@השרשור ההוא...
בראשית ב':כ"ג- זאת הפעם. כפי' הספורנו, נקבה זאת ולא אשר יהיה מכאן ולהבא: עצם מעצמי ובשר מבשרי. שידע שאהבתו אותה בעוד לא בא אליה ועוד לא דבק בה כי אם בלי דעת, ואמר דרק בזאת הפעם הוא כן באשר היא עצם מעצמיו, וכמו שהאדם אוהב את ידו, אבל לדורות לא יהיה כן אלא הדביקה תקרבם להיות אחד: לזאת יקרא אשה. ראה והתבונן עוד הבדל באשה זו מנשים שיהיה אח"כ, שראה בה שנבראת לשרתו באהבה בלתי מוגבלת לפי צרכי עצמה ורק לצרכיו, כמו שידו של אדם משמש לעין וראש האדם, ואמר ע"ז כי רק זאת היא כן ונקראת אשה בעצם וראשונה: כי מאיש לקחה זאת. ודרך החלק להיות נכסף אל הכלל שבא ממנו, אבל אח"כ לא יהיה כן, ואף על גב שקוראים לכל דבק אשה, אינו שם העצם רק כנוי, ולהלן ג' כ' יבואר שהיא האשה עצמה נשתנה טבעה אחר שאכלה את עץ הדעת, ונעשית ככל הנשים המבקשות אהבת האיש לטובת עצמן:
בראשית ב':כ"ד-
על כן יעזב איש וגו' ודבק באשתו. מכאן ולהבא אין עצה שתהיה לו לעזר כנגדו ככונת היצירה, וכפי אשר הרגיש אדם אשר חסר לו עזר כנגדו, אם לא בזה האופן שהוא יעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו, ואז יהיו לבשר אחד שיאהבנה ג"כ כמו שהם אדם אחד, וכדאי' בפ' הבע"י [יבמות ס"ב ב'] האוהב את אשתו כגופו כו', וגם אז אינה טפלה לגמרי כמו שהי' אשה ראשונה שהיתה נחשבת לחלק ממנו, אלא שיהיו בשר אחד, וכמו שהוא חושב לטובת עצמו ורוצה שהיא תשלים אחר רצונו לגמרי, כן תחשוב גם היא שהיא מבקשת טובת עצמה והוא ישלים רצונה, מ"מ הועיל סיבת האשה הראשונה שנעשה לטבע קיים שהאשה נשארה לעזר, אף על גב שאינו בזה האופן שהיה בשעה הראשונה אלא כמו שנעשה אחר אכלה מעץ הדעת כמו שיבואר להלן ג' כ', והוא מכלל בריאת העולם ביום הששי, ורק מי שזוכה לכך משיג אהבת אשתו בבטול גמור כמו שהיתה חוה לפני החטא. ומש"ה נעשה בשני אופנים ענין דביקות אדם וחוה כדי שיהיו לדורות שני אופני עזר האשה לאיש, ומש"ה היה בזה היום הששי, שני אופני אהבת חוה לאדם, כדי שיהיה שני אופנים באהבת אשה לאיש, וכמו שדברנו בשני אופני איש לעבודת ה', והכל נעשה ביום הראשון שנברא כמבואר לעיל מקרא ד', כך נעשה טבע אהבת אשה וחייה עם האיש, וכענין שאמר בן עזאי שלהי מסכת קדושין אני נבראתי לשמש את קוני והמה נבראים לשמשני, וכערך שימושו לה' יהי שימושה לאישה, או ע"פ המזל ככל הליכות חיי האדם, שבא לזה ע"פ השגחה פרטית לפי מעשיו, ולזה במזל טוב או רע שכן יסד מלכו של עולם:
בראשית ג':ט"ז- ואל אישך תשוקתך. לפי הפשט האשה משתוקקת תמיד שתהא נושאת חן בעיני אישה, וזהו דיוק הלשון אל אישך, ולא כתיב לאישך, והכי' פי' חז"ל בב"ר פ"כ, ד' תשוקות הן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחבריו, והפי' בזה שהוא משתוקק שהם ילכו אחריו, אין תשוקתו של גשמים אלא על הארץ, פי' שתהא הארץ נהנה ומרוה מגשמים, ואין תשוקתו של הקדוש ברוך הוא אלא על ישראל שיהיו המה הולכים אחריו, כך מובדל בזה האשה מן האיש, האיש אינו חושש שיהא נושא חן בעיני אשתו והאשה כל מעיינה שיהא האיש נוח ממנה, וא"כ היא טפלה אליו: והוא ימשל בך. אף על גב שהיא משתעבדת בחנם, מכל מקום הוא המושל:
בראשית ג':כ'- כי היא היתה אם כל חי. אם נפרש אם של כל האדם, אין מדויק לשון כל חי, וכי רק האדם נקרא חי, ותו מדוע קראה בזה השם אחר שאכלה מעץ הדעת, אלא פי' כל חי הוא כמ"ש הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ח') בפי' ברכה בורא נפשות כו' להחיות בהם נפש כל חי, שמשמעו שאין זה עיקר חיות האדם והכרחי אלא בא להתענג, וכיוצא בזה ביארנו לעיל ב' ז' משמעות חי כ"פ שמחה ומלוי רצון, והנה עד שלא היה להאשה דעת אנושי לא רצתה כי אם הכרחי לחיות כמו בהמה, עתה שהשיגה שכל אנושי היתה. פי' נעשית, אם כל חי. ממציא כל תענוגי בני האדם. ומש"ה נקראת חוה ולא חיה שהוא קרוב יותר לדברי הטעם זה השם, היינו משום שע"פ רוב אותו התענוג נהפך לרועץ ומזיק לאדם, ומעין זה אמרו בב"ר שהוא מלשון חויא היינו נחש שנושך בעקב, ואדה"ר בלשון ארמי סיפר כדאיתא בסנהדרין דף ל"ח ב':
חחח