סתם מגניב אז לא נספר אותו כי לא תבינו

 

רק נאמר שזה שיר של רבנים זקיניים

בס"ד

 

נראה לי שאני אשמור את השרשור ואחזור לשיר כל פעם שאני צריך חיזוק

בס"ד

 

מעניין שכשאני לומד אני לא מרגיש צורך לשיר.

 

כנראה שזה ככה בעוד תחומים. כשקשה לי עם זה שאני לא בסדר בתחום מסויים- אני פורק את זה, במקום לתעל את הכאב לתיקון.

 

וזה עובד.

זה משקיט את המצפון. וזה הרבה יותר קל מלעבוד באמת. ולתקן את הליקויים.

 

ושוב נפלתי בזה...

 

אבל זה כיף

אחד השירים היפים ביותר 

 

ובקשר להודעה למעלה, אני יכולה מאוד להזדהות.

רק תיזהר מלהלקות את עצמך יותר מידי, זה לא מה שעוזר.

ובכלל, גם שירה, בלי עשייה ממשית יכולה לשנות דברים. כמובן שהיא לא הכל, אבל היא מעוררת לתשובה.

בס"ד

 

אין חשש. כי אדם לא יכול לספוג אפילו חצי ממה שמגיע לי. ארבעים יכנו לא יוסיף.

ובעיקר מוכר. יכול להיות שמה שאכתוב לא שייך אליך, אז אם זה כך, תתעלם. יכול להיות שקלטתי אותך לא נכון.

 

כל מה שאני מנסה לכתוב לא הולך לי, כי אני בדיוק מאותו סוג אנשים. הפרפקציוניסטים. שאפילו מדחיקים שזה נובע מפרפקציוניזם. תמיד יהיה את הקלף המנצח ש"אבל זוהי האמת, ויותר מזה - זה כלום לעומת מה שבאמת מגיע לי". אני יודעת שלכל מה שאכתוב תהיה לך תשובה של האשמות עצמיות. זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו (כי אין שאיפה כזו).

 

אין לי דרך להוכיח לך שזה מוגזם, וגם תאמר (בצדק) שאני לא יודעת על מה מדובר ולכן דבריי לא רלוונטיים.

יכול להיות שאתה מתאר מצב זמני, אבל אם זה דפוס חשיבה קבוע, כדאי לך לחשוב על הדברים למטה.

 

יש אנשים שבורחים מאחריות ומאשימים את כל העולם, והם צריכים לחזק בעצמם את הביקורת העצמית.

יש אנשים שאופיים הפוך, והם עסוקים כל הזמן בפגמים שלהם. ביקורתיים כלפי עצמם.

לכאורה נראה שהסוג השני זה הסוג הרצוי, שמודע לעצמו ויודע לקחת אחריות על מעשיו.

אבל מצד האמת, שני הדברים מקולקלים. כל מידה, שהיא לא במידה, היא מזיקה.

לכן, בהנחה שאדם יצא מפרופורציה, הוא צריך ללכת לקיצוניות השנייה. במקרה הנ"ל, הכוונה היא לוותר לעצמך. זה אחד הדברים הקשים ביותר, כי יש את יצה"ר שאומר שזו חולשה. זה אפילו מוזר להגדיר את זה כיצה"ר. אבל כידוע האויב של הטוב הוא הטוב יותר.. אדם שלא מצליח לשמוח בטוב הנוכחי, ועוד מאמין שזה נכון, הוא במצב נפשי לא בריא. זו אשליה.

 

"אדם קרוב אצל נפשו" ולכן רק האדם עצמו יכול לדעת אם הוא מגזים. הבעייה שלפעמים החשיבה שלו כ"כ מעוותת, ואז הקריטריונים לבדיקה העצמית לא מאוזנים.

נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". בנושא הזה, לענ"ד, זה מאוד בולט. לכן כדאי לבחור אדם חיצוני שמכיר אותך ושאתה סומך עליו, ולבקש ממנו, במבט אובייקטיבי לומר לך האם אתה מגזים בביקורת העצמית הזו. יכול להיות, שאמות המידה שלך באמת מאוזנות. אבל יכול להיות שבגלל שאתה "משוחד" לא תצליח להבחין בבעייה.

חשוב מאוד להיעזר בעצתם של אחרים.

 

יצא מידי ארוך, סליחה על החפירה. הרגשתי צורך לכתוב כי גם אני בדיוק באותה צרה (עצם ההבנה שזו צרה היא התקדמות מבחינתי..).

מזל שאנשים טובים האירו את עיניי לכך שאני שיפוטית מידי כלפי עצמי, ואני מנסה לעבוד על זה. לא תמיד הולך.

זו בדיוק כמו כל עבודת מידות אחרת, רק שהיא מתעתעת מאוד. לדוג' כעס - ברור ופשוט שכמעט בכל המקרים הוא לא נכון.

לעומת זאת, עבודה על ביקורתיות יתר לא קשה במובן המעשי שלה (כי הטבע האנושי נוטה לוויתור עצמי), אלא במובן המחשבתי - להצליח לקבוע קריטריון בריא לביקורתיות, ולהאמין שהוא כזה.

"ואל תהי רשע בפני עצמך"

בס"ד

 

אם הייתי שומע את זה לפני שנתיים או שלוש, יכול להיות שבאמת עבודה על השיפוט העצמי שלי הייתה פותרת את הבעיה.

 

אבל כבר לפני כל כך הרבה זמן סיפרתי לעצמי את הסיפור הזה, שהכול בגלל שאני פרפקציוניסט, שלא יעזור להכיר בזה עכשיו. היצר כבר מזמן גזל מידי את החנית הזו,

 

התמכרתי לביקורת העצמית. היום אני עושה את זה פחות כדי להתקדם ויותר מתוך הרגל, או אולי בצורה כפייתית, כמו מעשן כבד, שיודע שזה לא בריא, אבל לא יכול להפסיק.

 

הרי אני יודע שהזמנים שבהם אני מתקדם טוב, אלו שבהם לא רואים אותי כאן, הם דווקא הזמנים שבהם אני לא מבקר את עצמי על כל צעד ושעל. ואולי אפילו הביקורת העצמית הזו היא מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

 

הבעיה היא שאני לא יכול "לוותר לעצמי", פשוט מכיוון שאני באמת לא בסדר. ואני יודע טוב מאוד איך הייתי מסתכל על מישהו אחר שהיה מתנהג ככה, איך הייתי מתייחס אליו. מעט ההגינות שיש בי לא מאפשרת לי להתייחס אל עצמי בצורה שונה. אין "מישהו שמכיר אותי", שאני יכול להיעזר בו. פשוט בגלל שאין ממש אנשים שמכירים אותי. יש שניים, שהכירו קצת צדדים כאלו ואחרים באישיות שלי, ויש את אמא, שמכירה את כולנו יותר ממה שאנחנו בעצמנו מכירים. אבל אני בשום פנים ואופן לא אטריד אף אחד מהאנשים האלו, שעושים דברים חשובים באמת, בשביל לעזור לי. מה גם שאפילו הם לא יודעים ולא מכירים מספיק כדי לעזור כאן.

 

לבעיה הזו הפתרון היחיד הוא הזמן. השכחה משקיטה את המצפון, וצריך רק לקוות שבפעם הבא שאעלה על דרך המלך, לא תהיה רוח חזקה שתעיף אותי הצידה. אין פתרון אחר.

להכיר בבעייה בצורה שכלית. הפתרון שלי הוא באמת בשביל מי שבכלל לא מודע שזו בעייה.

השאלה הגדולה היא מה מונע מההכרה השכלית הזו לעבור לרגש ולמעשה.

 

בשבוע שעבר התחדד לי עניין נפלא. הוא נכון גם בדעות וגם במידות.

לכל התנהגות ודעה שבעולם, יש דבר טוב שמניע אותה.

הדבר הטוב הזה נלחם על מקומו, ולפעמים גורם לאדם לעשות דברים הזויים שפוגעים בעצמו, כל עוד התביעה הזו לא באה על סיפוקה.

הוא יכול להגיד לעצמו בשכל עד מחר שזו התנהגות שלילית, אבל עד שהוא לא ימצא פתרון שנותן מקום לצורך הנפשי הזה, הוא ירגיש שהוא לא מסוגל להפסיק. דחף נפשי שכזה.

כדי להצליח להביא אדם למסלול נכון, צריך למצוא את הגרעין הטוב בהתנהגות שלו, ללא הגזמה ובאופן מאוזן.

כאשר אדם ימצא אלטרנטיבה נפשית שעונה על הצורך שקיים בטבע שלו, הוא יצליח להיפטר מתופעות הלוואי השליליות.

 

ההבנה הזו כביכול נוגעת לדרך ההתייחסות של אדם אחד לאחר, אבל אפשר לעשות את התהליך הזה בצורה עצמאית.

לפני שאדם פוסל דפוס התנהגות שקיים בו הוא צריך לחקור בנפשו מה מניע אותו להתנהג כך.

בד"כ יש קושי לעשות את ההבחנות הללו לבד, ולכן אפשר ורצוי להיעזר במקורות חיצוניים (מכרים וחברים, ספרים, מאמרים, סדנאות או שיעורים).

בכל אופן, העיקרון הזה מאוד עוזר להתגבר על התנהגויות שמזיקות לנו.

במקרה הזה, אתה לא מוכן להתפשר על פתרון של וויתור. אתה מרגיש שיש דבר נכון בביקורתיות הזו. ואכן יש. השאלה היא מהו.

העבודה ב"זיכוך המידות" היא לא למחוק את המידה חלילה, אלא לנקות אותה מהלכלוך שהצטבר. להשאיר רק את הגרעין החיובי.

לכן כל עוד תנסה להשתכנע בשכל שהביקורתיות היא הרגל רע מעיקרו, זה לא יעבוד.

 

אני מצרפת שיעור מופלא של הרב ערן טמיר (שמעתי בעצמי ) שמסביר בצורה מדוייקת ויפה את הצורך הבריא בביקורתיות:

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=6046&cat_id=3718

זה שיעור שלא נוגע בפן המעשי, אבל הוא שלב ראשוני.

בנוסף, יש סדרת שיעורים מדהימה בעומקה של הרב יואב מלכא שמדברת על כל הנושאים הללו בצד המעשי. זה יכול להיות תהליך ארוך, אבל משתלם. (אני בעצמי מחפשת את הזמן לשבת לשמוע את הסדרה הזו במסודר. שמעתי שיעורים בודדים. אולי הגיע הזמן באמת..)

הנה שיעור אחד מתוך הסדרה:

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=20085&cat_id=3978

 

ההנחה שהזמן יעשה את שלו היא אשליה לדעתי. דבר שלא עובדים עליו, במיוחד בתחום הזה, לא יישתנה מאליו. לפעמים יש הברקות של שלווה מדומה ועולה התחושה שהכל יסתדר, אבל זה נעלם בדיוק כמו שזה בא, וזה לא תופס במציאות אם זה לא נובע ממאמץ. מנסיונות כואבים.

חבל, החיים יקרים. זה נגיד, וויתור לעצמך. אתה מסוגל להתגבר על זה, אם תרצה מאוד מאוד.

אלה דברים ידועים בגדול, אבל צריך לחזק אותם בעצמנו מידי פעם, כדי לא לשכוח. מקווה שאצליח ליישם גם.

לא יודעת כמה יעזור.

הצלחה רבה!!

 

איך הצלחתי להפוך שרשור חמוד כזה לכבד אחח, כישרון.

תודה שניכם.

היה מעניין לקרוא.

גם ההנחה שהזמן יעשה את שלו, היא מידה שחל עליה הכלל שטבעת בהתחלה.

 

|מזדהה מאוד עם הרבה מהדברים שאמר קשה קשה|

 

אני למשל, יודע על עצמי שאני מרגיש שקשה לי להחליט על הגבול המדויק של הכוחות השונים, ולכן אני נמנע לפעמים מלהציב גבולות, ומנסה יותר לכוון את הזרמים הכלליים, מאפשר לכוח כזה או אחר להתגבר. לפעמים באמת קשה לי לקבוע אם זה בריחה מלהציב גבולות, או שזה רצון טוב שלא להציב גבול במקום לא נכון.

הזמן, החיים, הניסיון, המאורעות, לפעמים יכולים לעזור לאדם למצוא את מקומו ולהשתקם מחדש.

 

ואולי לא.

"לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". ותנא משמיה דרבי יוסי-למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו.

"קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' "

לא התייחסתי לנקודה הזו, אולי באמת היה צריך להדגיש. זה האיזון של השתדלות וביטחון.

וברור שזה משתנה מאדם לאדם וממצב נפשי אחד לאחר. זה לא גורף, אך כך קלטתי את דבריו ספציפית.

 

המלחמה הפנימית בין הכוחות היא תמידית כידוע, ולכן זה לגיטימי להתנהל כך. לאט לאט הגבולות מתחדדים, לא בבת אחת.

הדבר החשוב ביותר הוא להיות עם יד על הדופק. לא לתת לדברים לזרום מחוסר מודעות. אפשר לתת להם לזרום ולהתפתח לבד, אך מתוך כוונה מודעת.

 

דרך אגב, כפי שציינתי, אני גם מאוד מזדהה איתו בחלק גדול מהדברים. בגלל זה היה לי כ"כ חשוב לכתוב. יש לי בגדול כיוון שכלי כיצד לפעול, אבל המימוש המעשי, להחיל את העקרונות במציאות זו העבודה הקשה.

[ד"א, לא הבנתי את הקטע בסוף. תוכל לפרט בבקשה?]

הצלחה רבה לכולנו.

לכן נקוד על לולא. שמא יגרום החטא. אבל מאידך גיסא, רק נקוד על לולא, כי סוף כל סוף, עצם התקוה היא דבר משמעותי.

מהפס' "קוה אל ה' " (שאגב, הוא הפס' הבא אחרי לולא האמנתי), הגמ' לומדת שגם אם אדם התפלל ולא נענה שיחזור להתפלל, ז"א-שוב יש כאן אותו עניין של תקוה שמביטה אל מעבר לכישלון.

"כי שבע יפול צדיק וקם"

בס"ד

 

סיכמתי לי בקצרה את מה שאמרת:

• כלל: בכל דעה בעולם, גם רעה, יש שורש בטוב, ואם לא נענה על הצורך הטוב הזה, לא נוכל לדחות את אותה הדעה - הבנתי.
• התאמת הכלל הנ"ל למקרה דנן - לא הבנתי. ועד כדי כך, שאני אפילו לא מצליח לנסח מה לא הבנתי.
• לא נכון לחשוב ש"הזמן יעשה את שלו" - ברור שסתם ככה שום דבר לא ישתנה רק כי יעבור זמן, אבל במשך הזמן הזה אני לא יושב בטל אלא מתקן את המידות שלי ומתקדם. כוונתי היתה שככל שיעבור יותר זמן, זכר הנפילות הראשונות, המכאיבות ביותר שמדרדרות אותי כרגע למצב הלא נוח הנוכחי, ייטשטש, בעז"ה לא יצטרפו אליהן חדשות, וממילא הבעיה תיפתר מעצמה.

 

 אשמח להסבר לחלק האמצעי, ואם לא הבנתי נכון את האחרון, אז גם.

 

 

תודה רבה ויישר כח!

*הדגש כאן היה לא על דעות, אלא בעיקר על מידות.

ביקורתיות היא מידה.

לכן ברגע שאתה מודע לחסרונות ולבעיות שהיא מביאה (כפי שכתבת למעלה - אתה מודע להיזק שלה), ואתה רוצה לתקן אותה, חשוב לשים לב קודם כל לטוב שבה, ואז לתעל אותה רק לצד החיובי.

כדי לדעת לאן לכוון את הביקורתיות, חשוב להבין מה טוב בה ואיפה היא חיובית, וכך תיפטר מההשפעות השליליות שבה.

(לדוג' צד חיובי של הביקורתיות זה הרצון להשתפר ולהיות בתנועה כלפי מעלה, וצד שלילי הוא שנאה עצמית ברגעים של נפילות. ולכן כדאי להשתדל לחזק את הרצון להתקדמות ולהשתפרות, ולעבוד על אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר ובתקופה)

אולי בתגובה למעלה כתבתי מדי בהרחבה ולא ממוקד. (לא הצלחתי לתמצת)

 

*הבעייה כאן היא לא הנפילות עצמן, אלא ביקורתיות היתר.

כאשר זכר הנפילות הראשונות ייטשטש, אולי יהיה לביקורתיות פחות על מה לפעול (כי בזמן אידיאלי יהיו פחות נפילות), ולכן לא תרגיש אותה, אבל הטענה שלי היא שהזמן לא ישנה את הביקורתיות עצמה. ולכן ברגע שיגיע ח"ו עוד גל של נפילות, הבעייה תחזור. הזמן לא ייפתור את שורש הבעייה.

כוונתי - אתה מקווה שהביקורתיות תיעלם כשרושם הנפילות ייטשטש. הבעייה שהחיים לא מושלמים, וצריך ללמוד לאהוב את עצמנו גם בחלקים הפחות טובים ובזמנים החשוכים, יחד עם תשובה ותיקון. וזה לא סותר, זה אפילו משלים.

 

אני מסייגת, שיכול להיות שאתה מדבר פה על משהו מאוד קיצוני וזמני, ולא על דברים שבשגרה. ואז אולי כן שייך לחכות שהזמן יעשה את שלו, ולא לטפל בביקורתיות הזו (כי היא לא משהו שטבוע בנפש, אלא תגובה למצב זמני).

קצת הסתבכתי..

אשכרה.