כמידי חודש, גם הפעם רצינו להתקדם כמה בנות למקום הקרוב ביותר למקום שממנו הושתת העולם,
למקום שאליו נכנס רק הכהן הגדול רק פעם אחת בשנה.
מה ביקשנו? כמה דקות מעטות, כמה פרקי תהלים, פִּסקה של תפילה - מול המקום שבו הבטיח הבורא להיענות לתפילותינו.
פעם בחודש נותנת המשטרה ליהודים בלבד להתקרב מעט ולשאת תפילה.
השוטרים אמנם לוחצים - אך יש כמה דקות עד שדוחפים אותנו לצאת ולהמשיך הלאה.
אך הפעם - גם לכך לא זכינו. התקדמנו בכל זאת. לא נתנו לנו להתפלל כלל. כלל.
דחפו אותנו.
בכיתי.
איה הכהנים והלוויים אשר במקומם חוסמים השוטרים?
איה עבודת הקורבנות אשר במקומה ערלים משחקים כדורגל?
איה הכהן הגדול אשר מחליפו התייר?
איה?!
כאב לי. בכיתי.
אמרתי לאחראי - לפחות להתפלל מעט, כמו תמיד. להתקרב, קצת. רק עד הגדר החוסמת את השער.
הפעם גם את זה לא נתנו לנו, לבנות המלכים המושפלות.
הוא ענה לי. הבנתי.
וההבנה צִמררה אותי יותר, והמשכתי לבכות - כי זה בידיים שלנו.
לסיבוב השערים החודש הגיעו מעטים. נשארנו ספונים בבתים כשהבית הזה חרב.
המקום ייכבש ברגלנו!
כאשר באים כל-כך מעטים לסיבוב השערים (ולכן גם לא יצאו בזמן - ואם באים רבים האיחור לא נורא),
אז סיבוב השערים קצר, מהיר, בלי זמן לשיר, לרקוד, להתפלל, לבכות...
זה מה שאנו רוצים? לוותר על ההסתובבות בעיר הקודש, בעיר שבה בחר ה'?
זה בידיים שלנו. שלי, שלך.
בבוא היום נישאל - ציפית לישועה?
ציפייה - איננה תקווה בלבד. אין השאלה אם "רצית", אלא אם עשית!
מה עשית לקרב את הישועה, את הגאולה?
זה בידיים שלנו. שלי. שלך.
בציפייה לבניין בית ה' - בתפילה, בכיסופים ובמעשים.
