השאלה שלך לא נכונה.

וכי איך תחלק דבר סופי ומדיד כמו זמן קצוב באין סוף?

בדיוק הסימסטר למדתי את זה.

ראה כאן

זמן הוא לא דבר תאורתי ואין לו משמעות בלי מדידה.

יש חלקי יסוד שאינם ניתנים לפירוק, כמו בחומר כך בכל דבר מדיד.

בכלל מונח האינסוף הוא מפוקפק בעיניי (ואני בכוונה כותב מונח ולא מושג).

לפי דבריך

אם אתמול היה ניתן למדוד עד מאית השניה והיום ניתן למדוד עד מליונית השניה

אז אתמול מליונית השניה לא הייתה קיימת והיום היא כן קיימת?! מה ההגיון בזה?

הזמן הוא דבר רציף - באופן טבעי אינו מחולק כלל. החלוקה של הזמן היא מלאכותית ולא עצמית לזמן - הפרקים (שעה, דקה, שנייה וכו') הם רק שמות שהוגדרו לפרק זמן מדיד, ממילא אין משמעות לפרק זמן לא מדיד.

קשה מאד להבין בלי להיכנס עמוק לסוגיות הגדרת האין סוף ויחסי מרחב-זמן.

מה שלא מוגדר---> לא מוגדר, אי אפשר להתייחס אליו.

לכן מתייחסים אליו כאל "לא קיים".

לבוס הזועם שיפסיק לבלבל לי את השכל עם המצאות כמו "שעה" 

כי הזמן הוא רציף והחלוקה הזאת היא בכלל מלאכותית?

אני חושב שליהפך

החלוקה הזאת היא עצמה הזמן

והיא דבר תיאורטתי

מצד האמת אין כזה דבר בכלל זמן

כל הדיון הזה הוא תיאורטי.

במציאות הבוס נותן לך כאפה ובפעם הבאה אתה בא בזמן ועומד בפקקים (יש פקקים בדרך לפדואל?) עם כל עם ישראל, עד שמגיעים הביתה.

יש תיאוריות שמדברות על הזמן כמושג תאורטי שקיים בפועל והוא בחזקת אשליה תודעתית.

לפי זה לזמן יש משמעות רק בהקשר של תנועה. אם לא תהיה תנועה במציאות---> אין משמעות לזמן.

הזמן רלוונטי רק כשמגדירים נקודת מוצא שרירותית ולכן הוא יחסי.

גם בתורת היחסות יש לזה הרבה השלכות מעניינות...

זה שהחלוקה מלאכותית לא הופכת אותה לבלבול שכל. גם השם שלך מלאכותי לא רק השם שאתה נותן לזמן.

השם הוא מלאכותי ובמקרה של הזמן גם החלוקה היא מלאכותית, אבל זה לא הופך אותה לדבר לא אמיתי. מלאכותי ואמיתי זה לא תרתי דסתרי (לזה רמזתי בבדיחותא לגבי העבודה), מלאכותי ועצמי זה תרתי דסתרי.

ואילו השם שלי מהווה התייחסות לדבר שקיים. 

הסברתי את ההבדל כמה פעמים, אם אתה חולק על ההבדל תסביר למה במקום סתם לחזור על זה שאין הבדל.

למשל, חבר חצי לרבע לשמינית לאחד חלקי שש-עשרה וכו' - ולא תקבל יותר מ-1.

(שאלה מעין זו אפשר למצוא בפרדוקסים של זנון ותשובה אפשר למצוא באינפי כפי שתיארתי.)

מה שרציתי לומר זה שהמחשבה שלא כנראה מגיעה מההנחה הסמויה הנ"ל (שסכום של אינסוף מחוברים חייב להיות אינסופי), אך ההנחה אינה נכונה.

תחשוב על זה שאתה לוקח מס' סופי ומחלק אותו לאינסוף חלקים. איך יהיה כל חלק? קטנטנטנטנטנטן, אפסי.

בערך כמו הסיכוי שאני יודעת איפה זה פדואל

במידה ותצליחי לעבור את אין סוף הצעדים עד לשם 

בספרו 'שתי עגלות וכדור פורח'. חידת אכילס והצב היא הפתיח של הספר. 

אני לא זוכר לגמרי את התשובה (נראה לי שהוא פשוט קושר את זה לויכוח האנליטי-סינתטי שהוא מציג לאורך כל הספר, כאשר השאלה נשאלת מנקודת מבט אנליטית ולכן גם חסרת משמעות מבחינת איך זה קורה בעולם). וזה ספר ארוך. אבל מאד מומלץ. 

עושה לה בעעע)

 מה זה "נחלק לאין סוף חלקים" - סתם קשקוש!

 ואם כעבר תמצא דרך להסביר מה זה כל חלק , אז כן היא תעבור את אין סוף החלקים ותגיע !

ענית תשובה יפה,

אבל עדיין אני לא מבין איך יכול להיות סוף לחלוקת הזמן?

שאין באמת מכונית 

או פתח תקווה או תל אביב

אני אסביר את כוונתי בכלים של מדע (בערך)

אני מניח שבפורום הזה אנחנו כבר יודעים מה זה "אטום" (ולא כמו הבן של השכנים שלי שענה לאלה הזו בתשובה "שם של פצצה") אבל בשביל מי שלא זוכר אז אטום הוא מונח טאורטי שמקורו ביוונית (א טומון) {מוכר לנו בכתבי דמוקריטסו} ומשמעותו היא 'בלתי ניתן לחילוק' הכחמים היוונים לא טענו כי "יש כזה חלק היות ולא הצלחנו לבקעה חלק מסויים" אלה שחייבים לומר שיש איזו שהיא יחידה בסיסית שהיא לא ניתנת לחלוקה - כדי לחייב את 'ישנות החומר' (בשורוק), שאם לא כן הרי שהעום בעצם מורכב מכלום וזה לא יתכן (בעברית - אל תתנו לחבדניקים ללמוד מדע    ) כמובן שטענה זו ניתנת לומר (ומחויב המציאות שיאמר כן) לגבי הזמן והמרחב - אומנם זנון (הפילוסוף שאחראי לשאלה הזו) לא קיבל את זה. אבל אם אני זוכר נכון אז הוא באמת לא ממש היה בטוח כי העולם קיים מחוץ לדמיונו הקודח

בקצרה התשובה היא שהיות וקיים עולם שבו ניתן (באופן מוכח) להגיע מפתח תקווה לתל אביב - אז באותו עולם לפחות - ברור שההנחה התאורטית כי אפשר לחלק את הזמן והמקום עד אין סוף - לא נכונה

בכול אופן מי שהתשובה הזו חופרת לו יותר מידי - תמיד יכול לאמץ את שיטת רס"ג שענה על כך (לצערי אני לא זוכר איפה) שפשוט אפשר להכות את השואל ואם המכה אכן תגיע אילו הרי שככול הנראה יש כשל בהנחות המובילות לשאלה (תשובה מאוד פרקטית)

נ.ב זה לפני שקראתי את שאר התשובות

אמנם כבר נאמרה פה ע"י כמה מגיבים אבל יפה לראות כל פעם עוד מישהו שמקיים "והוי שקוד ללמוד מה שתשיב".

לגבי הרס"ג:

הוא מביא את השאלה הזאת ועונה עליה בתחילת המאמר הראשון באמונות ודעות וז"ל:

"והגיעני על אחד מהמכחשים, ממי שפגע זולתי מהמאמינים שטען על הראיה הזאת, ואמר היתכן שיעבור האדם מה שאין לו תכלית לחלקיו בהליכה? כי כל מיל שילך אותו האדם או אמה, ויעלה אותו על מחשבתו, נמצאהו מתחלק לחלקים שאין להם תכלית. ומקצת המאמינים הוצרך להודות בחלק שאינו מתחלק. וקצתם הודה בטפר"ה; פירוש הוא הדלוג מלמטה למעלה. וקצתם הודה בנפילת חלקים רבים על חלקים. והשתכלתי בטענה הזאת ומצאתיה נבהלה, מפני שחלוק הדבר לאין תכלית אינו נופל כי אם במחשבה, ולא יתכן שיפול בפועל, מפני שהוא דק מנפול הפעל עליו או החלוק"

ההצעה להכות את העקשנים היא לגבי סוג אחר של אפיקורסים (אלו שכלל לא מקבלים את המדע והחושים) בסוף אותו מאמר וז"ל:

"אך הפנים, ירחמך האלהים! בזה, שירעבו עד שיתרעמו מהרעב, ויצמאו עד שיגיע מהם הצמא, ויוכו המכות המכאיבות עד שיבכו ויזעקו. וכאשר יבטאו להודאה בכאב, כבר הודו במוחש, וכאשר יבקשו המאכל והמשתה והמנוחה, כבר הודו בתחלת דבר שסמוך למוחש. ולא נסור מהם להעלותם מדבר אל דבר, עד שנעלם אל המדע השלם, ונורם בו שהדברים מחודשים".

אבל נדמה לי שזה כמו שכתבתי

הוא תולה את החומר והמרחב אחד בשני, לא?

הוא פשוט טוען שהשאלה לא מתחילה כי מושג האינסוף הוא תיאורתי ולא שייך לעולם החומר [בלשונו: "והשתכלתי בטענה הזאת ומצאתיה נבהלה, מפני שחלוק הדבר לאין תכלית אינו נופל כי אם במחשבה, ולא יתכן שיפול בפועל"]. מפנה לכאן - תשובה במקלדתי .

אין משמעותו שיש אינסוף חלקים. בכל דרך שתחליט לחלק מתוך האינסוף הזה - יהיו מספר סופי של חלקים (גם אם כל פעם תחתוך לחצי - אז יהיה פשוט פי 2 מהמספר הקודם. זה לא אינסוף). 

במלים אחרות: המספרים ויחידות המידה הם מוסכמה, הנפצה שלנו, לא 'יש' ממשי בעולם (אין דבר כזה 3 'מטר'. יש כמות מסוימת של חפץ מסוים שאנחנו החלטנו למדוד אותו על פי 'מטר', והגענו למסקנה שיש שלושה מיחידות המידה הללו בחפץ הזה). מה שממשי זה שהזמן עובר בפועל. והוא לא עובר דרך הדקות ש*אנחנו* הגדרנו, ולא צריך 'לחצות' את מחצית ה-25 דק' ואת מחציתה של מחצית ה-25 דק' וכו'. הוא פשוט עובר, ואתה מחליט איך למדוד איתו (באמצעות דקות / שניות / מאיות / אלפיות / וכו'). 

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.