מאז לא החלפתי מצעים.
לא הייתי מסוגלת להתקרב למיטה, עם הסימנים עוד שם. זה מכאיב מדי.
להחליף אותם ימחק את הכל, כאילו אף פעם לא היה שום דבר. אין ביכולתי לשקר לעצמי, להעמיד פנים שלא היה דבר מעולם.
היא אומרת שזה יהיה טוב. שהם יעזרו. קשה להאמין, כי עד עכשיו לא עזרו בכלל. אולי אפילו להיפך.
לפעמים אני רוצה להמשיך כך ללא שום שינוי, אבל החשש לאבד שליטה עוד קיים. יש ימים שהסכנה גדולה, שאני מתקרבת לגבול החוצה בין שפיות לשיגעון. יש ימים שאני נאחזת באצבע אחד בקצה של הצוק, כאשר מתחתי משתרר תהום של אלף מטרים או יותר.
יש גם ימים שיותר קל בהם.
השאלה נשארת אותה שאלה- אופטימיות או פסימיות? ברוב המקרים הייתי עונה אופטימיות על בטוח, אך כאן אני לא בטוחה.
הסכנה גדולה.
לאבד שליטה.