@L ענק

@נפתלי הדג

@אנחנו יחד נבנה

אני לא יודעת מה הגדרת ה'מספיק' אצלך,

אבל אצלי היא אינה מוכנסת בתבניות של משלב או באלגנטיות של צלילים,

אלא בהרגשת הלב. ואם באמת הרגשת הלב שלך היא מלפפונים אורגניים,

אז הם אלו שישמחו ויספקו את היוצר, אני חושבת.

אשתדל להרחיב ולפרט מה לדעתי כ"כ טוב ונכון ביצירה הזו

כך אני גם גם מפגין התלהבות, וגם ממחיש ליוצר שאכן קראתי והתעמקתי בפרי שלו

 את צליל המיתר שזע בליבי

ואת השינוי  הקסום שצמח בי,

לומדת  לדבר אצל רגשות דקים...

(מקביל לשיר של למעלה ולמשפט שלך על המלפפונים )

כשאדם יושב מולך ומקריא לך שיר תגובה יכולה להתחלק לשתי דרכים.

[תדובה ראשונה תהיה על הצורה, ועליה פחות הייתה רוצה לדבר.

אחרי הכל, יש דברים שהם מובנים מאליהם שלא עושים

(לכתוב 12 במקום שתיים עשר.

טעויות כתיב,

כותרת שלא קשורה או מספרת סיפור לא נכון על מה שיש בפנים)

אבל יש משהו אחר.

וזה משהו שקל לי אישית לעשות אותו כרשאני שומע אדם מקריא לי קטע

יש משהו, שיוצא מבין המילים שלו

ואולי זה משהו אפשר למצוא רק אחרי ששומעים כמה שירים

ואולי זה משהו שאפשר למצוא רק אם פוגשים את האדם

ואולי זה מין משהו כזה,

שלא ברור איך תפגוש אותו   ואם תהיו טובים אולי תצליחו לראות את הדבר הפשוט הזה של האדם.

הקול הייחודי שלו.

ואני חושב שתגובה טובה לקטע, שהיא לא על הצורה היא לקול הייחודי.

לחבק אותו, להעריך אותו, לחזק אותו

וממילא, אם הצלחתי לשמוע את הקול הייחודי,

אפשר לומר איך אפשר לחזק אותו ולתת לו להתבטא בצורה יותר טובה ביצירה.

תגובה שתאמר למישהו תפסיק לכתוב, אין לך את זה פרושה. הצורה שלך לא מצליחה להעביר את התוכן

תגובה שתכעס על מישהו שכתב משהו תאמר לו, אני בטוח ששמעתי את הקול הייחודי שלך

וזה שכתבת ככה, זה אומר שככה אתה חושב.

ואני כועס עליך שאתה כותב ככה.

(אלו שתי סוגי תגובות, שלא כיף לקבל)

_ _ _ _

ולדוגמא:

שיר חדש שעלה כאן.

לוידת איך יצא אבל הייתי חייבת לפרוק.. - פרוזה וכתיבה חופשית

של מעין.

מבחינת הצורה אפשר לדבר על כך שהשיר מלא בחרוזים שמצליחים ליצור איזהשהוארצף

ודווקא זה שהחריזה משתנה מאוד

וכל בית הוא בצורה של ארבע שורות נותן לשיר מקצב שנותנת לכל שורה קצב מצד אחד

מצד שני השבירה שלהם, ההחלפה מאפשרת לכל שורה את המקום שלה

אבל אם רוצים לתת לכל שורה את המקום שלה

וגם לאפשר למשמעות הזו לצאת החוצה

אפשר לעשות את זה 

בכמה נקודות.

הראשונה שעלתה לי היא שבירה של הרצף ארבע שורות בסוף

לשמור על החרוזים אבל לסדר את הבית כך:

אז העיפרון שמוט

המחברת סגורה

המילים נגנבו

והיא מרגישה

יתומה

או לוותר על ה"והיא. שכן ברור למי הכוונה, וזה מצמצם את המילים ככה שהנאמר יותר בולט כאן.

ובכלל, אולי כדאי כאן בשיר הזה לנסות לצמצם במילים.

או לנסות מעט,לדייק במשמעות.

קשה לבקש עיצוב מחדש של שיר, ביחוד כזה שהוא בברור נכתב מתוך כאב אבל אולי

אם תנסי לקחת ממש שורה שורה, ולנסות לדייק במה שהתכוונת,

אולי 

השיר יצליח להיות יותר קליל  וכך הקול שלך, הצעקה בעצם

תצליח להישמע יותר בקלילות.

(אני מקווה שזה בסדר, כל התגובה הזאת. הפורום מיועד לעבודה על יצירות, וניסיתי לעזור. אני מקווה שהצלחתי לעזור לך במשהו)

בסליחה (אם צריך)

ובטוב,

צור

(ובתודה ל@פיתה פיתה על השאלה)

תאמת, שאני מתחבטת בזה כל פעם מחדש.

ממש תהיית חיי.

ואין לי על זה טיפה של תשובה.

ממ |מנסה|

אולי.. אולי כשמגיבים- פשוט מותר להגזים במילים,

להגזים במילים שמתארות רגש עצום וחוויה מטלטלת שעברת עם הקריאה הזאת..

אבל אני באמת לא יודעת..

מחפשת בין המילים והרגשות תשובה לשאלה הזאת.

ואגב, @פיתה פיתה

מהי תשובתך? מה את אומרת?

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.