ועל הכביש, השחור
הבוהק והלוהט
מתהלכת ילדה שברירית וקטנה
רגליה היחפות דורכות בשקט
ודממה משתררת באוויר.
אף לא נשימה נשמעת.

ופניה, פניה דמעו
ברקי כאב האירו את עיניה

'על כל טיפה טיפה שהורדת לנו,
ואילו פינו מלא שירה כים.'

והשלוליות ברחוב התמלאו מי גשמים,
ואילו נראה כאילו הילדה נמסה-
נבלעת בגשם החזק.



אילו רק היו יודעים.

בסוף היא עוד תהרוג אותי
היא חונקת, ולי נגמרת האוויר
אני עוד עדיין בחיים
עם רגליים בועטות,
נלחמות,
נחלשות,
נכנעות.

קושרים יחד את כפות רגליי
אין מקום לתזוזה הכי קטנה.
ואת זעקותיי לעזרה, להצלה
משתיקים בקלי קלות.
ולי כבר נגמר האוויר.

לילה טוב חמוד שלי,
אתה תישן בנחת
ואמא תישאר ערה להגן עליך.
והאמת, לסכן בכך את עצמה.

ילד שלי, מה יקרה אם יקחו אותי מפה? מי ילביש אותך, ירדים אותך, יאכיל אותך..
ובזמן הזה אתה תשכח את אמא.
אולי עדיף כך בעצם, שתקח אותך אמא אחרת ותטפל בך באמת.
אבל אני אתגעגע
ואכאב
ואבכה
ולא אתן להם לקחת אותך ממני.
ילדי שלי.

גם כשלוקחים ילדים רחוק רחוק הם לא שוכחים את אמא.

זה במקום הכי עמוק ואמיתי וכואב ושורף וטוב ונעים בבת אחת.

אמא אי אפשר להחליף.

--- - פורום ריק ומוסתר (ל"ת) (ל"ת)

ואנוכי כבר לא עפר ואפר.
אני כלום.

מאז לא החלפתי מצעים.
לא הייתי מסוגלת להתקרב למיטה, עם הסימנים עוד שם. זה מכאיב מדי.
להחליף אותם ימחק את הכל, כאילו אף פעם לא היה שום דבר. אין ביכולתי לשקר לעצמי, להעמיד פנים שלא היה דבר מעולם.


היא אומרת שזה יהיה טוב. שהם יעזרו. קשה להאמין, כי עד עכשיו לא עזרו בכלל. אולי אפילו להיפך.
לפעמים אני רוצה להמשיך כך ללא שום שינוי, אבל החשש לאבד שליטה עוד קיים. יש ימים שהסכנה גדולה, שאני מתקרבת לגבול החוצה בין שפיות לשיגעון. יש ימים שאני נאחזת באצבע אחד בקצה של הצוק, כאשר מתחתי משתרר תהום של אלף מטרים או יותר.
יש גם ימים שיותר קל בהם.
השאלה נשארת אותה שאלה- אופטימיות או פסימיות? ברוב המקרים הייתי עונה אופטימיות על בטוח, אך כאן אני לא בטוחה.

הסכנה גדולה.


לאבד שליטה.