הילד הקטן וטהור העיינים שלי עמד אל מול העץ הזקן שאל מרגלות ההר העשן.
לא רקדו הגבעות מסביבו, לא אורו ריפוטי מעילו. נבוך האוויר- הן אוויר הוא ולנשוב מהותו, וכי כיצד נאלם הוא
דום אל מול צלליתו המאיימת של בן האנוש הזעיר.
"עץ", הוא לחש. "כואב לי הלב, ואין אני יודע מה לעשות. אנא, עזור נא לי".
העץ הזקן פער ענפיו לרווחה, חושף צלקות בעצמיו, שאגות שתיקה שרק דביבונים ואוהבים ובעלי כנף יכירו בו -
"סלח נא לי, ילדי הקט, אך כיצד אעזור לך שכולי מגולף ומשורט? איך אפרוש עליי עליך והנה המה קרעים
קרעים?"
והלך הילד הקט וטהור העיינים שלי אל אגם המים. קיפץ דילג את כל אבני המוות האורבים לבריות בדרכים
ומבקשים דמם, ולעיתים אף דם זרעם.
"מים מים", הוא לוחש, "מה עלינו לעשות שכואב לנו הלב?"
מים שקטים חדרו עמוק, חדלו וסרו מרוגשם, ייבשו קרקעיתם הקרחת למשעי, ובתוכם דרדרים וחצץ.
-"הבט נא, ילדנו הקט" אומרים המים, "מצולותינו מטונפים, ונסתרים ואינסופיים מימינו. וכי איך נדעצמה עושים
כשלב אנוש כואב, בעוד חללי העולם כולו ואלף מסתורין מסנוור חושינו ובבת צחוקינו? איך נשקך לנחמה וימתנו
שחורה משחת?"
ניתר בלאט טיפס שקט הילד הקט וטהור העיינים שלי. פיזז דרכו בחיוך נותץ הלבבות שלו הישר אל ראש ההר.
עמדה שם החמה, במלוא הודה ותפארתה. שלו היה מבטה, ובאוושת אצבעותיה נגעה היא בקרניה בגגות הבתים
הנזקקים לחום ולטיפה.
"שמש", לוחש הוא. "אנא עזרי נא לי, שהריני ילד קט וכואב עלי ליבי".
נסגרה השמש אל קרבה. בהקה היא תחילה בצהוב, ואז בכתום, ואז באדום ומיד בלבן. וכשהגיע לצבעה הלבן
אמרה לו, לילד- "מיותר ומגוחך אתה. וכיצד זה ארפא ליבך, ולב כל המעונים והנחמלים, הזקוקים והנרדפים, לב
כל שבורי העצם ופצועי הפנים פונה אליי, צורך אותי אליו כמו הייתי סם חיים. כמו אורי הוא תכלית התקווה,
תכלית ציפיית העיינים המסונוורות. וקרבי והודי ורחמיי נשברים אל מול גוויותיהם, בעומדי מעליהם ובראותי רוב
שפלותם. ממיסים הם אותי ולא אוכל עוד חמם את העולם. ועוד מעט ואין בי אור, וכיצד זה אחזיק מעמד בעצמי?
הו, איך ארפא ליבך, ושמא סם המוות הנני?"
בהגיע עיתה נעלמה לה השמש, מותירה שובל זורח את דרכה אל ארץ אפורה.
את מקומה תפסה המלכה הלבנה, סביב לה כוכבים מקובצים השרים שירי רעות, מהולה בתוגה. מרתיתים קלות את
עיניו של הילד הקט וטהור העינים שלי.
-"לבנה שבשמיים", הוא לוחש. "ויופייך כה נעים ומכאיב ליבי עוד יותר. וכשכואב בלב - מה עושים?"
-"אין מחשבותייך מחשבותיי", מביטה בו עצובה הסיהרא, "ואיך תבין ליבי שלי, שאבין אנוכי בשלך?". ואורות
בהקו והיו לקו אופק בצדעיה. -"שרים שרים לי הכוכבים. מדברים אליי בני האדם, ואת אורה השמש שולחת לי מידי
ערב, לטבול במבועי רוחה ולהשקות נפשי ממנה. אך קצו כל קיצי תבל בתוך ליבי. לא אדע נחם עוד אנושות. לא
אדע דאבון ודאבון ודראון. ובלילות קרים מביטה אני דומם בספסלים הריקים שבסוף השדרה ומזמזמת ניגון בקושי רעב,
בכדי שלא אפול ויפלו עימי הכוכבים. אמור לי, ילדי הקט, וכיצד אקח עליי גם ליבך שלך? וכי לקרוץ צורה מחומר
מת יודעת אני? רק לשבור יודעת מהותיי. לא שוש ואין בי כלום לתת".
והילד הקטן וטהור העיניים שלי היה מהלך בשביל מאורך, שעל פניו נראה שאין בו סוף.
את פניו היפות והשחורות קידמה הרוח, נעימה ודקה מטיילת הייתה בגנים עזובים וחסרי כוח. הייתה שורקת
ונתמלאו צמרות בגוון שונה.
"רוח רוח" לוחש אליה. "ואולי את יודעת מה עושים, וליבי כואב עליי נורא ולא ידעתי לנחמו".
"בוא אלי ילדי קטי, התרפק נא באווירי", היא נשבה תחת רגליו היחפות- "אך דע נא זאת, כי לא אוכל לעזור לך
אלא במאום. נפוגותי ונדכיתי עד מאוד, מגיעה אני מן המדינות הקרות והמושלגות שם בני אדם קופאים בשיא
חייהם. ראיתי מחלות ומצוקה, פרטתי על כינורות ישנים הנואקים במסיבות האומללות של נוודים. עברתי בין
זיכרונות ופקחתי סדקים בדמיונות. קשת רוח והרת עולם אנוכי. לא מחבקת כי אם מצערת. לו אגע אף בנפשך
אתה, ולא אדע מנוח לליבי שלי! איך זאת אמתק ליבך, ונגיעותיי בלס אנשים - כנגיעות אהובה בגופתו המפורקת
של נסיכה הנפטר?"
חלקיקים אמיצים ששרדו מאורעות בזמן, נשאו רגליו של הילד הקט וטהור העיינים שלי עדי הכלום. נטול אוויר
ריחף הוא בעולם המחשבה, שכידוע הוא עולם שמעל הזמן.
"אתה" הוא לוחש. "מה מעשייך בתוך ליבי?"
שקטו כל צבאות מרום וקרקע. היו במילים אלה יותר מכדי צעקה, וכשנלקחה בכוח מפיו של הילד, הייתה היא
אמיתית ומפוצצת סלעים רבים.
וענה לו הקול - "רצוני היה שתלמד להתפלל".
-"והלא ילד קטן אני, ואין אני יודע מהי התפילה", הוא לוחש. "וליבי עליי כואב".
וענה לו הקול - "הלא עתה מתפלל אתה אליי, ילדי הקט".
משהו בין שברי ליבו רטט. "כואב לי הלב ה'", היה הילד לוחש, ולחישותיו היו עצומות יותר ויותר. "לא מצאתי
נחמה בצמחים ובמים, לא בחמה, לא בירח ולא בכוכבים שבשמיים. והייתה הבריאה כולה מיוסרת יותר ממני, ואיך
אוכל לבקש עזרה מעצובים ממני?", וכשאמר זאת דקו בו ליבו כי כמעט ושכח תום נעורים, וברק הילדים
וצהלתם, ונהיה עצוב כמותם. "אך עתה, יוצרי. לך אין סוף ואין עצבות עולמית שולטת בך. וכי למה זה הכאבת את
ליבי?"
הקול הפך למראה,
והמראה הפך למחשבה,
והמחשבה הפכה לאהבה---
"ידעתי בני, ידעתי. מכאוביי ליבך - הריהם הגעגועים. ועמדתי פה וחיכיתי, וביקשתי שהילדים הקטנים שלי יחפשו
אותי" היה אליי ה'.
"ואתה, ילדי הקטן וטהור העיינים" הוא לחש. "אתה הייתה הראשון שמצא".
אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר
הייתי רוצה שידעו כולם
שיש ילד אחד בעולם
והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני
והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני
