לא יודעת למה, אבל פתאום משהו נגע לי בלב. הם רציניים אלה. הם לא ממצמצים אפילו כשהם מדברים את הדיבורים האלה.
עולם חדש...
לא מתנצלים בגרוש כשהם הולכים אחרי האמונה כמו ילדים. כשהם מתגעגעים לצדיקים שלהם. לא ממצמצים, לא מגמגמים. לא רואים כלום חוץ מדבר אחד, והוא חי רק בזיכרון שלהם, בלב שלהם.
ובספרים שהם חולמים להדפיס ולמלא את העולם. עם האמונה הנאיבית הזאת בטוב שיש בכל דבר.
אבל משהו בעיניים. למשהו הזה דווקא היה לי כבוד. למשהו הזה יכולתי להאמין. רוב המסלולים של רוב האנשים די מעגליים ודי דומים.
נוסעים מפה לשם ומשם לפה על פסים של רכבת צעצוע שנוסעת שמיניות על שטיח.
אותו מסלול, אותו נוף. אותה מהירות, אותו קצב.
מפה לשם וחוזר חלילה, עד שתיגמר הבטרייה.
ואני, דפוקה שכמוני, תמיד הסתבכתי עם אלה שלא הצליחו לנסוע בנחת, עם אלה שירדו מהפסים וחיפשו מה יש מעבר לדלת. גם אפולו היה כזה. וגם חבורת הזקנים הבוערים של ברסלב, אבל בכיוון אחר, לגמרי בכיוון הנגדי, לתוך קדושה. אם אמונה, אז עד הסוף. אם חסידות, אז עם כל הגוף והנשמה.
הכיוון הנגדי לא נחשב אצלי אף פעם כאופציה.
האמת, זה קורע פעמיים.
פעם ראשונה כי לא חשבתי בחיים שלי על כיוון כזה. פעם שנייה כי כיוון כזה בכלל קיים. אולי.
וזה לא שלא ראיתי פה ושם מתחזקים ומתחזקות, ראיתי גם ראיתי.
וזה תמיד נראה לי כמו כניעה.
כמו להקשיב לפחדים ולתת להם לשלוט.
כמו לקפל את הזנב בין הרגליים ולחזור למלונה ולצלחת המוכרת.
אני לא אחזור בשביל כזאת צלחת. אני אהיה צמחונית אם צריך. אבל אלה פה לא בשביל צלחת.
לא שאני מבינה בשביל מה כן.

המשפט האחרון מוחץ.
ואצטט שוב
"תנו עצה אמיתית מהלב למי שכואב לו הלב. למי שהכל אצלו שבור."

אני מסתכלת מסביב, והעולם מדמם. יש אנשים שזה משפריץ מהם לכל עבר. שלוליות שלוליות, איפה שהם לא הולכים.
ויש כאלה שאצלם זה פנימי.
סודי כזה, בילתי נראה, ממלא את כל חלל הראש והבטן. צעקה גדולה בלי קול מקצה העולם ועד קצהו.
ייאוש גדול יותר ממה שאפשר להכיל. בכל בוקר מופתעים מחדש.
מה, עוד פעם בוקר? רק אתמול היה אחד ועוד לא התאוששתי ממנו, וכבר עוד אחד?
הכאב הסתום הזה ממלא אותי, חסר חיבה ובלי פנים, הוא קיומי.
מלווה צמוד לכל מקום שאני הולכת אליו.
הייתה לי חברה אחת בפנימייה, קראו לה אליאנה.
היא הגיע מגיהנום, אחד הרעים.
אליאנה הייתה חותכת את עצמה.
לא בשביל למות, בשביל להכאיב.
כי כשכואב בחוץ אז בפנים יש שקט, ככה היא אמרה.
הזרועות שלה היו תמיד מכוסות עד המרפק, גם בשיא החום.
והשרוולים שלה הסתירו שתי וערב של חתכים.
ישנים מאד, ישנים יחסית, וגם טריים.
היא אמרה שכל פעם שהיא צריכה לנוח היא מכאיבה לעצמה.
והייתה אחת שאכלת בלי הפסקה והקיאה בלי הפסקה. נעמי קראו לה. אכלה כשכאב לה והקיאה כשעבר לה.
אליאנה ונעמי היו קיצוניות, מהמשפריצות.
רוב הבנות האחרות פשוט שתקו והסתובבו עם זה בבטן.
דימום פנימי נורמטיבי, חיוך גדול ודמעה בזווית העין.
והייתה עדינה, ששתה את הכאב, ואני, שכתבתי אותו אלף פעם ושרפתי אותו אלף פעם.
מחכה לשקט ויודעת בפנים שאין לאן לברוח. מתישהו אני אצטרך לעצור.

זה הפעם שלי
איחס.)

הסתכלתי על דביר. נגמר לי האוויר, והמצוקה השתלטה עלי.
לא פחדתי מהם. לא באמת. יותר פחדתי מעצמי. זה היה כמו הודעה על דואר רשום עם השם שלי עליה. מחכה לך חבילה.
היא לא הלכה לשום מקום ואת לא הלכת לשום מקום.
זה היה החוזה הבלתי כתוב שמתחת לכל החוזים המפוקפקים שאפולו עשה אתנו. זה התנאי הבסיסי ביותר. אין ללכת. ולא כי אסור- כי אין לאן.
זה הדד אנד של כולנו, חתמנו על טופס ויתור בלתי נראה.
תקווה זה לחלשים. לעיוורים. לקטנים. לפחדנים. זה לא בשבילנו.
והסובארו הזאת הייתה נגד החוק הבלתי כתוב הזה.
העיניים החדות של אפולו שאלו דבר אחד, "אז ככה? את לא אוהבת אותי יותר?"

הסתכלתי עליהם, סוחבים ספרים ומגלגלים כבלים, מתכוננים ללילה, שפרש בינתיים כנפיים שבורות.
זאת השעה שנדלקים הפנסים. שעה עצובה. שעה של ארוחת ערב ואמבטיות. שעה של סלט וחביתה, ששעה של סיפור לפני השינה.
קריאת שמע, המלאך הגואל, בשם אלוקי ישראל מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מפלני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל.
בשעה הזאת של בין השמשות נדמה לי לפעמים שכל העולם בהתקף נוסטלגיה ששוטף הכול, ומי שפותח ומכוון על התדר קולט אותו חזק.
עצבות לופתת גרון.
זה ההד של הזיכרון של הריח.
ריח עולם של ילדות, שכבר איננו.
זיכרון מתוק או זיכרון מר, לא חשוב.
הזיכרון לוחץ תמיד על הכפתור של הגעגוע ומשחרר קפיץ של עצב שננעץ בלב. זה רק רגע כזה, וזה עובר.
רגע שבו אני רוצה שיכסו אותי. שילטפו לי את הראש .
ירדה לי דמעה.
דביר ראה אותה. ואני ראיתי שהוא ראה אותה, והוא ראה שאני ראיתי שהוא ראה אותה.
אני חושבת שגם הוא קלט את הגל.
כן, ראיתי אותו. גם הוא נשטף הגעגוע, זה שאחריו הזרות עוד יותר כואבת.

זכרון תמיד צריך להיות קשור עם כאב?)

(או בעצם, באופן כמעט גורף כן)

עד כמה אתה מוכן לאהוב את מה שיש, עכשיו.)

זה יותר תלוי אדם וממה כלולים הזכרונות שלו, אבל זה לא באופן מוחץ.)

אם זה זיכרון רע, אז כואב להיזכר כמה רע היה.

ואם זה זיכרון טוב, כואב לנו על שהסתיים הוא.

ואני מוסיפה, שגם המרחק. העובדה שיש דברים, זה לא משנה אם טובים או רעים או סתמיים, העובדה שיש דברים שהם רחוקים מאיתנו ואי אפשר לגעת בהם, יש רגעים שאינם עוד ולעולם לא ישובו, ההבנה הזאת של המרחק, המרחק הבלתי פתיר, הבלתי מושג.

יש גם זכרונות שהם היה טוב וטוב שהיה. 

שנכון שהם נגמרו ונשאר רק זכרון, אבל גם האני של אז כבר נשאר רק זכרון. ונשאר גם את האני של היום. שאני מקבלת את המקום שאני נמצאת בו, ונכון שהיה טוב אז, אבל אם הוא היה היום לא בטוח שהוא היה טוב

יש זכרונות שברגע שאנחנו מקבלים את המקום שבו אנחנו נמצאים היום, הם פשוט נשארים זכרונות שכיף להיזכר בהם,כיף לצחוק מהם, טוב להתגעגע אליהם, אבל גם מבינים שמה שהיה היה ומה שיהיה יהיה. 

ברור שיש זכרונות כואביםורעים וזכרונות טובים אבל כואבים, אבל גם יש הרבה מהזכרונות הפשוטים, האלה שמזכירים לנו כל פעם מחדש מי אנחנו

ויש כאלה.

ושתי העניינים קשורים אחד עם השני:

הכל תלוי בסופו של דבר, בהסתכלות.

 

הרי כל מה שה' עושה הוא טוב, אלא שלא הכל זה טוב שנראה לעינינו-

ולא זוכרת איזה רב הגדיר אתזה יפה: שהטוב מתוק.

שהטעם שלו אצלנו, החוויה שלו, היא מתוקה. ואז אנחנו זוכרים 'טוב'.

 

וככה גם על העבר:

אפשר להסתכל על זכרונות כואבים ולהגיד- אוך, היה כלכך רע אז. בע. פוף. 

ואפשר -

יו, איך שהתקדמתי מאז. איך שהמבט שלי השתנה (הרי הדברים שקורים - כמו שאמרנו -הם טוב תמיד)

איך שהתרוממתי ואיך שהדברים ההם שקרו אז והרגישו לי מר,

בעצם נועדו בשביל שעכשיו ארגיש מתוק.

הרי ניסיון הוא מלשון נס להתנוסס, נכון?

כל המכשולים שלנו בחיים, נועדו בכדי שנתגבר עליהם.

זאת אומרת שאחריהם, אנחנו גיבורים

 

וכשמסתכלים על זה ככה, כל הזכרונות יכולים להיות מתוקים.

 

מזכיר לי משו ששמעתי פעם על למה מברכים שנה טובה ומתוקה? למה גם טובה וגם מתוקה?
כי השנה תהיה שנה טובה, והמתוקה זה שנדע להשכיל ולראות אותה ככזאת.
ובכללי כל החיים שלנו תלויים בצורת ההסתכלות
בעז'ה

אצל אנשים שיותר רחוקים מהעולם הזה..

והאם זה שאני מכירה אותו מקרוב מביא אותי לנקודה מסויימת שמשפיעה על איך שהוא משפיע עליי.

התחשק לי לכבות את עצמי קצת. הייתי עייפה. במצבים כאלה אני מרדימה את עצמי, מקשיבה לנשימות ולאט לאט עוזבת את האחיזה במודעות.
היו שנים שממש שלטתי בזה, יכולתי להרדים את עצמי בדקות.
והייתי יכולה לישון תשע-עשר שעות, שתיים עשרה שעות, לא חוזרת. מפסיקה להיות. לא היה לי למה לחזור. בזמן האחרון נדבק בי משהו מהרחוב, משהו חתולי כזה, פראי, משהו שאני לא סובלת.
נהייתי דרוכה כזאת, אני פחות יכולה להרשות לעצמי להרדים את עצמי.
אבל אולי עכשיו זה יצליח לי, עכשיו זה זמן טוב.
האדים החמים של האמבטיה הצליחו לטשטש לי את הלחץ. הייתי רפויה

חיבקתי את הכרית. הדמעות היו בכל מקום, והן היו דמעות טובות.
מלוחות כמו שדמעות אמורות להיות.
נתתי להן לזלוג, לשטוף אותי.
לנקות ממני כעס וטינה ולו לרגע.
נתתי לעצמי פטור מלכתוב מיד בחזרה.
כלומר פטור מלשורף אותה ואותי. ולו לרגע אחד של געגוע.
בכיתי עד שהייתי ריקה.
בלי קול, בלי רחמים עצמיים, בעיניים פקוחות.
חיפשתי בתוכי את הפתיל שאני נוהגת לחבר לפצצה במצבים כאלה. הוא לא דלק.

אפילו בלי שקראתי את הספר

קודם כל

הציטוטים זיעזעו אותי

בקטע של- כמה זה אמיתי. כמה זה כנה

 

 

השאלה שלי

זה רק אנחנו ככה

או שזה כולם??

כלומר

 

אנסה לנסח יותר טוב

בעצם, אני כבר יודעת מה התשובה. זה הדור כולו.

אבל למה, למה למה למה

איך נקלענו לכזאת מציאות מזעזעת

 

וגם על זה בעצם אני כבר יודעת את התשובה.

ואכתוב.

 

אני מחכה לתשובה.
את חכמה.
את כבר יודעת את זה
ואת גם אהובה.
שתדעי

התשובה לא תפורסם בפומבי

והוא מונע ע"י רגש שתלטני, מזהירה.

שאני לא אקרא את הספר הזה בחיים

אני פשוט לא מסוגלת,

מזועזעת מדי.

 

אבל מי יודע

בסוף כמו תמיד מצאתי את עצמי בחזרה בכיכר. על ספסל.
מחכה כמו נידון למוות להוצאה להורג. מרגישה מסכנה.
לא בורחת, לא ערה, רוצה להתרחק אבל לא מסוגלת.
המעיל השחור של אפולו עטף אותי וחיבקתי את עצמי.
חייבת לעוף מפה, חתיכת דפוקה, קומי ולכי. נשארתי על הספסל.
קור חדר מהאבן דרך הבגדים.
קור משתק.
שמתי ראש על הברכיים. הייתה מוסיקה חזקה מעורבבת עם עוד אחת. לחשתי לעצמי לתוך הצאוורון בקצב של המוזיקה "חייבתלעוףמפה. חייבתלעוףמפה. חייבתלעוףמפה. חייבתלעוףמפה"
היה רעש.

אני כנראה מאלה שמוכרחים להרגיש. מכורים לזה, לא יכולים שלא. כאילו הכאב והכעס אסור להוריד מהם את העיניים אפילו לדקה.

"את חושבת שאת הבעלת בית של כל העצב של העולם, נכון? הכול שלך, כל המעיין של הייסורים והצער. תפתחי עיניים, ילדה, תסתכלי מסביב. כל אחד סוחב את התיקון שלו. תסתכלי על הכביש העמוס הזה, על כל האנשים האלה שיושבים בתוך המכוניות שלהם עם המעילים החמים שלהן והמגפיים. כולם חולים ומתים, והם אפילו לא יודעים. רובם כבר מתים ממש, השאר גוססים. מחפשים משהו, יודעים שחייב להיות משהו, אבל לא יודעים מה זה. [...] הם מחפשים נחמה. את יש לך פצע ואת מחפשת רפואה, אבל תסתכלי ותראי שהפצע הוא לא רק שלך. כל העולם פצוע. וכמה שתלכי יותר רחוק, רק תביני את זה עוד יותר, שעד שתבוא הרפואה השלמה צריך לשים את היד על חתיכת נחמה. אחרת תמשיכי לרוץ ולברוח. [...] הדרך היחידה להפסיק לפחד זה להפסיק לברוח. כשאת תעצרי, גם כל מה שרודף אחרייך ינוח."

אני מסתכלת מסביב, והעולם מדמם. יש אנשים שזה משפריץ מהם לכל עבר. שלוליות-שלוליות, איפה שהם לא הולכים. ויש אנשים שאצלם זה פנימי. סודי כזה, בלתי נראה, ממלא את כל חלל הראש והבטן. צעקה גדולה בלי קול מקצה העולם ועד קצהו. ייאוש גדול יותר ממה שאפשר להכיל. בכל בוקר מופתעים מחדש, מה, עוד פעם בוקר? רק אתמול היה אחד ועוד לא התאוששתי ממנו, וכבר עוד אחד? הכאב הסתום הזה ממלא אותי, חסר סיבה ובלי פנים, הוא קיומי. מלווה צמוד לכל מקום שאני הולכת אליו.

הקטע השני!
הוא מסומן לי שאצטט אותו.
הייתי מותשת עכשיו מלכתוב אז גחיתי ללילה יותר.
הוא לגמרי מדוייק.
אני זוכרת אותו כמעט בכל פה.

והשלישי.
אני חושבת שציטטתי אותו.
מדהים.
וכואב. כל כך כואב

הוא הכי נכון בשבילי.
בעצם גם השני.
והשלישי כל כך ראוי לציטוט שלא הייתי מסוגלת להשאיר אותו בספר.

העיניים שלי קפצו לקטע הזה ישר.
הכל בספר הזה.

היא כזאת חדה, נעה.
והכי אני אוהבת את הקטע עם הקוף. אוי זה כזה אני.
לדבר ככה.
זה הצחיק אותי הקטע הזה רק בגלל שזה מתאים לי כל כך היציאות האלה.
קוף בצורת ברסלב.
אוי היא מצחיקה האישה הזאת

היא גאון בזה.
לשלב הומור יחד עם כאב. העיקר לא להישאב לכאב עמוק כל כך.
הקוף.

אין.
אני התאהבתי בשירה הזו.
היציאות שלה עם הקוף.
כשהיא צוחקת על החיוך הטמבל של דביר.
כשהיא אומרת שהוא מפגר ודפוק ושניה אחרי היא מתמכרת אליו

כל הציניות הזאת ומתחת הלב הענק. היא עשתה אותה דמות הכי אמיתית ומתאימה.
אני לא יכולה לחשוב על אופציה אחרת.
ובכלל נורא מצאתי את עצמי אצלה בהרבה מקומות.
הציניות. זה קטע רע אצלי

כמעט התאהבתי בדביר בעצמי.

גם אני|לוחש|

שהוא מפגר ודפוק ומטומטם אבל העיניים דבש וכל זה.

מדויקת.
חדה.

עצמתי עיניים והתאמתי את קצב הנשימות שלי לקצב של הווינקרים שתקתקו ברקע.
נשימה, תיקתקתיקתק, נשיפה, תיקתקתיקתק. נשימה, תיקתקתיקתק, נשיפה, תיקתקתיקתק.
התחיל להסתובב לי הראש, אז ניסיתי לנשום נגד המקצב, אבל הסתבכתי וניסיתי לא לחשוב על זה יותר, בלי הצלחה. ניסיתי להחזיר את קצב הנשימה לאזור התת מודע, אבל שוב לא הצלחתי.
כשחושבים על זה יותר מידי זה מספיק להיות טבעי. זה ניהיה מטלה שדורשת לימוד, וכולו נשימה, זה בסיסי, אני עושה את זה כבר שבעה עשרה וחצי שנים. תפסיקי לחשוב על זה. תפסיקי, נו. די. תנוחי.
נשימה, תיקתקתיקתק, נשיפה, תיקתקתיקתק.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. תיקתקתיקתק. תפסיקי לחשוב, תפסיקי לפרק כל דבר ולנסות לשלוט בו.
תפסיקי עם הזכוכית מגדלת הזאת שלך, שאת סוחבת לכל מקום.
בסוף גם לנשום לא יבוא לך טבעי.
ולנשום זה לא כמו לדבר, זה לא משהו שאפשר להיגמל ממנו גם אם נורא משתדלים.
תארי לך, חשבתי לעצמי, לשלוט בנשימה. להחליט יום אחד, נגיד ביום שלישי אחד באביב, ביום שמש, שזהו, הגיע הזמן, ולכבות את עצמי. להגיד לנשימה די. וזהו.
ולהגימר אחת ולתמיד.
נשימה תיקתקתיקתק, נשיפה, תיקתקתיקתק.

התחנה הייתה ריקה. זה יקח קצת זמן, אבל לא היה אכפת לי.
אוטובוס זה המקום המושלם למצב רוח הזה.
אנשים חושבים שאוטובוסים זה בשביל להגיע מכאן לשם, ובעיקרון זה נכון, בשביל זה קיימים אוטובוסים, אבל לא רק בשביל זה.
כל מי שיש לו עיניים יודע שהנוסעים באוטובוס מתחלקים לשני סוגים: אלה שיש להם יעד ואלה שאין להם.
אלה שנוסעים לאנשהו, ואלה שפשוט נוסעים.
בכל אוטובוס יש כמה כאלה.
אני יודעת לזהות מי זה מי, כמעט אף פעם לא טועה.
לפני שנה, כשניהיה לי ממש חנוק בבית, התחלתי לנסוע, עוד לא הייתי בנויה לרחוב.
עוד הרגשתי חשופה ומותקפת כל הזמן. חשבתי שעוקבים אחרי, ולפעמיים זה גם היה נכון.
אז התחילה אצלי תקופת האוטובוסים.
הייתי נכנסת לתחנה המרכזית בירושלים, בוחרת לי יעד אקראי, נגיד כרמיאל או דימונה, ונוסעת.
ויורדת בתחנה האחרונה, ומסתבובבת קצת, ולוקחת את האוטובוס חזור.
בדרך היה לי שקט. כאילו התנועה פתרה הכל.
לא הייתי צריכה להיות שום דבר מלבד הנערה שנוסעת לעפולה.
הזמן יכול היה לעבור עלי ולא להכאיב, כי הוא היה רק הזמן שלוקח להגיע לעפולה.
ולנסוע באוטובוס זה דבר רגיל, שום דבר מוזר אין בזה.
הייתי מניחה ראש על החלון ובולעת את הנופים המתחלפים.
נודדת. נותנת לנדודים לעבור עלי ודרכי. נסעתי ונסעתי, ואף פעם לא ממש הגעתי.
אני מזהה את ההבדל בין אלה שנוסעים לאנשהו ובין אלה שסתם נוסעים.
זה משהו בעיניים, העיניים שלהם אף פעם לא יפגשו את העיניים שלך.
עיניים של אלה שנמלטים.
כל הבודדים. העייפים, הרדופים. אלה שכל זכות הקיום שלהם כרגע זה כרטיס אוטובוס בחמש עשרה שקל.
הנה כרטיס, מה יש לכם להגיד על זה?

איך אני אוהבת את הקטע הזה

אבל אני אהבתי אותו ממש ממש.
אפשר לשאול למה הוא אכזב אותך?

וגם זה שמתחילים לדבר עם ה׳ ולהתבודד זה לא פתרון קסם

נדבר בע"ה וסליחה על הסינון לאחרונה

הרב האחרון שהם עוד הספיקו לקחת אותי אליו אמר שזה דיכאון של גיל ההתבגרות. שזה נורמאלי.

שאני אפסיק לחשוב שאני מקרה אבוד. "זאת גאווה", ככה הוא אמר, "לחשוב על עצמך שאתה הכי גרוע בעולם. יש גרועים ממך".

הוא אמר שכל המבוגרים שאני רואה בעןלם, אלה שלא מאושפזים, הם כאלה ששרדו את הדיכאון ובנו חיים, ושגם אני אצליח.

צריך רק סבלנות ולא היבהל. אמרתי לו שאם ככה חי מי ששרד, אולי עדיף לא לשרוד.

אחרי זה כתבתי: עדיף לחלחל עד שכבת הסלע ולקוע במי תהום. בא לי להיכנע. כלומר לא בא לי להילחם.

אם זה המבוגר שמתבשל  בתוכי וישתלט על כל החלומות שלי בצד השני של הדיכאון,

אז פאק, חפשו אותי..

הלוואי  היה אכפת לי ממשהו. הלוואי הייתי שייכת לאנשהו.

אני לכ החיים הייתי שונה. כאילו כל החותמות האדומות הוחתמו דווקא על הניירות שלי.

הייתה החותמת "יתומה, והייתה החותמת של "הספרדיה", והייתה ה "בת של בעלי תשובה,וה"שבאבניקית", וה"נושרת", וה"עוף מוזר", ככה שלמה קרא לי.

"עוף מוזר. "שירה גאולה, את עוף מוזר", ככה הוא אמר, השטן של אמא שלי.

אצלו בלקסיקון זו לא הייתה מחמאה. להפך. שום דבר מיוחד הוא לא ראה בי. ואם הוא ראה, הוא פירש את זה כמו אבא חורג, לא כמו אבא אמיתי.

   אחרי הכל, זה מה שהוא היה, אבא חורג ושנוא. טמבל שנדחף לי לתוך החיים. 

מציאות שכל לילה הייתי מתפללת שתעלם בלי להשאיר עקבות. 

שאני אקום בבוקר, והוא לא יהיה. שיתפוגג וימחק גם מדפי ההיסטוריה. 

שעל הקולב בכניסה לבית שלי יהיה תלוי שוב כמו פעם רק הכובע השחור של אבא המת שלי. 

ושאמא שלי תחזור להיות מעוננת אבל אמיתית. ואני אחזור להיות הילדה המיוחדת שלה, 

שהייתי לפני שהוא בא עם החותמת של "עוף מוזר".

כשגדלתי כל החותמות האלה קיבלו שם מפוצץ. פעם ראשונה שמעתי את זה מהפה של איזה ועבדת סוציאלית שניסתה להציע לאמא שלי מסגרת בשבילי.

היה אמרה, "בעיקרון זה מקום לנוער בסיכון. זה מקום חם ואנושי, קטן ומשפחתי, פתוח, אבל עם ממעת חזקה וגבולות ברורים. תשקלו את זה, רותי. זה יהיה מצוין בשבילה. זה בדיוק מתאים."

אני ישבתי בצד ובהיתי בחלון הגדול שמאחוריה. עלה עצץ בחוץ התרגשה להקת ציפורים מדברים אחרים לגמרי.

לא הקשבתי ולא התעניינתי במה שיצא לה מהפה, אבל את שתי המילים האלה דווקא כן שמעתי, ושמעתי טוב.

הן הצטרפו לניירות שלי, ועכשיו הייתה חותמת חדשה.

דיו אדום, אותיות גדולות: "נוער בסיכון". אבל זה התחיל הרבה לפני שהייתי נוער, זה היה שם תמיד.

תמיד הייתי מחוץ לגדר, בלתי נראת. הייתי שונה, הייתי בסיכון. 

לא פשוט להיות שונה במקום שכולן מנסות להידחת לתוך קוביה, והקוביה קדושה יותר אפילו ממי שנדחק לתוכה.

חשובה יותר מנטיות הלב.

@סלט

ועל. שירה. גאולה.

ושאני יודעת בעלפה

אם ציטטתי אותם

 

אשב לקרוא היום נראלי

בסוף אני חושבת שאצלי שירה גאולה יותר.

 

כי היא זה אני, זה הכל.

גם השרשור שלו באמת יותר מלא 

גם תוכן גם אנשים

בשירה גאולה הרגשתי שהיא נכנסה לתוכי וכתבה.

 

משו מזעזע.

כל הזמן שואלים אותי אםם אני לומדת אותו בעל פה...

תאמת שאח שלי יותר אהב את מקימי, אז זה באמת תלוי..

אני גם כזו

ברמה שיכולים לקרוא שורה ואני אדע באיזה סיטואציה זה(:

 

מוזמנת לקרוא אותו

זה קטעים נבחרים והם מקסימים של ממש

אשכרה.

קפוץ לי