה בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה. במהלך הלילה ירד בהתאמצות מהמיטה, באר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר 'אקדמות' בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הכירו הרופאים כי מצבו נואש. הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקריית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, וניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו. השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו. הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמו"רים עצרות תפילה לשלומו, באמירת 'אבינו מלכנו' ותקיעת שופר ותהילים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט. אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
צדקותו בימי חוליו
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר 'חובות הלבבות'. גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים את מנהג התקיעות. מקורביו רצו למנוע ממנו את השופר כדי שלא יתרגש מידי, אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות מן המנהג, עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים לה' יתברך עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו 'אורות הקודש' ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר אורו פניו משמחה, אחר-כך החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר.
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלוקי ישראל". הפרופסור, שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה הרב בדברי אמונה ותקווה. בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
רגעיו האחרונים
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשניגש אל מיטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למישהו איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר 'הרב' בלבד. כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה. כל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע ל"שמע ישראל", פקח רבינו את עיניו וצרף את קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
האבל הציבורי
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חנויותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו, והלך אבל ושחוח לאורך רחוב אלנבי שבתל אביב. אל הקונגרס הציוני הי"ט, שהתכנס באותם הימים באירופה, הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו נשיא הקונגרס ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת יישוב בארץ ישראל על שמו.
הלוויתו
בין חמישים למאה אלף איש מהיישוב העברי הקטן דאז השתתפו בהלווייתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אחר-כך עוד לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.
ג' באלול
זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת מרכז הרב. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת מרכז הרב הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו. אכן, בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות. ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה. אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכל: על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם, על היחיד ועל החברה, על עולם הרוח ועל עולם המעשה, על המשברים ועל התשובה, על המידות האישיות, על תהליכים שאנשים ואומות עוברים, על ההלכה ועל התפילה ועוד ועוד...
מורשתו
מצד אחד ישנה תחושת החמצה, על גאון ישראל שלא זכינו שיסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה, כך היה ראוי שתינתן לנו, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, יסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה. ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה. נוכל להתעודד מהמחשבה שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה צמח דור תלמידים הנאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית - בודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.
)
מזדהה