אבל

א- זה צריך לצאת אז זה יוצא ככה

ב- יש גם שירי תקווה...

רוב השירים הם דיכאוניים פשוט כי כותבים אותם, בדרך כלל, בזמנים של עצבות.

נשמע הגיוני?

אבל רוב השירים הם שקטים, זה כן. עוסקים ברגשות שנוטים לעצבות? אולי. אבל מפה ועד דכאוניים.. לא חושבת.

בס"ד

אני לא מבקרת וכאלה אני מאוד אוהבת את השירים כאן

פשוט רציתי לדעת אם זה משו כללי למשוררים

שרגשות עצובים מגיעים באופן עצמתי יותר.

חושבת שהאדם מרגיש יותר עצוב כשהוא עצוב מאשר שמח כשהוא שמח;

רוב הספרים הקלאסים, או האיכותיים, עוסקים ברגשות עמוקים - עצובים, או מדכדכים. לא?  

ואולי זה ביטוי של הנשמה המרגישה שהעולם הזה הוא אינה מקומה האמיתי, והיא בעצם זרה כאן? 

העצב, כאילו, יותר מוכר,משום מה. אולי תינוק היוצא לאוויר העולם , עצוב?

הוא מגיע ממקום בטוח, שמור, עדיין קשור לעולם אחר, נשגב, רוחני, מושלם, ונזרק לעמק הבכא שלנו....

במיוחד אנשים רגישים...

הופס.....אבל יש הרבה דברים שמחים בעולם הזה.... ועל כל נשימה ונשימה...

בהצלחה!.

אבל אני כותבת שירים כשאני רוצה לפרוק..ולרוב זה יוצא בזמן שאני עצובה/דכאונית..

אבל לא כל השירים פה הם דיכאוניים..הרוב פשוט שקטים..

אני מצטרפת לקודמיי.

ואני חושבת שבכתיבה יש משהו מרפא ובדר"כ צריך לרפא את מה שכואב אז טבעי שהנושאים יהיו כאובים.

אגב היו על זה דיונים בעבר.. מוזמנת לחפש..

המקום של השמחה האמיתית בלב הוא הרבה יותר עמוק מהמקום של העצבות,

לכן, כל רוב האנשים שכותבים, מצליחים להגיע לרובד של העצבות..ולשמחה הבאמת שמחה קצת יותר קשה להגיע..

לי זה ממש הסתדר.. אבל יש אנשים זה לא נכון לגביהם..

מעניין מאוד. חשבתי שלהיפך.  שווה לחשוב על זה...

נכון. כותבים כדי לרפא ובאמת כשמחים אין שום צורך לכתוב. לא כך?

אז עצבות זה אולי סוג של יצר הרע?  כי מי שבוטח בהשם תמיד שלוו ושמח. הכל לטובה, וצריך לברך גם על הרעה...

באמת. אני מאמינה בזה. למרות שלא מצליחה ליישם כל כך.

ההרגשה שרוצים להוציא זו הרגשה של עצב..

כן, שמחה רוצים לכלוא בפנים, להשאיר.

ואני מדברת על עצמי שלכן יותר קשה לי לכתוב שירים שמחים.

ולא שאני לא כתבתי כאלו..

פשוט..

שמא לדכאונים יש עניין גדול בשירה?

אולי הדיכאון טוטאלי יותר מן השמחה ולכן שכיח יותר. כדי לכתוב שירה צריך שתהיה בנו מוכרחות ודחיפות אמיתית לבטא את מה שמתבטא, רגשי תודה שמחה ואהבה הם רגשות שאנחנו לרוב חולקים עם אהובים ומכרים ודיכאון הוא קשה יותר לשיתוף, כך בעיניי.

עד נקודה מסוימת בחיי העצב הרגיש לי הרגש העמוק ביותר, בטח ביחס לשמחה. היום, אני מרגישה, שאהבה היא המציאות הקיומית ביותר שיש, היא שכיחה יותר בשירה פזמונאית! כולם שרים על אהבה. יש גם הרבה משוררים שמציפים את הלב בהתרוממות רוח וחיבה, אבל באמת קשה יותר למצוא אותם. זו באמת שאלה מעניינת.

שמא זה רגש כל כך נשגב שאנחנו נוחים יותר לדיכאון, ובעצם כל השירים הם אהבה, במיוחד אלו הדיכאוניים. 

(זה נכנס בגדר העלאה באוב)

בעניין.

אז כן, נדמה שהאינטואיציה נכונה.

מעניין (או שלא?) שאפילו קומיקאים מונעים לא פעם ממקומות כאלה...

מעבר לזה, תופעה מעניינת היא היאחזותם (המודעת או שאינה) של כותבים עד כדי פחד לאבד את המקום המלנכולי הקדוש שלהם, מחשש שאיתו תאבד היצירתיות שלהם...

מסתבר, כך קראתי לא מזמן, דזה דבר ידוע שאדם שכבר נגמר לו המקום בנפש להכיל יכול לשפוך את זה בצורה של שירה. בגלל שזה עולם של דימויים, הנפש מצליחה לדלג על המחסור שלה במילים כדי להתבטא למרות זאת.

יש דכאוניים שהם משוררים,

אך לא כל משורר הוא דכאוני.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,

אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣

אני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.

אין דבר, עוד שנה או שנתיים

יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,

והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...

בינתיים הואדי שחור.

העצים שרופים, החיות נעלמו,

כאילו נכבה בו האור.

הכל נשרף, הקולות נדמו.

האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.

נשכשך רגליים במעיין שחור

כי לא נורא, ואין דבר,

מחר נדליק שוב את האור.

אין לי מילים להסביר.

פשוט נגע

אהבתי.

@אני הנני כאינני 
גשם החול מטפטף בכבדות
והלב מתרונן בתקווה.
מירוץ מיש אל האין
מפיח בי חיים.

ולעיתים
בלילות נטולי אבקת כוכבים
או בזריחה מפסגת מרום הר
אנשום.

אתבונן לאחור
בפעימות של אמון
שירת נשמה
געגוע

נוסטלגיה.

@זכרושיצאנולרקוד התכוונת אליו או אלי?