אבל

א- זה צריך לצאת אז זה יוצא ככה

ב- יש גם שירי תקווה...

רוב השירים הם דיכאוניים פשוט כי כותבים אותם, בדרך כלל, בזמנים של עצבות.

נשמע הגיוני?

אבל רוב השירים הם שקטים, זה כן. עוסקים ברגשות שנוטים לעצבות? אולי. אבל מפה ועד דכאוניים.. לא חושבת.

בס"ד

אני לא מבקרת וכאלה אני מאוד אוהבת את השירים כאן

פשוט רציתי לדעת אם זה משו כללי למשוררים

שרגשות עצובים מגיעים באופן עצמתי יותר.

חושבת שהאדם מרגיש יותר עצוב כשהוא עצוב מאשר שמח כשהוא שמח;

רוב הספרים הקלאסים, או האיכותיים, עוסקים ברגשות עמוקים - עצובים, או מדכדכים. לא?  

ואולי זה ביטוי של הנשמה המרגישה שהעולם הזה הוא אינה מקומה האמיתי, והיא בעצם זרה כאן? 

העצב, כאילו, יותר מוכר,משום מה. אולי תינוק היוצא לאוויר העולם , עצוב?

הוא מגיע ממקום בטוח, שמור, עדיין קשור לעולם אחר, נשגב, רוחני, מושלם, ונזרק לעמק הבכא שלנו....

במיוחד אנשים רגישים...

הופס.....אבל יש הרבה דברים שמחים בעולם הזה.... ועל כל נשימה ונשימה...

בהצלחה!.

אבל אני כותבת שירים כשאני רוצה לפרוק..ולרוב זה יוצא בזמן שאני עצובה/דכאונית..

אבל לא כל השירים פה הם דיכאוניים..הרוב פשוט שקטים..

אני מצטרפת לקודמיי.

ואני חושבת שבכתיבה יש משהו מרפא ובדר"כ צריך לרפא את מה שכואב אז טבעי שהנושאים יהיו כאובים.

אגב היו על זה דיונים בעבר.. מוזמנת לחפש..

המקום של השמחה האמיתית בלב הוא הרבה יותר עמוק מהמקום של העצבות,

לכן, כל רוב האנשים שכותבים, מצליחים להגיע לרובד של העצבות..ולשמחה הבאמת שמחה קצת יותר קשה להגיע..

לי זה ממש הסתדר.. אבל יש אנשים זה לא נכון לגביהם..

מעניין מאוד. חשבתי שלהיפך.  שווה לחשוב על זה...

נכון. כותבים כדי לרפא ובאמת כשמחים אין שום צורך לכתוב. לא כך?

אז עצבות זה אולי סוג של יצר הרע?  כי מי שבוטח בהשם תמיד שלוו ושמח. הכל לטובה, וצריך לברך גם על הרעה...

באמת. אני מאמינה בזה. למרות שלא מצליחה ליישם כל כך.

ההרגשה שרוצים להוציא זו הרגשה של עצב..

כן, שמחה רוצים לכלוא בפנים, להשאיר.

ואני מדברת על עצמי שלכן יותר קשה לי לכתוב שירים שמחים.

ולא שאני לא כתבתי כאלו..

פשוט..

שמא לדכאונים יש עניין גדול בשירה?

אולי הדיכאון טוטאלי יותר מן השמחה ולכן שכיח יותר. כדי לכתוב שירה צריך שתהיה בנו מוכרחות ודחיפות אמיתית לבטא את מה שמתבטא, רגשי תודה שמחה ואהבה הם רגשות שאנחנו לרוב חולקים עם אהובים ומכרים ודיכאון הוא קשה יותר לשיתוף, כך בעיניי.

עד נקודה מסוימת בחיי העצב הרגיש לי הרגש העמוק ביותר, בטח ביחס לשמחה. היום, אני מרגישה, שאהבה היא המציאות הקיומית ביותר שיש, היא שכיחה יותר בשירה פזמונאית! כולם שרים על אהבה. יש גם הרבה משוררים שמציפים את הלב בהתרוממות רוח וחיבה, אבל באמת קשה יותר למצוא אותם. זו באמת שאלה מעניינת.

שמא זה רגש כל כך נשגב שאנחנו נוחים יותר לדיכאון, ובעצם כל השירים הם אהבה, במיוחד אלו הדיכאוניים. 

(זה נכנס בגדר העלאה באוב)

בעניין.

אז כן, נדמה שהאינטואיציה נכונה.

מעניין (או שלא?) שאפילו קומיקאים מונעים לא פעם ממקומות כאלה...

מעבר לזה, תופעה מעניינת היא היאחזותם (המודעת או שאינה) של כותבים עד כדי פחד לאבד את המקום המלנכולי הקדוש שלהם, מחשש שאיתו תאבד היצירתיות שלהם...

מסתבר, כך קראתי לא מזמן, דזה דבר ידוע שאדם שכבר נגמר לו המקום בנפש להכיל יכול לשפוך את זה בצורה של שירה. בגלל שזה עולם של דימויים, הנפש מצליחה לדלג על המחסור שלה במילים כדי להתבטא למרות זאת.

יש דכאוניים שהם משוררים,

אך לא כל משורר הוא דכאוני.

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

אבל בעיה קטנה

אני עולה רק על כרכרה

זה מסורבל לדהור עם שמלה😌

וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂

שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון

אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.

בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך

שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים

משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

סוף קרינג'י   

איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?