כי שניהם כתובים: "מחו תמחה את זכר עמלק... לא תשכח" וכן "זכור את אשר עשה לך עמלק...".

כבר בפסוק מספר שמות יש 'סתירה מיניה וביה', כיוון שכתוב שצריך למחות את זכר עמלק (אגב - מחה תמחה, ולא מחו תמחה), והוא מסיים ב"לא תשכח". 

אני חושב ש'זכרו' זה במובן הפיזי - שלא תהיה אומה עם שם עמלק עליה (איך שלא תגדיר את המושג הזה, בין אם צאצאי עמלקים ממש ובין אם ממשיכי דרכם). ואסור 'לשכוח' להם את החטא ההיסטורי שלהם, וחובה למחות אותם. וזה מתחבר ישירות לפסוק מספר דברים, שמצווה לזכור את אותו פשע היסטורי - וזה גם אחרי שתמחה כבר את כל עמלק שהיו ושיכולים להיות אי-פעם (כמו שאנחנו זוכרים את יציאת מצרים עד היום, כי יש לזה ערך עצמאי גם להיותנו אומה; אפילו אם אין לזה נפקא מינה מעשית, עצם הזכרון הוא חשוב; וזאת בניגוד לתיאוריות פוסט-מודרניות העוסקות ב'שכחה' כמוקד מכונן של זהות אישית וכו' בלה בלה בלה). 

אני מסכים עם ההבנה שלך שלמחות את זכרו זה לא אומר דווקא במובן המילולי אלא שהכוונה לזכר ממשי. אבל בנוסף אני חושב שהציוויים לזכור ולא לשכוח מתייחסים לציווי להכרית את עמלק ולא למעשה עמלק בפני עצמו (וזה שכתוב "זכור את אשר עשה" הוא לצורך ההמשך "והיה בהניח ה'..."). הנפקא מינה היא שעל פי הפשט ברגע שעמלק נמחה ממילא בטלה המצווה לזכור כמו המצווה למחות.

ולשון הרמב"ם בספר המצוות: "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן".

כמובן שיש עניין לזכור את מעשה עמלק ולכן הוא גם נכתב בתורה לדורות, אבל מצוות הזיכרון מדאורייתא תלויה לענ"ד במצוות המחיה כנ"ל.

"עד שלא תשכח" = "כך שלא תשכח" (כמו "עד דלא ידע" בפירוש המקובל, ברוח ימי הפורים: קיים את המעשה שצווית עליו עד ש- = כך שתגיע למצב ש-), ולא הגבלה של הדין. כך לעניות הבנתי ברמב"ם. 

אני חושב ש"זכור את אשר עשה" קשור ל"והיה בהניח ה'" באופן הפוך: לא ש"זכור" הוא הגדרה של הדין, אלא שהוא מוביל ממילא: מי שזוכר, וניתנת לו ההזדמנות - ממילא גם מוחה בהמשך את זכר עמלק. אבל זה לא שהא בהא תליא. ולכן ברמב"ם יש מספר היבטים של המצווה: (1) צוונו לזכור, (2) ושנאמר זה בכל עת, וממילא גם (3) נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו (כשזה רלוונטי). אבל גם אם 3 לא רלוונטי - 1+2 אינם בטלים. 

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום