הם טיפוס שנותן ומפנק בכייף על אנשים שהוא אוהב וזה מה שגם מייחד אותם.

ענווה אולי כן. בסוף כולם צריכים להתחזק בזה אבל זה לא הטיפוס שאף על עצמו ואין מי שמשתווה

הם יכולים למצוא מישהו ויהיה כייף אבל הם יראו בהם בסוף כחברים לא כפוטנציאל לחתונה כי הם לא רוצים אחת כזאת...

זה משהו אחר..

ילד הורי לדוגמא.

הגיוני גם שזה חוסר באהבה וקבלה עצמית

יש סיכוי הפוך אבל זה טופל

וזה לא הסיבה

הקטע זה שפשוט נחמד להם לבד

לא מפחיד אותם לגור לבד

הם כן רוצים אהבה מתי שהו

ונמשכים למין השני אבל הרצון הזה לצאת להתחתן לא קיים

אני אמשיל את זה

הם רעבים אבל אין בנם רצון לקום לקחת אוכל וגם שמגישים להם הם לא פותחים את הפה לאכול.

ואולי החשש זה מכל הנושא של הקמה וניהול בית.

אם היה מותר חברים, הם היו רוצים? 

הם מנהלים בערך לבד את הדירה שלהם.

קשר זוגי אני לא חושבת

אפלטוני אולי

זה כאילו הם בסבבה שלהם לבד

והן הרבה זמן לבד

הם כן ירצו מתי שהו זוגיות וכו אני מאמינה אבל מאיפה מתחילים?

אבל אולי היא עדיין "ירוקה" מבחינה נפשית מסויימת.

בדרך כלל אנשים מתעוררים בשלב כלשהו בחיים בעקבות דבר כזה או אחר, לטוב ולרע.

אני נזכר שהיה לי בישיבה חבר חדר כזה.

הוא אמר לי- זה מצווה אז אני קם ומחפש (מהצד זה נראה מוזר, אבל אם חושבים על זה זה מאוד מעורר הערכה). באמת הוא התחתן אחרי לא הרבה זמן וראיתי שהוא מתחבר למצב החדש.

אני לא יודע אם זה ידרבן את הנ"ל, אבל אפשר ללמוד מזה שלא חייב תמיד לרצות חזק את עצם הדבר. אפשר פשוט להחליט שהגיע הזמן להתקדם לשלב הבא ומשם דברים זזים. 

גופני, נפשי, שכלי ועוד אחד.

אם אין צורך גופני צריך לבדוק את זה עם גורמים מקצועיים.

הנפשי יושב על צורך בשותף לחיים.

השכלי יושב על ההכרה שהאדם אינו שלם לבדו, על הרצון להיטיב ולממש את אהבה לצד השני.

והרביעי הוא מצד עצמי של מי שאת ומי שמולך.

איזה רובד נראה לך שלא עובד אצל האנשים האלה?

הם מבינים את כל זה

הם נמשכים למין השני בן/ בת וכו

וכן רוצים אהבה וכו אבל בין הרצון הזה לרצון לעשות לעשייה עצמה אין קשר

אז הם פשוט לא רוצים להתחתן, די מובן וסתם הסתבכתי.

הפתרון הוא להחליט להתחתן, זה מאוד פשוט.

לרצון הזה?

אם הוא אף לא היה קיים או היה חזק ממש

זה בן אדם שמברכים לו בקרוב אצלך או מצעים וזה כזה לא תודה

בעיתו ובזמנו

וכו וכו

כמו שאמרתי יש 4 רבדים, גופני נפשי שכלי ונקראו לרביעי לשם שמיים.

בסוף זה מתוך בחירה, כמו כל שאר המצוות… מה עושה אדם שלא רוצה להניח תפילין? או לא רוצה להתפלל?

אני יכול לכפות את יצרי ולהניח בכל זאת, למרות שממש לא מתחשק לי, בעזרת השלטת השכל (שכר ועונש או כי זה הדבר הנכון לעשות) על הרגש.

בזוגיות, לעניות דעתי החתולית הזמנית האובייקטיבית, זה מתכון לאסון, כי זה משהו שדווקא היצר הרע (או מוטב: האגו, בניגוד לסופראגו) צריך לרצות (ידוע מדרש חז"ל על התרנגולות שלא הטילו ביצים כו'). לא נראה לי שזה עובד לשם שמיים, לא בדורנו על־כל־פנים.

יצר רגשי יעני.

אם היא עדיין יחסית צעירה והיא לא רוצה, הכל טוב, היא תרצה בעתיד, אין סיבה לדחוף מי שלא רוצה לרצות לדעתי 

צריך להתקדם. "לא טוב ביות האדם לבדו", גם אם הוא לא מרגיש את זה, והקב"ה ציווה עלינו לעשות את זה.

והאמת היא שכתוב בתורה "טוב היות האדם לבדו". (אמנם כתוב לפני זה "לא", אבל זה לא אומר שלא כתוב "טוב היות האדם לבדו").

ראשית חושבני שצריך לנגוע בשאלה: מה גורם לנו לרצות דברים?

כדי להסכים לעשות משהו, די להבין את הערך המוסף שלו (לשטוף כלים כדי שלא יצמחו חתולים בכיור).

כדי לרצות לעשות משהו, צריך שתהיה טבועה תחושה בתוך הלב שזה משהו כיפי ונחמד ומושך (קצת טאוטולוגי אבל לא לגמרי). למשל אני יודע שיש מאכלים שאני ממש אוהב, אז לפעמים אני קונה אותם. אפילו שזה עולה כסף. או בירה. אני ממש אוהב את הטעם של בירות טעימות. אז מצדי גם לעשות קצת הליכה לחנות משקאות כדי למלא את הסטוק. או אני אוהב שירה. לא רק שאני נהנה ממנה, אני יודע שאני נהנה ממנה. לכן גם לפני שאני מרגיש את ההנאה (responsive pleasure), יש לי תשוקה, כי אני יודע שזה נחמד ומהנה, ואין לי בעיה לפנות זמן בלו"ז עמוס בשביל זה.

אז בסופו־של־דבר מה שאני חושב שחסר זה... כיף. ברמה הכי בסיסית. וידיעה שהדבר הזה הולך להיות כיף בשבילי.

יש אנשים שמנגנון התגמול במוח שלהם, ביחס לסיטואציות חברתיות, עובד אחרת (יש כאלה שממש נהנים ויש כאלה שסובלים). אבל לא בטוח שזאת גזירת גורל, כי ב"ה יש הרבה סוגים של אנשים והרבה דברים שאפשר לעשות.

אם פגישות תהיינה כל הזמן "כמה אחים יש לך מה ההשקפה הדתית שלך איך אתה מתכנן להתפרנס" (עניינים חשובים מאין כמותם) בסוף עבור בן־אדם כזה זה יותר כמו מטלה משעממת. טוב, אני הולך להתארגן עכשיו שעה, לגהץ חולצה, לחכות בשמש לאוטובוס המאחר, להגיע לאיזו פגישה עם בחורה שאני בכלל לא מכיר כשאני עייף אחרי העבודה וגם מגרד לי מעקיצות יתושים לאיזה בית קפה גנרי יקר ומטומטם, הולכים לדבר על כלום, היא תשפוט אותי על כל־מיני קריטריונים אזוטריים, לא יודע מה אני בכלל עושה כאן. ושלב הלאה, בנישואים, כאילו, מה כבר אמורים לעשות בנישואים שאמור להיות כיף? המחשבה הראשונה היא "פעילויות כיפיות", אבל פעילויות כיפיות הן כיפיות כשלעצמן, ואפשר לעשות אותן לבד בפחות כסף ומאמץ ויותר חופש וכו' וכו'.

אז צריך למצוא את הנקודה של הכיף / צחוק / הומור וכן הלאה שנמצאים בדיוק במרחב הבין־אישי הזה. ואני מניח שצריך בשביל זה קצת כישורים. כאילו, אי־אפשר להיות לגמרי awkward ולצפות שיהיה מגניב. אם במהלך החיים לא נחשפתי לכך שכיף להיות עם אנשים (או בנות לצורך העניין), למה שארצה להיות איתם(ן)? נראה לי שצריך לעבור איזשהו תהליך שאי־אפשר ממש לעבור בחדר הטיפולים התיאורטי, ואמנם ה' הטוב יכפר בעד שזה קצת סוטה מהמטרה המוצהרת של חתונה, אבל אולי יותר להתמקד בקטע של לעשות פגישות שתהיינה וואו, מגניבות. "וואו, עשינו דברים מגניבים, צחקנו, ובא לי עוד מהדבר הזה."

ולגבי בררנות יתר כנ"ל אם המטרה היא למצוא משהו מאוד ספציפי אז בהצלחה. אם יש נכונות ליצור זאת "עשה זאת בעצמך" נראה לי שזה כיוון יותר טוב.

גילוי נאות: לי אישית אין חשק (ולכן אין זמן) להתעסק עם זה בדיוק מהסיבות האמורות לעיל.

ובד"כ בדייט ראשון זה פחות הקטע של הדברים המגניבים והכיפיים אז באמת פחות התחביב שלי דייטים ראשונים😏

אבל מה לעשות, החיים הם לא רק כיף וכאלה, לפעמים דווקא הדרך האפורה

עשויה להיצבע בצבע נעים ונחמד בהמשך.....

כל הזמן אני שומע מבוגרים מתאוננים על זה שזה לא כיף ומעצבן ומציק ואחריות בקיצור כל התמונה שמתבגר/מבוגר צעיר יכול לגבש על זוגיות זה שזה:

– לוותר כל הזמן

– משעמם ואפור

– לא חיובי במיוחד

– הנקודות הכיפיות נדירות ולא מעניינות

למה שמישהו בריא בשכלו (דגש על שכל – כי אני מניח שזאת גישה של אנשים שכליים יותר) ירצה דבר כזה?

מי שבא עם פרפרים ודמיונות והתלהבות ופנטזיות ברור שצריך קצת לקרקע אותו כדי שלא יתחיל להתפזר או שלא יתנפץ לו פתאום החלום מול המציאות.

מי שבכלל אין לו חלום, צריך דווקא לפתח את הצד ההפוך כי האלטרנטיבה היא שהוא פשוט לא ירצה יישאר רווק ויגדל 40 חתולים (שזה גם משהו... אבל לא בהכרח המטרה).

ולא אביר על סוס לבן פשוט מישהו שמלכתחילה יהיה יחסית כיף לפגוש אותו ברמה הבסיסית. ולזה אני מצרף גם את המאמץ האישי לנסות לראות איך הופכים פגישות ממטלה למשהו מהנה שפותח את הרצון לעוד. וזה לאו דווקא תלוי באדם שפוגשים אלא עם הגישה שבאים איתה, הכנה מראש (אולי להכין פעילות כיפית ומעניינת). אם לבוא עם גישה של אוקיי דייט ראשון שני כנראה יהיה קצת אפורים אבל אחר־כך נעשה מזה משהו מגניב אז נראה לי שגם אדם שזה לא בטבע שלו יוכל למצוא קצת מוטיבציה ולפנות מקום בלו"ז ובלב.

אחרת רק מטעם "זה באסה להישאר לבד" אוקיי זה גם באסה לחיות חיים אפורים לבזבז מלא כסף על חתונה מבלי להבין בכלל למה ולהתחתן עם מישהו בלי קמצוץ עניין או אהבה.

לגבי תפילות, תפילות תמיד חשובות אבל גם כלל למדתי בירושלמי

אנטולינוס אתא גבי רבי א"ל צלי עלי אמר ליה ישיזבינך מן הדא צינתא דכתיב לפני קרתו מי יעמוד. א"ל רבי לית הדא צלו יתיר כסיתך תכסה והא תינתה אזלה א"ל ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא א"ל הא צלו כדון תשתמע צלותך דכתיב ואין נסתר מחמתו.

פני משה: רבי לית הדא כלל. אין זה תפלה ואין צורך לתפלה בשביל הצינה אלא היוסיף לך עוד בגד יותר ותלך הצינה:

מה שאפשר לעשות עושים

זה סגנון של אנשים מסויימים. קוטרים. גם אם היה להם בכיס מטיל זהב היו מתלוננים שכבד.

מרגנים באהליהם. פרשת שבוע, 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם...'.

כי נשותיהם היו מרביצות להם...

סתם.

אבל ברצינות, כמעט כל מי שאני מכיר ככה, והנטייה שלי לקבל את הדברים prima facie. אם היה כל־כך נפלא לא היו מתלוננים.

כשקשה לך לנשום אתה מפסיק?

יש קשיים ששווים את ההשקעה. אל אותם לא בנוכחות נשותיהם.

תנאי מוכרח לחתונה הוא מוכנות לעבודת המידות. ככה מיתקנים. ככה הקשיים גם הולכים ופוחתים.

ולמען האמת, זה גם קשה להפסיק לנשום...

לא כל אחד בנוי למכירת בית חלוקת נכסים עורכי דין בלגן ריבים צעקות בעיות משמורת בעיות עם הילדים אז הרבה פשוט זורמים עם הסטטוס קוו... והאחוז הניכר שכן – מעיד משהו, נראה לי.

ובסוף עבודת המידות זאת... עבודה. כלומר... קאדר. לא מכיר אנשים שמרצונם החופשי מחפשים קאדרים.

הטענה שלך היא פחד מגירושין?‏

אני לא אכתוב איך לא להתגרש. אני לא יועץ זוגיות, לא מתיימר ולא רוצה. הנסיון שלי ‏בתחום שואף לאפס מלמטה. לפחות זו מגמת עלייה.‏

אני כן אכתוב שכל צעד עם סיכוי יש בו גם סיכון. וככל שהסיכוי גדול יותר, כך גם הסיכון. מי ‏שלא משקיע האינפלצייה נוגסת בו, כך שגם בשיקולים 'שכליים' זה צעד הגיוני לענ"ד. עכשיו ‏צריך רק לחפש ולמצוא את ה'מנייה' הנכונה.‏

אבל לא מתחתנים בגלל שאם אני לא אתחתן האינפלצייה, הזקנה והבדידות יאכלו אותי.‏

מתחתנים כי רוצים.‏

לא אמרתי שעבודת המידות היא סיבה לחתונה (למרות שכאחד מבקש להשתפר, זו ‏פלטפורמה מדהימה. אבל זו לא סיבה. אני לא קונה מאמנת). היא תנאי מוכרח, ובשביל ‏דברים שאני רוצה אני מוכן לעבוד.‏

נתפס שנייה על נקודה. עבודת המידות זו עבודה. אכן. אבל אדם רוצה טוב. כל אחד מגדיר ‏‏'טוב' בדרכו. אבל רוצה להשתפר, להיות אדם טוב יותר. אם זה חשוב מוכן גם להשקיע ‏בזה. אז אתה רוצה לעבו על המידות. אל תאמר שאתה לא רוצה טוב, אמנם אני לא מכר ‏אותך אבל מהפעילות שלך כניק אפשר לראות שאתה רוצה להיטיב. עכשיו זה איזונים.‏

חוזר לעניין. אם אתה מאמין בזה (מכח הצו האלוקי או מכל סיבה אחרת) אני מניח שאתה ‏רוצה להרגיש לזה חיבור, כלומר, רוצה לרצות. אולי כלי שלישי או רביעי, לא משנה. מי שלא ‏רוצה לרצות אין לי מה להציע לו.‏

אלא שנישואים נתפשים כעבודה וקאדר. משרה נוספת. בקיצור לא משהו כיפי וחיובי. בניגוד לכך, איני מכיר את הצדדים החיוביים שבזוגיות (וכנראה גם הבנות המתוארות בשרשור המקורי).

התשובות הן לרוב אמורפיות שקשה להזדהות איתן "שותפות" "יציבות" "נתינה" "פלגא דגופא"

אך נוכחתי לדעת שאין זו סיבה מספיקה.

לרוב כשקשה, מקטרים.

וכשטוב שותקים.

כי זה פחות מעניין, או כי לא לעורר קנאה, או כי זה פרטי וכו' וכו'.

אז אני יכולה לספר כמה טוב יש לי בזוגיות, כמה היחד עוזר ומשמח ומחזק ברגעי משבר קטנים וגדולים, וכמה החברות נותנת לי וגם לא מעט רגעים של כיף גדול.

אבל אני חושבת שמעבר לאמירות, כדאי גם לחוות קצת, אם רק ראית לנגד עיניך מודל שלילי בטח שזה לא עושה חשק.

את לא צינית בכלל

ולכן אני ממשיכה לצאת לדייטים למרות שלא תמיד כיף בהתחלה אבל בד"כ בדייטים מתקדמים נחמד יותר

וכמובן שהמטרה הסופית עומדת מול עיניי (רמז: חתונה)

נעשה באנג'י ונלטף שועל ארקטי.

סתם, אני לא יפה מספיק בשביל זה.

אבל אולי נחלת הייתה זורמת איתך?

אבל חלאס לרדת עלי😅

אמתך הנאמנה יוצאת גם עם בחורים לא יפים ולא גבוהים😬

יאללה @נחלת זורמת לבוא איתי לטיולים חוויתיים או לדייט לא מחייב? 😂

כדי ללטף שועלים, ארקטים או לא....ה ם  צריכים להיות יפים....

ואולי כאן טמון הכלב? (או השועל....), אם אני לא מספיק יפה או כך אני מרגיש,

ואז עדיף להמשיך ללטף שועלים, חתולים או כל דבר נושא פרווה....

כמובן שזה לא נכון. אמנם התקופה הזו רוחשת טיפי יופי הזויים למיניהם

אבל זה לא מה שחשוב באמת; במיוחד, לענ"ד, אצל נשים. האישיות

המבצבצת מהקליפה החיצונית, היא המושכת. אדם מורכב הרבה

יותר מאשר מעטה נאה. מכירה אנשים עם בעיה חיצונית בולטת

לגמרי, שהקימו משפחות, אפילו עם בני/בנות זוג, הנחשבים "יפים".

אבל לדייט ראשון לא תמיד יש לי כוח

להתארגן שעות בבית אחרי יום ארוך בעבודה, לנסוע למקום מרוחק (גם אם זה מיקום שונה זה עדיין לא לצפות באורות הצפון או משהו שמעניין אותי)

ואז להגיע ולראות שהבחור לא בכיוון שלי בכלל בכלל...

אם הבחור כן בסגנון אז דייט שני יכול להיות לגמרי סבבה כי בוחרים מקום נחמד וזה גם לא האיפוק המסוים שיש בהתחלה עם מישהו שלא מכירים

הבעיה היא שכמעט ואין היום גברים כאלו

ביקשת קיבלת חחח

למרבה המזל, חתולים יפים יש בשפע:

אהממ מתלבטת בין החתול בהיר לכהה

די אני נמס

לעומת חתולי רחוב הם באמת חמודים

שם קישור

Richie The Maine Coon Is An Enormous And Beautiful Anomaly

אבל פחות בקטע לאמץ

כבר מעדיפה אנשים לא הכי יפים

שהכיף יהיה ברמת ההצעה, להציע מישהו מעניין שעושה חשק להכיר אותו בתור בן אדם.

לא מישהו שמתאים לך ואולי תוכלו להתחתן, לנהל חשבון בנק משותף ולעשות תורנות בשבת של שנצ-שמירה על הילדים.

אלא אדם עם תחומי עניין/ עבודה/ לימודים/ תחביבים/ תכונות אופי/ משפחה/ מוצא/ קהילה/ סגנון חיים שמדבר אליה, ובנקודת זמן הנוכחית יהיה לה כיף להכיר איתו, לדבר איתו, לשמוע מה הוא עושה.

זה אומר גם להציג את ההצעה כמישהו שפשוט יהיה כיף להכיר אותו ולהפגש ולא בצורה גנרית של נקודות מתאימות, וגם לעשות מאמץ למצוא הצעות כאלה.

מכירה גם כמה חברות שלא ממש בקטע להתחתן וממה שאני מכירה זה יושב על חסם/ פחד כלשהו ממחויבות/ משהו אחר.

וכשמבינים על מה זה יושב יותר קל לפתור את זה במידה ומעוניינים(:

וזה מפריע להם, כן חשוב להתפלל על זה. כן. להתפלל לרצות, להתפלל להבשיל (...) - הרי הוא/היא רוצים

להקים בית מתי שהוא, לא?

ב.  אבל מן הסתם היא כן תרצה להקים בית מתי שהוא. ולא בלבד

     שכך מקובל, שהיא אותי תרצה ילדים, שהיא תחשוב שהזמן

     חביבי, לא בדיוק מיטיב עמנו, ולעת זקנה, להישאר לבד,

     ולעשות חושבים במבט לאחור....הבדידות קשה. במיוחד

     כשאתה כבר לא צעיר ואין לך את הכוח לדלג כמו עז

     בין תחביבים שונים, במקומות שונים, ואין כל כך מי

     שאפשר לשבת איתו/איתה על כוס קפה כי הוא

     או היא עסוקים, כל אחד  עם הילדים, משפחה

     שלהם - אז זה כבר לא כל כך כיף להיות לבד.

     נכון, כשצעירים וכיף, לא חושבים על זה

     אבל אם השם יתברך נותן חיים ארוכים,

     זה מגיע.

   כן נראה לי אולי שזה נובע מאיזה חסם

   מן משהו שאטום בנפש לצורך בקרבה,

   לפחד אולי....  

זה חסם או פחד כלשהו - ליתר בטחון. לא?

פרויד?....

רצון משפיע ודוחף, ציך רק להתעסק בו ולתת לו מקום. אם יש רצון לעשות צעד, עם כל החסמים, בסוף מתגברים ועושים. לפחות בוחנים את זה, מה שיכול גם להסיר חסמים כמו שכתבתי כבר.

אם אין רצון, אבל יש רצון לרצות, אז צריך להתעסק ברצון לרצות

אז כן, בן אדם לא בא-לו להניח תפילין, אבל זה כואב לו שאין לו רצון, הוא היה רוצה לרצות, מפריע לו החסר שנוצר אצלו באהבת ה'. זו כבר חצי מהרפואה.

תפילה אמיתית מהלב, מלבד הפעולה הרוחנית שלה, היא גם בעצם עיסוק ברצון, חיזוקו ובירור.

אז אם אין רצון, אבל יש רצוןמלרצות, צריך להתעסק ברצון לרצון. בסוף זה יביא לרצון ישיר, והוא בתורו יביא למעשים.

שמעתי דברים גדולים על זה מדמויות חינוך. זה מבט ודרך שמשנים אנשים ופותרים סיבוכים עמוקים.

רציתי להתחיל להיפגש.

צריך להתחתן. ככה אומרים.

אבל למה שאעשה את הצעד המטורף הזה?

ישבתי ורשמתי. הרבה סיבות אפשריות. חלק דחיתי מיד, חלק רציתי שלא יהיו נכונות, חלק נכונות וחלק רציתי שיהיו נכונות.

מביא כאן חלק מהנקודות שהעלתי:

מה אני מחפש?

קשר.

נתינה.

קבלה.

תמיכה.

שיתוף.

ייעוץ, לא רק בטכני, גם במהותי-אישי.

אישור.

חום.

אהבה. דו"צ, להיות אוהב ואהוב.

דאגה, דו"צ.

קביעות.

התגדלות. השלמה.

התקדמות.

בריחה? ברור שזה מהפח אל הפחת.

הרגשה שאני לא בשלב שאני צריך להיות בו.

מקום, בלי הסתרות.

עצמיות.

עצמאות, להפסיק להיות תלוי כעני שאינו חשוב.

ציווי אלוקי. זה צריך להיות טעם מרכזי, גם אם לא מבינים. אני צריך לחזק את הרצון לעשות דבר ה'. אמונה בבית ישראל, בבניין העם.

אמונה בחשיבות ילדים.

בדידות. מה חסר לי? זה כל הדיון.

מילוי ריק. זה ריק שנולד מהצורך להתקדם.

ישבתי עם עצמי ועם הרשימה הזו פרק זמן והתבוננתי. חיפשתי למה וחיפשתי ומה מונע ממני. ואז הבנתי. וכתבתי. מביא גם את זה, עם שינויים קלים:

זהו. חסרה לי אישה כי חסרה לי צלע. זהו רגש עמוק שטבע הקב"ה באדם ע"י בריאתם כחד

ונסירה. זה געגוע. מה זה געגוע? רצון [להרגיש,] לממש ולבטא את האהבה [הקיימת] בצורה

גדולה יותר. אני יודע שהיא חלק ממני ומרגיש אליה קשר, גם אם איני יודע באיזה גוף היא.

החיפושים הם לא מי יכולה להיות, אלא באיזה גוף היא. מחזר אחרי אבדתי.

יש הסברים מעשיים, אבל היא פשוט 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'.

השלמה. שלי? שלנו. אנחנו אחד. אז בעצם שלי. שלה. באותה מידה. ולא אכפת לי לקרוא לזה

השלמה שלה, כי אני אוהב אותה. [כי אני-היא. כי זה אותו דבר].

(אז הציווי האלוקי הוא כמו איסור אכילת דם, שנפשו של אדם קצה בו, להרבות בשכר?

הרצון האלוקי גם מנתב את הקשר למטרה משותפת, לדרך התנהלות, לקיום עולם).

אני חושב שהרגשת החסר הזו, הגעגוע הזה, חייב להיות בסיס להתחלת החיפוש. בלי זה, הרי זהו מעשה של טירוף. מה אני צריך לקשור את עצמי לבן אדם, שונה ממני, עם רצונות ושגעונות משלו, שיגביל אותי ויקח לי את החופש?

אז מה עושים אם לא מרגישים את זה?

זה קיים. אם לא מרגישים-יש חסם.

אני חושב שאני לא הרגשתי את זה עד שישבתי ועיבדתי סיבות וחסמים, סילקתי פחדים, או לפחות הגדרתי אותם. הצלחתי להכיר בעצמי נקודות מסויימות שמרתיעות אותי מלחשוב על הנושא ברצינות.

אצלי זה היה בעיקר ההבנה שאני מפחד מתחילת קשר. כי אני ביישן. אולי ביישן בדרך די-ייחודית, אבל באמת אני ביישן, ואני לא יודע איך לנהל שיחה עם מישהו שאני לא מכיר, ועוד בחורה, אז זו תהיה סתם פאדיחה אחת גדולה.

זה היה הצעד הראשון. הצלחתי למסגר את הפחד הזה, הוא לא חזות הכל, לא כל עולם הזויות מפחיד אותי, רק ההתחלה.

אחרי זה ניתחתי פתרונות. אין פתרון קסם, אבל כל מיני דברים שיעזרו לי. להכין נושאי שיחה מראש, ובעיקר להבין שהיא לא נושכת (הרבה מהתובנות הללו כבר כתבתי כאן בפורום בשרשור בנושא הדרכה לדייט ראשון). הצלחתי למסגר את הפחדים ולהרגיע אותם, גם אם בצורה חלקית (גילוי נאות, כמה פעמים לפני דייטים ראשונים פתחתי את ההודעה שכתבתי שם וזה עזר לי להגיע רגוע). אחרי שיחה עם דמות שאני מעריך הגעתי להכרה שזה אתגר שיש בכוחי להתגבר עליו.

אחרי שהצלחתי להסיר את החסמים הללו, פשוט צצה לה הרגשת הגעגוע. הוא היה שם כל הזמן, היא פשוט היה מושתק ע"י פחדים וחסמים.

לקח לי זמן להגדיר את ההרגשה הזו, ועוד יותר זמן להצליח לעשות איתה את הצעד הראשון, אבל ברגע שיש אותה הפחדים נכנסים עוד יותר לפרופורציה.

אז אני חושב שאם אין רצון אימון נכון יכול לפתור את זה. הוא פשוט צריך לדלג בשלב הראשון על ה'למה', להניח את זה כאקסיומה, הנחת יסוד, ולחשוב מה החסמים שצצים אל מול המחשבה על זה. אילו פחדים מונעים. אחרי עיבוד, מסגור וריכוך הפחדים זה יצוץ. זה לא חייב להיות אצל מאמן, זו יכולה להיות עבודה אישית.

הבעיה היא שאם אין רצון- אז למה להשקיע מאמץ ולעבד את העניין. פה חייבים אמונה.

תראה בסוף במחברת הצלחת להעלות המון נקודות מהותיות של רצון. אמנם יש חסמים אבל אחרי שמקלפים אותם או מטפלים בהם או אומרים "עלה נעלה" זה נפתח ועובד.

אבל תאר לעצמך מישהו ש:

– לא ממש מעניינות אותו קבלה ונתינה

– לא אוהב לשתף

– לא צריך ייעוץ, די טוב בלפתור את הבעיות שלו לבד

– מרגיש מסופק מלא ועצמאי

– נמצא במקום קבוע ויציב למדי בחיים

– הרעיונות הרומנטיים של בשר מבשרי "הרי את צלעתי" וחיסרון אונטולוגי מופשטים מדי בשבילו ולא אומרים לו שום דבר

– לא בהכרח נגד ילדים אבל גם לא מרגיש את הצורך "להשאיר המשך" וכל הדברים האלה

זאת כבר לא בעיה של חסמים ופחדים. אי־אפשר להניח כאקסיומה שאני רעב, כשאני בכלל לא רעב. או שאני אוהב בירה ומוכן לוותר בשבילה על הכל, כשאני לא ממש מתלהב ממנה. או שלא טעמתי בירה מעודי.

השאלה שמציג השרשור המקורי היא שאלה מאוד, מאוד גדולה, ונראה לי שהיא קשורה גם בדור שלנו, ותגדל בדורות הבאים.

סטטיסטית, 50% ממי שאינם בזוגיות בארה"ב, גם אינם מעוניינים בזוגיות (בניגוד לכאלה שמעוניינים אבל...), לפי מחקר בגרמניה משהו כמו 20%.

אני חושב שהסיבה לכך היא שהחיים פשוט נהיו טובים. אפשר לעבוד ולהתפרנס יפה לבד. המכונות החליפו כמעט את כל מטלות הבית. לצורך התייעצות יש אינטרנט, פורומים, AI, קשרים חברתיים אחרים זמינים מאוד. (תאר לעצמך מה היה צריך כדי להתייעץ עם מישהו לגבי משהו, לפני הוצפ, או הטלפון. מה היית עושה, שולח מברק לחבר? עדיף כבר להתחתן ואז תמיד תוכל לאכול לאשתך את הראש). בידור יש אינסוף ספרים סרטים סדרות מאמרים מוזיקה בלחיצת כפתור. מבלי לדבר על בילויים ממשיים כמו מסעדות חו"ל וכיו"ב שהפכו להרבה יותר נגישים לאדם הפשוט.

להוסיף לזה את זה שהעבודה בימינו היא די תובענית (או גופנית או שכלית) אדם מגיע הביתה די עייף ומה שהוא רוצה זה קצת לאכול אולי לצאת להתאוורר לפתוח בירה ללמוד דף גמרא ק"ש שעל המיטה ולישון.

או לגבר הממוצע: 6:00 קימה 18:00 חזרה מהעבודה שעה מנחה/ערבית + שעה מקלחת אוכל + שעה לימוד תורה (אם לא יותר) הגענו ל־21:00 נשאר רק לפוש עוד שעה ואפשר ללכת לישון. זוגיות היכן נכנסת איני יודע. וחיפושים ומאמצים אקטיביים למציאת זוגיות, זה באמת איני יודע. אשכרה מסירות נפש. אבל בשביל לרצות למסור את הנפש, צריך אהבה מאוד חזקה. אז אם אין, אין.

בקיצור אני חותר לכך שהעולם המודרני מתקדם לעבר מין... סכיזואידיזציה, או משהו כזה. לפחות חלקו. גם אם זוגיות יכולה להיות איזשהו אידיאל בפועל זוגיות וחיפושה הפכו להיות קשות ומסובכות ואוטונומיה הפכה להיות הרבה יותר פשוטה וזמינה. וצריך לחשוב מה באמת עושים עם זה. 

אבל אם אתה רוצה לרצות, הדרך להשיג את הרצון הנוכחי, כלומר לרצות את הרצון הישיר, היא להתעסק ולהתשפשף בתחומי הרצון הישיר, להכיר אותו עד שיתברר שאתה רוצה אותו. קצת כמו דייטים... נדגים עם המטודה שהבאת, למרות שהיא קצת שלילית. אם אתה לא רעב, אבל אתה רוצה להרגיש רעב, תחשוב שאתה רעב, איך זה יהיה לך טוב, איך תתמודד עם זה ותצליח לדחוף כל מה שאתה אוהב בארוחה אחת. הרעב כבר מתחיל לדגדג?

כל הסיבות שהעלתי לא מקדמות אם אין רצון. אלו הצדקות למימוש הרצון או כלים להגדלתו, פיתוחו וקבלת החלטות לניתובו. הצעד הראשון הוא למצוא אותו, אפילו בפינה קטנה שלו, דהויה וחלשה, אח"כ עיבודו והחיים איתו יגלו כמה מה שגילית הוא רק קצה קרחון.

אלא שפשוט לא רוצים.

אופרה מעניינת אותך? אתה יכול לפתח רצון עז לשמוע אופרה, כך שתרצה לשמוע אופרה כל יום מימי חייך, להשקיע בזה הון כספי והמון זמן, להיות מסוגל לטפס במעלה הרים וגבעות מטפוריים רק כדי לשמוע אופרה?

אין לי שום אינטרס לרצות אופרה, אני חושב שזה מזעזע.

אבל יש לי אינטרס ורצון לרצות להתחתן. זה יכול להיות כי אני מאמין בזה מכח צו אלוקי או כי ההורים/סביבה לוחצים. זה יותר אינטרס לרצות, ואם אני אעסוק ברצון הזה הוא ישפיע.

הייתי עובד על זה.

כל עוד נוצר רצון לרצות, ואין משהו אחר (אותם חסמים ופחדים) שגורם לי להימנע מבניית הרצון הזו וגובר על הצד שכן, נגיד שהסביבה מנסה לגרום לי לרצות לרצוח.

היו זמנים שרציתי לרצות אבל מעייף לרצות משהו שלא רוצים.

מה אתה עושה כאן בפורום? מחכים את ההמונים מידיעתך החתולית הבלתי גבולית, מחכים בעצמך מעבר לאינסוף, וסתם נתפסת על פורום בנושא הזה, או שיש לך איזה אפס קצהו של רצון, בכלי שלישי או רביעי?

אם אני צודק, ויש בך רצון כלשהו לרצות, אתה צודק שזה מעייף לרצות (כלי ראשון) כשאתה לא רוצה, אבל עם הרצון לרצות (כלי שני) מספיק משמעותי לך הרי נראה לי שתהיה מוכן להתאמץ להשיג את המטרה (כלומר, מאפשרת הביניים, דהיינו לרצות בכלי ראשון).

דיברתי על כלי ראשון ושני, אבל העיקרון נכון גם הלאה.

ואתה צודק לגמרי. זה קשה ומעייף. זה להתחפש מול עצמך, זה לחיות מה שאתה עוד לא. אחרי תקופה אתה מותש, וזה מובן לחלוטין.

זה הזמן לעשות עצירה, למנוחה ולהתבוננות רצון ממנו אני פועל (הראשוני, דהיינו כלי הכלי שני' וכן הלאה, נקודת הרצון שכן קיימת) וחיזוקו.

עשה חיל באפרתה וקרא שם בהית לחם

אני יודע שידיעותיי החתוליות הבלתי־גבוליות הן יוצאות מן־הכלל ולרוב מהוות נקודת מבט שונה מהרגיל לכן חושבני שיכולות להחכים. זה הכל.

חוץ מזה אני עצלן כמו חתול בצהריים שמשיים.

בחרה להחכים את בהמונים דווקא בתחום הזה?

ולמה אתה ממשיך בדיון הזה?

האם ייתכן שזו מגננה שנועדה להסתיר (מעצמך) את הכלי השני/שלישי/שלושים וארבע, פך השמן הטהור?

אני מחכים את ההמונים גם בתחומים נוספים.

חכמתי החתולית הזמנית המוערכת, כאמור, אינה יודעת גבולות.

זה יהיה מאד מטומטם מצידי.

פשוט מציע לחשוב על זה.

שואף לטוב;  בעצם לא. כי למרות שאני כבר סבתא סבתא, אני קצת מקנאה בה. על שזכתה במישהו מלבב ,אמיתי, חכם ורגיש כמוך....

האם ייתכן ויש בפורום זה, אותה? יש כאן בנות מקסימות,נראה לי. למה לא לנסות? 

את הפרח.🌺" (שם, שם).

@Shandy

כל עוד את לא האדם הזה עצמו, (או ההורה של אותו אדם)

אני לא חושבת שאת צריכה לעשות משהו כדי לעורר רצון אצל מישהו אחר.

תפקידך כחברה (לדעתי) הוא אחר לחלוטין. גם אם היא כבר בת 24. (וייתכן גם שעל אף שיש לכן קשר חברי, יש נושאים שאותם היא לא מרגישה בנוח לפתוח מולך, ומשפיעים על הרצון לזוגיות).

נשמע לי שאת מתייחסת לזה כאילו יש בה פגם, כי משהו בה עוד לא התעורר - ואת מנסה לתקן את הפרח.

אם את שואלת בעצם על עצמך - אז זה משהו אחר לחלוטין.
 

רצון זה אנרגיה בגוף. לא בשכל. לא בתודעה. בגוף. בבטן.

אחר כך יש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי להוריד חסמים או לעבוד איתה. אבל קודם כל צריך להבין שככה זה רצון.

טבע האדם זה רצון לחיות בזוגיות.
זוגיות אצל דוסים - הרבה פעמים זה הפך הטבע.
חוסר רצון יכול לשבת על משהו מהסקאלה של הדחקה-טראומה.
יש משהו שחוסם.
יש ייצורים לא זוגיים, האחוז שלהם מינורי.. הם בד"כ טיפוסים שכלתניים ועם סיבות שכלתניות אפשר ל"שכנע" אותם, רק לדאוג שלא יתחתנו עם בן זוג שחולם על קשר ואהבה וזוגיות אקטיבית ומתפתחת
כל השאר- טיפול.
טיפול זה לא רק למי שמרגיש שמשהו לאבסדר...

טיפול לעולם לא יכול להביא ליעד רצוי. כלומר, אולי הוא יביא לשם. אבל טיפול זה לא כמו החלפת חלק מקולקל ברכב. אפשר לעשות תהליך רגשי ולגלות שבעצם לא רציתי את מה שחשבתי שאני רוצה ולהגיע למסקנה אחרת.

אבל אפשר לומר את זה על הכל

גם שיבושים וויז

לתאונות דרכים לא על אף אחד מישראל יכולות לקלקל את הדרך. אז מה לא ניסע?

זה בסדר לצאת ליעד מסויים, אבל לדעת שלפעמים אנחנו לא אמורים להגיע לשם. ולקבל את מה שעובר בדרך...

הכל אסור, לא צנוע, מוקצה...

צריך סןויץ' רציני לשנות את זה

היה מעניין ומחכים לקרוא את כל התגובות שלכם

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..