ורוצה לשתף בכמה מחשבות ועצות בע"ה.
קודם כל
אתם עם הקב"ה, והקב"ה איתכם.
אתם עוסקים בדבר גדול
הקב"ה יושב ומזווג זיווגים
עיניו עליכם.
וגם עיניכם שיהיו אליו
התפללו אליו, דברו איתו, ונסו להבין מה שנגלה אליכם מכוונתו במה שזימן לכם, לטוב ולמוטב.
שנית
התייעצו.
בכל שלב, בכל נקודה שיש משהו שמעיק.
או אפילו סתם באופן כללי, איך נראים החיים כשנשואים מבחינה זו, איך נראים מבחינה אחרת. מה המשמעות של נישואין לעניין הזה, איך הם משפיעים על עניין אחר.
נישואין זה עולם, ובשלב הפגישות אנחנו עדיין לא מכירים אותו.
לשמוע ממי שמכיר זה משמעותי מאוד.
וזה מתחלק לשניים: התייעצות עם חברים קרובים, והתייעצות עם מישהו "מלמעלה" (לדוג', נשוי שגדול ממני בכמה שנים טובות. רב קרוב. הורים. וכדו').
חברים קרובים בשביל היכולת לשתף את התחושות, הרגשות, ההתלבטויות, המחשבות.
לפעמים הם יתנו עצה טובה, לפעמים לא. החשיבות של זה היא בעיקר בשביל להכיל את עצמך נכון.
ומישהו "מלמעלה" (לאו דווקא מישהו אחד, מומלץ יותר) נותן את המבט הרחב. את העולם הזה, שחדש בשבילנו. התמודדויות מתוכו, המלצות לדרך, ועוד.
כמו משל "גן המבוכה" של מסילת ישרים בפרק ג'.
שלישית
אל תרוצו לפסול, גם אם יש בעיות.
ממש אין הכוונה להמשיך תמיד. אבל לקחת את הזמן, ברוגע, בנחת.
אם יש משהו שיושב על הלב ומעיק, אפילו אם מעיק ממש ומרגישים חסומים לגמרי -
לא מיד לרוץ להגיד "גדול עלי" ולחתוך. לחשוב בנחת, לבחון.
להתייעץ, כמו שכתבתי, ולראות בעיניים ישרות.
אם מתוך בחינת הדברים מתברר שבאמת מדובר בבעיה אמיתית - בין אם זו בעיה בשכל, שאין התאמה,
ובין אם זו בעיה ברגש - שלא מצליחים להתחבר - אז לסיים, כמובן (בכבוד! תנו לצד השני להרגיש שכיבדתם אותו כשסיימתם).
אבל לא כל בעיה ברגש היא סיבה לפסול. אז לשקול היטב.
הרגש הוא מהיר מאוד, ויכול להתהפך לגמרי תוך פגישה או שתיים - לטובה או לרעה.
(באופן אמיתי זה כך, כי הרגש הפכפך. זה לא רע שהוא הפכפך או טוב - זוהי תכונתו.
פשוט יש צורך להכיר אותו.
לדוגמה, יכולה להיות תחושה רעה מאוד אחרי פגישה לא מוצלחת, או שיחת טלפון נוראית, או התכתבות גרועה בהודעות - והדימיונות שאח"כ הפגישה יגבירו את התחושה עוד יותר מיום ליום. ובאמת כך, מרגישים שאין הבנה, ולא מצליחים להתחבר, וכדו'. ואז מצטרפים לזה כל ההתלבטויות השכליות שגם ככה יש, ואומרות - אז בשביל מה לך. סיים את זה יפה... אבל כשמגיעים לפגישה הבאה, פתאום קולטים את המכלול, המתח יורד, ואפילו נהנים וקולטים שזה לא היה נורא כל-כך. ואפילו ההתלבטויות השכליות מתבהרות, לכאן או לכאן).
אז רק אם זה משהו שבאמת מתמיד לאורך זמן-מה - אינני יודע לקצוב אותו ואינני ראוי לכך, אבל זמן-מה -
ומשהו שבאמת קיים גם מתוך התבוננות פנימית ברצינות - רק אז, לסיים.
ושוב מדגיש, במקרים כאלה: להתייעץ - א. בשביל לפרוק את המתחים, ב. כדי להבהיר את המחשבה ולקבל תמונה רחבה יותר.
כמו שכתבתי, נישואין זה עולם שחדש לנו. עולם גדול מאוד.
כשאנחנו נכנסים אליו, צפויות להיות בעיות
צפויים להיות קשיים
ברגש ובשכל.
לא להירתע מהם. להתמודד איתם.
ומצד שני, גם לא להעלים עיניים מדברים אמיתיים.
אדרבה, גם לפקוח עיניים, שלא להיסחף אחרי רגש "חיובי מדי".
לדעת לברור את מה שלא טוב ולא נכון עבורנו, אפילו אם נראה נוצץ ומבריק
בצורה שקולה, מכבדת.
ומתוך כך לזכות בע"ה למה שכן טוב ונכון עבורנו
גם אם יש קשיים וסיבוכים בדרך אליו. ומתוך כך.
אשמח לשמוע את דעתכם
ב"הצלחה לכולנ"ו ^_^
(הארכתי
)
''
