יו איזה בושותתתתתאוריה,
מה קרה?צריך עיון
תחשבו כמה רגעים על התופעה הנפשית שנקראת בושה. פלא.שום וחניכה
ומבלי לשים לב היא אחד המרתיעים הגדולים ביותר השומרים על החברה כאנושית בכלל,
ועל היהודי כמאמין ושומר תורה ומצוות בפרט.
ראו בספר חובת הלבבות (שער הבחינה פרק ה) ובספר חסידים (סימן י וסימן מא).
נכון שהבושה מחטא ומדברים מגונים היא צורך ומעלה גדולה בימינוחסדי הים
*תניא: 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'- זו בושה, 'לבלתי תחטאו'- מלמד שהבושה מביאה ליראת חטא. מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומי שאן לו בושת פנים, לא עמדו אבותיו על הר סיני" (נדרים כ.)
*"לבושה-לא בושה" (שבת עז: )
*"שלושה סימנים יש באומה זו: והביישנין" (יבמות עט.)
*"בש"ר- בושה, סרוחה, רמה" (סוטה ה.)
"אבל בושה לעמוד לפניו ערום-אסור. מאי טעמא-יצר אלבשה" (קידושין פא: )
*ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו , מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב.)
*"רבא בתר צלותיה אמר הכי... הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.. והיינו וידוי דרב המנונא זוטי ביומא דכיפורי" (ברכות יז. עיין עוד יומא פז:, וזה נקבע בוידוי בימינו)
אבל זה דווקא בושה מחטא ומדברים מגונים.
בושה באופן כללי הוא דבר רע, שצריך להתפלל להינצל ממנו. כפי שדוד התפלל והקדיש מזמור תהילים כה' לנושא: "אלהי בך בטחתי אל אבושה", "גם כל קויך לא יבשו יבשו הבוגדים ריקם" "אל אבוש כי חסיתי בך".
גם מצינו אמוראים שהתפללו על זה: "רב בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה'... חיים שאין בהם בושה וכלימה" (ברכות טז: ולקחו מנוסח זה, וקבעו בציבור בברכת החודש.)
לפענ"ד בושה יעלם כליל לעתיד לבוא, ונחזור למצב של "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה). עיין זוהר- בראשית כח:, צו כח., ובעיקר: " 'לא יתבוששו'- אמר ליה ברי באתר דאית ערוה אית בושת". (תיקוני זוהר נ"ח צב.)
[על אף שמובא בחז"ל על לעתיד לבוא:
"אמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (ב"ב עה.). כבר דיברנו בעבר, שזה שלב לפני התיקון השלם.]
כמה הערות (שהתארכו לכדי מגילה של ממש):שום וחניכה
[ברור לי שלא לכולם תהיה סבלנות לקרוא את הכל ואפילו לא חלק, אך הדברים ממוענים בעיקר
אליך, והיה אם אתה תקרא, והיה זה שכרי].
א. אני חושב בדיוק להיפך. בושה באופן כללי, כתכונה, היא דבר טוב ומעלה, אא"כ מדובר בבושה מוגזמת, או בושה המובילה לפסיביות במקום שצריך לפעול (כדברי הב"י המובאים בריש השו"ע). כך עולה מההיא דנדרים ששיבחו את הבושה כשלעצמה, ורק אמרו שתוצאותיה שמצילה מן החטא, אך לא סייגו אותה דווקא לכך. וכן מוכח
מיבמות לגבי סימני האומה.
ועי' בתענית (ז: ) כמה גינו חז"ל העזי פנים שהם היפך הבושה. וכן בעוד מקומות לאין מספר.
הבושה מעידה על הכרת מקומו הטבעי הפרופורציונאלי (והזמני? ראה להלן) של האדם לעומת כל הקוסמוס והאלוה והיא ענף מענפי הענווה. וראה בסמוך.
ב. הבושה הינה תוצאה של היחשפות לפערים בין הרצוי למצוי, בין אידיאל לבין הנוכחי, בין המטרה לבין הדרך.
ושתי הערות בנוגע לעוצמת הבושה:
1. ככל שהקיטוב בין הרצוי למצוי יגדל, כך תגדל עוצמת הבושה.
2. הפערים לא מוכרחים להיות דווקא בין האידיאל העתידי הבלתי ממומש לבין ההווה, אלא כל גילוי של פער מסויים בתוך כל הספקטרום הרחב של רצוי ומצוי - יוביל לבושה. לדוגמא, אדם בהווה מצטייר כאישיות מסויימת, שהתגלה קלונו היוצר לו תדמית אחרת יותר נפולה, יתבייש.
ג. ובהקשר לזה יש להבין את הבושה הטבעית המתלווית לעירום כפי שהבאת מגמ' קידושין:
באופן שטחי הבושה היא משום שהעירום 'מפשיט' את האדם ממדרגתו ועושהו 'פשוט'. האדם הוא היצור היחיד שיש לו צורך בביגוד (וידוע שיש מן האבולוציניים שראו בזה דווקא פחיתות שצריך ליצור אלמנט מלאכותי להתמודד עם הטבע, ולכן קצת נבוכו בזה לפי שיטת ההתפתחות ההולכת ומתמדת) וזה אחד מהמרכיבים המייחדים אותו כאדם. כאשר הוא ערום מתגלה באופן בוטה הצד הבהמי שבו (ועי' בחגיגה טז. ובפסחים מט: ). לפי זה הפער הוא בין התדמית התדירה שהוא עוטה עליו כל הזמן - אדם, לכין תדמית אחרת שגם היא מצוייה, אך בד"כ יותר מסוות- בהמה. ושתיהן בהווה.
אולם באופן יותר מעמיק הבושה האמורה להתלוות לעירום הינה יותר שורשית והיסטורית. כמפורסם, הבושה נקשרה לעירום לאחר חטא אדה"ר שהטמיע בו את הצדדים הבהמיים. לאמר - שכנותם של העירום והבושה היא לא מחוייבת המציאות והיא רק פרי הביאושים של חטא האדם ונפילה ממדרגתו. לפי זה מובנת סיבת הבושה מעירום, משום שהיא במודע או שלא, מזכירה לו את הפער בין מה שהיה אמור להיות הגוף, לבין האופי הבהמי שהוא ( לא ) לובש עתה. לפי זה הבושה היא בין ההווה לבין העבר הנוסטלגי או העתיד האוטופי.
לפ"ז אפשר להבין את אחת ההתבטאויות היוצאות דופן של חז"ל ביבמות (סג: ): "שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום" (וזה גם היה חטאם של דור המבול כדאיתא בתדא"ר פכ"ט). שהרי לאדם שמראה בעצמו שאיבד את ערך הבושה לעירום יש שתי סיבות אפשריות, דואליות לחלוטין: או שהתבהם בנפשו עד כדי כך שכבר אין פער בין האדם שבו לבין הבהמה שבו, או לחילופין שכבר נמצא במציאות עתידית שבה לעירום לא יתלווה בושה. ולכן האדם המהלך בשוק ערום הוא כ"כ משוקץ משום ששתיים רעות עשה: לא זו בלבד שהשחית את נפשו עד רמת בהמה, אלא שבאותה השחתה עצמה הוא מתגאה בפרהסיא כאומר שהנה באה המציאות המושלמת העתידה.
ג. מנגנון הבושה כשלעצמו אומר דרשני. הוא לא מובן מאליו. העובדה שקיים מנגנון כזה, שמונע מהיחשפות לפערים כנ"ל, מעידה על השאיפה לשלימות המוטמעת באדם. האדם נע כל העת על אותו מתח שבסקאלה שבין המצוי לרצוי, ושמח מכל התקדמות ומתאכזב ובוש מכל נסיגה. המסקנה המתבקשת מכך היא שהבושה היא אות מובהק לכך שיש כח מובנה באדם שכל הזמן דוחף אותו להתעלות ולהתעלות.
אמנם לאחרונה שמעתי וגם ראיתי עדויות לכך שגם בבע"ח קיים אותו מנגנון (אך בזעיר אנפין), אך זה לא סותר את המסקנה הנ"ל, שהרי השאיפה לשלימות היא לא רק נחלת האדם אלא נחלת העולם וההוייה כולה כדבריו של הרב קוק באורות התשובה. וכל שכן לפי מה שכתב באגרות הראיה ח"א (עמ' קד) שגם לבע"ח יש חלק בבחירה, ע"ש.
ד. אשר למציאות הבושה לעתיד לבא:
לפי האמור שהבושה היא רק תוצר של פערים, לכאורה לע"ל שהמצוי יהיה הרצוי באמת אין מקום לבושה. ועי' בשבת (ל: ) שאמרו עתידה אשה שתלד בכל יום, וכן בכתובות (קיא: ) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שבא לבטא את היעדר ההבחנה שתהיה אז בין התהליך ובין המטרה, ששניהם יתאחדו והיו לאחד.
אכן, עי' בפסחים (סח.) דרמי קראי אהדדי, שבפסוק אחד נאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה" ובפסוק אחר "והיה אור החמה וגו'", ומתרץ ל"ק הא לע"ל והא לימות המשיח, ופירש שלע"ל יהיה בעולם רק אור השכינה ואז יתקיים "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
והעניין הוא כך:
אמנם לע"ל תהייה סוג של התאחדות הנברא בבורא אך לא לגמרי. הבורא הוא לעולם שלם והנברא לעולם משתלם.
כדברי הרב קוק באוה"ק ח"ב (עמ' תקל-תקלא) שמתנגון ההשתלמות הוא מנגנון נצחי שלעולם לא יפסוק אלא יחווה עילוי אחר עילוי והשתכללות אחר השתכללות עד לאין קץ, ע"ש ואכמ"ל. ואע"פ שאמרו בב"ב (עה: ) עתידים צדיקים שייקראו ע"ש של הקב"ה, ובמגילה (יח.) שהקב"ה קרא ליעקב "אל", ובזוה"ק פרשת בא (לח.) האדון ה' - דא רשב"י (וע"ע בשו"ת יחוו"ד ח"ג סי 'עג), דייקו לומר רק שייקראו בשמו, אבל כמובן שהקב"ה בעצמו מרומם על כל שם וכינוי (וראה באגרות הראיה ח"א עמ' נא בתשובתו לר"ש אלכסנדרוב), וע"כ שאין זה מיזוג מוחלט.
ומעתה, הבושה שיש לאחד כלפי אובייקט אחר, או אפילו כלפי מצבו שלו, זאת היא הבושה שתתבטל לאחר עילוי
המציאות, אך הבושה כלפי הקב"ה לא תתבטל, ואדרבה, היא הנותנת, עילוי המציאות שיוביל לגילוי השכינה יוביל במקביל גם לעודף בושה ממנה, אם כי תהיה זו בושה מעודנת ולא מעגמת את הנפש.
ומה שנאמר לע"ל: "ולא יבושו עמי לעולם", ראה פירושו בעולת ראיה ח"ב (עמ' רד-רז), והכל הולך אל מקום אחד.
ויש קצת להעיר מדברי הרמח"ל הידועים אודות סיבת בריאת העולם שהוא ע"מ להיטיב וכו' ושלא יקבלו נהמא דכיסופא וכו', ואם נאמר שתתבטל הבושה לע"ל שהוא זמן קבלת השכר, א"כ נפל פותא בבירא. ויש להאריך בזה, אך מזמן כבר יצאתי מגדרי...
מקסים. יישר כח.נפש חיה.
התיישבתי לקרוא הכל בעיון, ובאמת כתבת דברים נפלאים,חסדי הים
כמו שציינתי לפני כן, אני רואה את הבושה כחסרון וכחולשה, אלא אם כן זה בא למנוע חטא או דבר מגונה, ולעתיד לבוא גם זה לא יהיה, כפי שנשמע לי מהזוהר שהבאתי.
כך נראה לי מסברא, ואין לי הוכחה חותכת לכאן או לכאן, ואנסה להתיישב יותר ולחשוב אם יש ראיה חותכת.
עיינתי יותר, ואכן מצאתי כדבריך את ב'אורחות חיים'חסדי היםאחרונה
אבל אני עדיין עומד בדעתי, וזה מפני שלוש סיבות:
1. מסברא אינני מבין למה האדם חייב להיות עם בושה, אם זה לא נוגע לחטא או דבר מגונה. [הרי זה לא אחד מהדברים שהאדם צריך ללכת אל הקיצון כמו כעס וגאווה, ואולי תטען שזה סעיף בענווה וכלול, אבל אינני מסכים שבסעיף הזה צריך ללכת אל הקיצון, אלא רק בעיקר.]
2. ירמיה ובעיקר דוד מתפללים הרבה "שלא יבושו", וכמו שציינתי מזמור כה' מיוחד לכך, ורב האמורא בתפילות אמר בפירוש "חיים שאין בהם בושה וכלימה". קשה להוציא את כל זה מפשוטו, ולהעמיד כדבריך "מדובר בבושה מוגזמת, או בושה המובילה לפסיביות במקום שצריך לפעול".
3. יש הרבה מדרשים שאומרים שלעתיד לבוא לא יהיה לישראל שום בושה. אביא כדוגמא: "גאל אותנו אין לנו בושה.. כשיגיע זמן הגאולה עוד לא נבוש שנא' 'בך ה' חסיתי אל אבושה" [מדרש תהילים לא], וקשה להוציא מפשוטו.
לפענ"ד דוד בהתחלה סבר כמוך וכמו ה"אורחות חיים", ואז חזר בו, וכדברי המדרש:
"אמר ר' יהושע בוא רואה כמה קשה כח הבושה... כיוון שראה דוד שכך היא הבושה קשה, התחיל מתפלל עליה ואומר 'בך ה' חסיתי אל אבושה' " [מדרש תהילים לא', ילקוט שמעוני תהילים תשע"ד]
מקסים ומסכיםלשם שבו ואחלמה
יצאתי טמבלאוריה,
שטויות כולם מתים בסוף..
נראה לי כולם יוצאים ממנה ככהdora
יותר בושות ממה שהיה לי אתמולארוון
אז תרגיש טוב עם עצמך
ה' ישמור.. למה היית אמורה לשמור עליה?dora
מי שמר עליה?ארוון
לא יודעת.. אמרת שהיה לך בושות עם המשפחה של מישהי שמתהdora
אז שאלתי אם זה קרה בגללך..
אם מישהי הייתה מתה בגללי כנראה הייתי יושבת בכלאארוון
וואלה .. אז למה זה לא היה בגללך??dora
סתם ממש בצחוק!
נשמע קצת מפחיד..
וידוי של עריק...מחפש אהבה
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
רוצה לכתוב לך בצורה מסודרת, זה יקח לי עוד קצת זמןנגמרו לי השמות
עכשיו כותבת ומכיוון שלוקח זמן רציתי קודם כל להניח את זה ובהמשך לשלוח את התגובה המסודרת.
ומקווה שבסדר עבורך לקרוא תגובה ארוכה 🙏
מה שלומכם אנשים? 
משיח נאו בפומ!
חיים נושמים יומיום ב"הל המשוגע היחידי
אני מבין שאת מהוותיקות פה
חסדיזיויק
מישו יכול להסביר מה הסיפור של 'ל המשוגע היחידי'?מחפש אהבה
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידי
אתה מגיד קצת לא לעניין, סליחה על ההתקפהמחפש אהבה
קמתי במצב רוח קרבי..
מחילה.ל המשוגע היחידיאחרונה
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
משהו יפה שפגשתי..מחפש אהבה
עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
לתחושתי אתה מבטא את עצמךנקדימון
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
שאלה טובה..מחפש אהבהאחרונה
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
הזמר שהכי נגע לכם בלב...מחפש אהבה
מי זה?
יש כמה, אני חושב שאצלי זה שירים ספיציפיםל המשוגע היחידי
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש מלאShandy
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
המסתערבמיפ
זמרים הם הרופאים הכי טובים שיש למדע להציעאנימהאחרונה
אוח... ימים סוערים...מחפש אהבה
במיוחד!
היי בונבוןמיפ
תגובה מוזרה בעליל - אני חייב לומר..מחפש אהבהאחרונה
לגמריל המשוגע היחידי
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משבר שקט עם אחותי הגדולה שמכאיב לי.אוריאנה
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
אין לך שליטה על הצד שלה. רק על שלךמשה
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
נכון. אבל יושב עלייאוריאנה
'אוריאנה שזה יושב עליי'משה
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
לא רוצה להכניס לך רעיונות לראששלג דאשתקד
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
כן כנראה. אין איזה טראומה מהעבר.אוריאנה
פשוט כואב...ארץ השוקולד
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
היי מכיר קצת מקרוב.. עובר משהו מאוד דומה..אבי שם
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
סורי אם כתבתי בביטחון מדי..אבי שם
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
טוב מאד שאת רגישה לענייןזיויק
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
קשה מאוד מאוד מאוד!!!מחפש אהבה
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..