אבל

א- זה צריך לצאת אז זה יוצא ככה

ב- יש גם שירי תקווה...

רוב השירים הם דיכאוניים פשוט כי כותבים אותם, בדרך כלל, בזמנים של עצבות.

נשמע הגיוני?

אבל רוב השירים הם שקטים, זה כן. עוסקים ברגשות שנוטים לעצבות? אולי. אבל מפה ועד דכאוניים.. לא חושבת.

בס"ד

אני לא מבקרת וכאלה אני מאוד אוהבת את השירים כאן

פשוט רציתי לדעת אם זה משו כללי למשוררים

שרגשות עצובים מגיעים באופן עצמתי יותר.

חושבת שהאדם מרגיש יותר עצוב כשהוא עצוב מאשר שמח כשהוא שמח;

רוב הספרים הקלאסים, או האיכותיים, עוסקים ברגשות עמוקים - עצובים, או מדכדכים. לא?  

ואולי זה ביטוי של הנשמה המרגישה שהעולם הזה הוא אינה מקומה האמיתי, והיא בעצם זרה כאן? 

העצב, כאילו, יותר מוכר,משום מה. אולי תינוק היוצא לאוויר העולם , עצוב?

הוא מגיע ממקום בטוח, שמור, עדיין קשור לעולם אחר, נשגב, רוחני, מושלם, ונזרק לעמק הבכא שלנו....

במיוחד אנשים רגישים...

הופס.....אבל יש הרבה דברים שמחים בעולם הזה.... ועל כל נשימה ונשימה...

בהצלחה!.

אבל אני כותבת שירים כשאני רוצה לפרוק..ולרוב זה יוצא בזמן שאני עצובה/דכאונית..

אבל לא כל השירים פה הם דיכאוניים..הרוב פשוט שקטים..

אני מצטרפת לקודמיי.

ואני חושבת שבכתיבה יש משהו מרפא ובדר"כ צריך לרפא את מה שכואב אז טבעי שהנושאים יהיו כאובים.

אגב היו על זה דיונים בעבר.. מוזמנת לחפש..

המקום של השמחה האמיתית בלב הוא הרבה יותר עמוק מהמקום של העצבות,

לכן, כל רוב האנשים שכותבים, מצליחים להגיע לרובד של העצבות..ולשמחה הבאמת שמחה קצת יותר קשה להגיע..

לי זה ממש הסתדר.. אבל יש אנשים זה לא נכון לגביהם..

מעניין מאוד. חשבתי שלהיפך.  שווה לחשוב על זה...

נכון. כותבים כדי לרפא ובאמת כשמחים אין שום צורך לכתוב. לא כך?

אז עצבות זה אולי סוג של יצר הרע?  כי מי שבוטח בהשם תמיד שלוו ושמח. הכל לטובה, וצריך לברך גם על הרעה...

באמת. אני מאמינה בזה. למרות שלא מצליחה ליישם כל כך.

ההרגשה שרוצים להוציא זו הרגשה של עצב..

כן, שמחה רוצים לכלוא בפנים, להשאיר.

ואני מדברת על עצמי שלכן יותר קשה לי לכתוב שירים שמחים.

ולא שאני לא כתבתי כאלו..

פשוט..

שמא לדכאונים יש עניין גדול בשירה?

אולי הדיכאון טוטאלי יותר מן השמחה ולכן שכיח יותר. כדי לכתוב שירה צריך שתהיה בנו מוכרחות ודחיפות אמיתית לבטא את מה שמתבטא, רגשי תודה שמחה ואהבה הם רגשות שאנחנו לרוב חולקים עם אהובים ומכרים ודיכאון הוא קשה יותר לשיתוף, כך בעיניי.

עד נקודה מסוימת בחיי העצב הרגיש לי הרגש העמוק ביותר, בטח ביחס לשמחה. היום, אני מרגישה, שאהבה היא המציאות הקיומית ביותר שיש, היא שכיחה יותר בשירה פזמונאית! כולם שרים על אהבה. יש גם הרבה משוררים שמציפים את הלב בהתרוממות רוח וחיבה, אבל באמת קשה יותר למצוא אותם. זו באמת שאלה מעניינת.

שמא זה רגש כל כך נשגב שאנחנו נוחים יותר לדיכאון, ובעצם כל השירים הם אהבה, במיוחד אלו הדיכאוניים. 

(זה נכנס בגדר העלאה באוב)

בעניין.

אז כן, נדמה שהאינטואיציה נכונה.

מעניין (או שלא?) שאפילו קומיקאים מונעים לא פעם ממקומות כאלה...

מעבר לזה, תופעה מעניינת היא היאחזותם (המודעת או שאינה) של כותבים עד כדי פחד לאבד את המקום המלנכולי הקדוש שלהם, מחשש שאיתו תאבד היצירתיות שלהם...

מסתבר, כך קראתי לא מזמן, דזה דבר ידוע שאדם שכבר נגמר לו המקום בנפש להכיל יכול לשפוך את זה בצורה של שירה. בגלל שזה עולם של דימויים, הנפש מצליחה לדלג על המחסור שלה במילים כדי להתבטא למרות זאת.

יש דכאוניים שהם משוררים,

אך לא כל משורר הוא דכאוני.

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?