אבל

א- זה צריך לצאת אז זה יוצא ככה

ב- יש גם שירי תקווה...

רוב השירים הם דיכאוניים פשוט כי כותבים אותם, בדרך כלל, בזמנים של עצבות.

נשמע הגיוני?

אבל רוב השירים הם שקטים, זה כן. עוסקים ברגשות שנוטים לעצבות? אולי. אבל מפה ועד דכאוניים.. לא חושבת.

בס"ד

אני לא מבקרת וכאלה אני מאוד אוהבת את השירים כאן

פשוט רציתי לדעת אם זה משו כללי למשוררים

שרגשות עצובים מגיעים באופן עצמתי יותר.

חושבת שהאדם מרגיש יותר עצוב כשהוא עצוב מאשר שמח כשהוא שמח;

רוב הספרים הקלאסים, או האיכותיים, עוסקים ברגשות עמוקים - עצובים, או מדכדכים. לא?  

ואולי זה ביטוי של הנשמה המרגישה שהעולם הזה הוא אינה מקומה האמיתי, והיא בעצם זרה כאן? 

העצב, כאילו, יותר מוכר,משום מה. אולי תינוק היוצא לאוויר העולם , עצוב?

הוא מגיע ממקום בטוח, שמור, עדיין קשור לעולם אחר, נשגב, רוחני, מושלם, ונזרק לעמק הבכא שלנו....

במיוחד אנשים רגישים...

הופס.....אבל יש הרבה דברים שמחים בעולם הזה.... ועל כל נשימה ונשימה...

בהצלחה!.

אבל אני כותבת שירים כשאני רוצה לפרוק..ולרוב זה יוצא בזמן שאני עצובה/דכאונית..

אבל לא כל השירים פה הם דיכאוניים..הרוב פשוט שקטים..

אני מצטרפת לקודמיי.

ואני חושבת שבכתיבה יש משהו מרפא ובדר"כ צריך לרפא את מה שכואב אז טבעי שהנושאים יהיו כאובים.

אגב היו על זה דיונים בעבר.. מוזמנת לחפש..

המקום של השמחה האמיתית בלב הוא הרבה יותר עמוק מהמקום של העצבות,

לכן, כל רוב האנשים שכותבים, מצליחים להגיע לרובד של העצבות..ולשמחה הבאמת שמחה קצת יותר קשה להגיע..

לי זה ממש הסתדר.. אבל יש אנשים זה לא נכון לגביהם..

מעניין מאוד. חשבתי שלהיפך.  שווה לחשוב על זה...

נכון. כותבים כדי לרפא ובאמת כשמחים אין שום צורך לכתוב. לא כך?

אז עצבות זה אולי סוג של יצר הרע?  כי מי שבוטח בהשם תמיד שלוו ושמח. הכל לטובה, וצריך לברך גם על הרעה...

באמת. אני מאמינה בזה. למרות שלא מצליחה ליישם כל כך.

ההרגשה שרוצים להוציא זו הרגשה של עצב..

כן, שמחה רוצים לכלוא בפנים, להשאיר.

ואני מדברת על עצמי שלכן יותר קשה לי לכתוב שירים שמחים.

ולא שאני לא כתבתי כאלו..

פשוט..

שמא לדכאונים יש עניין גדול בשירה?

אולי הדיכאון טוטאלי יותר מן השמחה ולכן שכיח יותר. כדי לכתוב שירה צריך שתהיה בנו מוכרחות ודחיפות אמיתית לבטא את מה שמתבטא, רגשי תודה שמחה ואהבה הם רגשות שאנחנו לרוב חולקים עם אהובים ומכרים ודיכאון הוא קשה יותר לשיתוף, כך בעיניי.

עד נקודה מסוימת בחיי העצב הרגיש לי הרגש העמוק ביותר, בטח ביחס לשמחה. היום, אני מרגישה, שאהבה היא המציאות הקיומית ביותר שיש, היא שכיחה יותר בשירה פזמונאית! כולם שרים על אהבה. יש גם הרבה משוררים שמציפים את הלב בהתרוממות רוח וחיבה, אבל באמת קשה יותר למצוא אותם. זו באמת שאלה מעניינת.

שמא זה רגש כל כך נשגב שאנחנו נוחים יותר לדיכאון, ובעצם כל השירים הם אהבה, במיוחד אלו הדיכאוניים. 

(זה נכנס בגדר העלאה באוב)

בעניין.

אז כן, נדמה שהאינטואיציה נכונה.

מעניין (או שלא?) שאפילו קומיקאים מונעים לא פעם ממקומות כאלה...

מעבר לזה, תופעה מעניינת היא היאחזותם (המודעת או שאינה) של כותבים עד כדי פחד לאבד את המקום המלנכולי הקדוש שלהם, מחשש שאיתו תאבד היצירתיות שלהם...

מסתבר, כך קראתי לא מזמן, דזה דבר ידוע שאדם שכבר נגמר לו המקום בנפש להכיל יכול לשפוך את זה בצורה של שירה. בגלל שזה עולם של דימויים, הנפש מצליחה לדלג על המחסור שלה במילים כדי להתבטא למרות זאת.

יש דכאוניים שהם משוררים,

אך לא כל משורר הוא דכאוני.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.