(עריכה: תיקון עיוותים גרפיים)
אני כיום בן 22 ונמצא כאן בפורומים החל מגיל 16.
בחמש וחצי שנים האחרונות עברתי שינויים שונים בדברים בהם אני מאמין ולא מעט מהותיקים פה מן הסתם שמו לב.
מברסלבריות על גבול הננחיות ועד לרמבמיזם ומתמיכה מוחלטת ב"מרד" (עיינו בחתימה) ועד הירהורים על כפייה דתית באשר היא ולו הקטנה ביותר.
אני לא מתכנן כרגע להיכנס לכבל הדברים בהם שינתי את דעתי מה גם שלגבי רובם המוחלט אני כלל לא מרגיש שעמדתי ברורה לי.
היהדות מחד והרגש/מוסר שטבוע בי מגיעים להתנגשות בלא מעט נושאים ולא ברור לי כלל מה גובר על מה.
בעבר הייתי מפחד ונלחץ מאוד מכך שדברים כאלה עולים על דעתי. אבל כיום כמי שעבר מפה לשם ומשם לפה, אני מבין שלא תמיד הכל ברור וכנראה שכך השם רצה שיהיה.
אני אביא כאן פוסט שפרסם הרב אילעאי עופרן סביב סערת הרב לוינשטיין שלדעתי מסביר את הנקודה הזאת של הקונפליקט בצורה טובה:
"אני לא פלורליסט.
אני לא מאמין שלכל אחד יש את האמת שלו. אני גם לא חושב ש"צדק זה מושג יחסי" או ש"האמת תמיד איפשהו באמצע". אני מאמין שה' אמת ותורתו אמת, ושהיא מצווה עלינו לתור אחרי האמת - "צדק צדק תרדוף" ו"מדבר שקר תרחק". לכן, לא רק שאני לא פלורליסט, אני סבור ש"פלורליזם יהודי" זה אוקסימורון - האלילות פלורליסטית ויש בה מקום לריבוי אלים ואמיתות, אך ה' אחד ושמו אחד.
אבל, וזה אבל גדול מאד - אני מאמין שהאמת האלוהית היא נשגבה ואינסופית, ובן תמותה, קרוץ חומר, לא יוכל לעולם להיות בטוח שהבין אותה או ירד לעומקה. העובדה שאני מאמין בקיומה של אמת אלוהית, גוזרת עלי חיים של ספק מתמיד.
ההבדל העמוק בין עובד אלילים לעובד ה' הוא ההבדל שבין ודאות לספקנות - עובד אלילים אוחז את אלוהיו בכף ידו, הוא יודע את אלוהיו ובטוח בכוונותיו ורצונו. עובד ה' אמיתי, מבין שלעולם לא יבין, יודע שאינו יודע, כל הכרעותיו מוטלות בספק. למעשה - הדבר היחיד שאני יודע בוודאות, הוא שאיני יכול לדעת שום דבר בוודאות.
הספקנות של האדם המאמין, מחייבת שלושה דברים:
האחד - הקשבה עמוקה ומכבדת, לכל דעה ולכל אדם - שמא יש בדבריו שמץ של אמת. בענווה וכנות כלפי האפשרות שהוא צודק ואני טועה. אין דבר שאסור לשמוע.
השני - שאילת שאלות מתמדת והטלת ספק בלתי נגמרת - שמא צריך לחשב מסלול מחדש. אין שאלה שאסור לשאול.
והשלישי - חוש הומור, בעיקר הומור עצמי, שהוא ביטויו העמוק של הספק המקנן, כאברהם ושרה הצוחקים למשמע ההבטחה שיוולד להם בן.
שלושה דברים שיוצרים חמלה ועדינות ומקום וכבוד.
שלושה דברים שכל כך חסרים בעולמן של ישיבות ה"קו"..."
נתחיל מסקירה קצרה על המקורות.
"ד,יא [יב] לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים. רבי שמעון אומר, אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים; ובזמן שאשתו עימו--ישן עימהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אימו ועם בתו, וישן עימהם בקרוב בשר; הגדילו--זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו.
ד,יב [יג] לא ילמד רווק סופרים, ולא תלמד אישה סופרים; רבי אלעזר אומר, אף מי שאין עימו אישה, לא ילמד סופרים.
ד,יג [יד] רבי יהודה אומר, לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת; וחכמים מתירין. כל שעסקו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים. לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים; ולא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספר, ספן, חנווני, ורועה, מפני שאומנותן אומנות ליסטים."
וברמבם הִלְכּוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה פֵּרֶק כא
א כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵבָרִים, אוֹ שֶׁחִבַּק וְנִשַּׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנִהְנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר--הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה: שֶׁנֶּאֱמָר "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" (ויקרא יח,ל); וְנֶאֱמָר "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח,ו), כְּלוֹמַר לֹא תִקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִּלּוּי עֶרְוָה. [ב] וְהָעוֹשֶׂה דָּבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ, הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת.
ב וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו, לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת; וְכֵן לְשַׂחַק עִמָּהּ, אוֹ לְהָקֶל רֹאשׁ. וְאַפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ, אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ--אָסוּר; וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּן לְדָבָר זֶה, מַכַּת מַרְדּוּת. וְהַמִּסְתַּכֵּל אַפִלּוּ בְּאֶצְבָּע קְטַנָּה שֶׁלְּאִשָּׁה, וְנִתְכַּוַּן לֵהָנוֹת--כְּמִי שֶׁנִּסְתַּכַּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף; וְאַפִלּוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה, אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ--אָסוּר.
ה אָסוּר לְהִשְׁתַּמַּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת--שֶׁמֶּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ: כְּגוֹן רְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, וּמְזִיגַת הַכּוֹס--שְׁאֵין עוֹשֶׂה לָאִישׁ דְּבָרִים אֵלּוּ, אֵלָא אִשְׁתּוֹ בִּלְבָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל, וְאַפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.
כ [כא] וְכֵן אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכַּל בַּנָּשִׁים, בְּשָׁעָה שְׁהֶן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבוּסָה; וְאַפִלּוּ לְהִסְתַּכַּל בְּבִגְדֵי צְבָע שֶׁלְּאִשָּׁה שְׁהוּא מַכִּירָהּ--אָסוּר, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר.
כא [כב] מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק--אָסוּר לוֹ לְהַלַּךְ אַחֲרֶיהָ, אֵלָא רָץ וּמְסַלְּקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לַאֲחוֹרָיו; וְכָל הַמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אֲחוֹרֵי אִשָּׁה, הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַעֲבֹר אָדָם עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה, עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמָר "אַל-תִּקְרַב, אֶל-פֶּתַח בֵּיתָהּ" (משלי ה,ח).
כד [כה] מִצְוַת חֲכָמִים לְהַשִּׂיא אָדָם בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, סָמוּךְ לְפִרְקָן(12 לבנות ו13 לבנים)--שְׁאִם יַנִּיחֵן, יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת אוֹ הִרְהוּר; וְעַל זֶה נֶאֱמָר "וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, וְלֹא תֶחֱטָא"
פֵּרֶק כב
יז [יח] אֵין לָךְ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שְׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם, אֵלָא לִפְרֹשׁ מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת: אָמְרוּ חֲכָמִים, בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת, בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעֹמֶת וּבִבְכִיָּה--שֶׁנֶּאֱמָר "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" (במדבר יא,י), עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹת. [יט] וְאָמְרוּ חֲכָמִים, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, נַפְשׁוֹ שֶׁלָּאָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֶא קָהָל בְּכָל זְמָן וּזְמָן, שְׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בָּעֲרָיוֹת וּבְבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים, רֹב בַּגָּזֵל, וּמֵעוּט בָּעֲרָיוֹת; וְהַכֹּל בַּאֲבַק לְשׁוֹן הָרַע.
יח [כ] לְפִיכָּךְ רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה, וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחְשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן; וְיִזָּהֵר מִן הַיֵּחוּד, שְׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם, הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי, הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי--כְּדֵי לְלַמַּד לְתַלְמִידִים שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ מִדָּבָר זֶה, וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיֵּחוּד.
יט [כא] וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחַק מִן הַשְּׂחוֹק, וּמִן הַשִּׁכְרוּת, וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים--שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים הֶם, וְהֶם מַעֲלוֹת שֶׁלָּעֲרָיוֹת; וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטַהְרָה גְּדוּלָה. יְתֵרָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ, יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה--שְׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת, אֵלָא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה, וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר "אַיֶּלֶת אֲהָבִים, וְיַעֲלַת-חֵן: דַּדֶּיהָ, יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת; בְּאַהֲבָתָהּ, תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה,יט).
טור אבן העזר סימן כא:
"צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבא להרהר בה פגע באשה בשוק אסור להלך אחריה אל רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ארבע אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות ממנה כאילו מסתכל בבית התוכף שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה המתכוון לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת א"א ומותר להסתכל בפני הפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וכן מותר אדם להביט באשתו אע"פ שהיא נדה והיא ערוה לו אע"פ שיש לו הנאה בראייתה הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה ואסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה באיזה שמוש אמרו ברחיצות פניו ידיו ורגליו אפי' ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו לבד ואין שואלים בשלום אשה כלל אפילו ע"י שליח ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה והמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן אע"פ שאין לו שום הנאה כלל ה"ז מגונה ביותר ודבר זה אסור שאין קרבים לערוה כלל בין גדולה גבין קטנה חוץ מהאב לבתו והאם לבנה כיצד האב מותר לחבק לבתו ולנשק ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו שיש לבת י"א שנה ולבן י"ב שנים זה ישן בכסותו וזה ישנה בכסותה ושם הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה או נתקדשה אפילו היא קטנה אסורה וכן אם האם בושה לעמוד ערומה בפני בנה אסור אפילו הוא קטן:"
אז נתחיל קודם כל להתייחס להלכה עצמה (כמובן שיש עוד מקורות רבים בתלמוד בראשונים וכמובן באחרונים אבל כדי לא להאלות הסתפקתי במרכזיים לענ"ד).
לענ"ד המקורות פה מראים שני סיבות להתרחק מנשים.
א.שמא יגיעו לדבר עבירה (ביאה) ולכן אסרו יחוד/ מגע וכד'.
ב.הירהורים.
לא ראינו פה בהלכה כמעט איסורים על עצם הקירבה אלא המון הלכות שנועדו למנוע את שני הדברים האלה.
אי אפשר להתעלם מכך שהדברים האלה אינם תורה שבכתב (גם לדעת הרמבם שזה דאורייתא זה פירוש של חכמים מה שנכלל ב"תורה שבעל פףה" ולא מפורש בפסוקים") ולכן יש הרבה מקום להתחשב במה היה בתקופתם לעומת איך זה היום בתקופתנו.
בתקופת חז"ל לא היה אמצא ביחסי גברים-נשים.
לא היו בתי ספר (במובן המודרני של מוסד מסודר עם מורים ומנהל/ת) וודאי שלא אוניברסיטות ומקומות העבודה היו שונים בתכלית.
אנשים עבדו בשדה או בבורסיקי (יצור עורות) או שהם היו סנדלרים או חנוונים (מוכר במכלות) הם לא עבדו בהייטק או עבודה משרדית אחרת עם קולגות (בלשון נקבה דיקא) ולא רק זה, הם גם לא ממש היו אמורים להיפגש עם נשים שלא היו חלק ממשפחתם.
נשים לא ממש יצאו מהבית (הרב שלי שממש דוס בשונה ממני אמר לי שההלכה שאסור ללכת מאחורי אשה בשוק לא תקפה היום. ובאמת, נסו ללכת בשוק מחנה יהודה בלי ללכת מאחורי נשים..) כמו שגם אפשר לראות בהלכה שמופיעה ברמבם בהלכות אישות פרק יג: "אֲבָל גְּנָאי הוּא לָאִשָּׁה שֶׁתְּהֶא יוֹצְאָה תָּמִיד, פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחוֹבוֹת; וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה, וְלֹא יַנִּיחָהּ לָצֵאת אֵלָא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ, כְּפִי הַצֹּרֶךְ: שְׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֵלָא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ, שֶׁכָּךְ כָּתוּב "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהילים מה,יד)."
בכלל נשים לא יצאו מהבית יותר מדי ככה שלפגוש אשה היה דבר מאוד נדיר, וכשזה זה קרה שגבר ואשה נפגשו ואין בינהם קשר משפחתי החשש שהדבר יוביל לדבר עבירה היה גבוה מאוד.
ועכשיו אני יעבור לפן הפרטי שלי.
גדלתי בישוב בו חבריא א הייתה נפרדת וחברייא ב לא. ולכן כמי שלמד במקומות דוסים (בני צבי,נחלת ישראל,דורשי יחודך) כמובן לא הגעתי לפעילויות של הנוער.
כאשר החלטתי שאני רוצה להדריך חיפשתי סניף נפרד באמת להדריך בו וככה הגעתי לתנועת אריאל כשבהמשך נהייתי גם קומונר.
קשר עם בנות מעולם לא היה לי מאז הגן.
למדתי במוסדות נפרדים הדרכתי בתנועה נפרדת ואפילו אחיות לא היו לי (עד גיל 17 אז נולדה אחותי) בנות דודות לא היה לי ממש בארץ חוץ מאחת שנולדה כשהייתי בת 14 וכמה בנות דודות שניות בודדות.
בגיל 16 הדעתי לפורומים כאן.
מה שמדהים בעיני בפורומים זה שחוץ מכל השטויות והווי הנחמד כאן, זהו מקום לדיון ולברור עמדותיך, ובעיקר הרחבת אופקים מעבר לעולם המצומצם והקרוב אליך.
ובאמת כתבתי כאן לא מעט (מוזמנים לעיין ב30,990 ההודעות שלי כאן..) ויצא לי לדבר עם לא מעט אנשים.
אמנם, בנושא הספצפי הזה של הפרדה נשארתי איתן בדעותיי, אבל בכל זאת, יצא לי לשחנ"ש לא מעט בשיחה אישית עם כל מיני בנות כאן.
עם השנים עברתי עוד דברים בינהם זה שנודעתי לצווילזציה והשגתי וואטצפ לפני שנתיים ופתחתי פייסבוק לפני שנה מה שהרחיב את מעגלי הדעות והשיטות אליהם נחשפתי.
לאורך שנים הרגשתי שההפרדה עושה לי רע.
הרגשתי שבכך שלא יצא לי להכיר ולהתחבר לבנות בחיים האמיתיים וכן יצא לי לא מעט לשמוע וללמוד כמה צריך להתרחק מהן כי אם אני רק אומר להן שלום זה יגרום לבעיות מיניות (בין אם זה הירהור ובין אם ביאה ממש) גרם לי בעצם להחפיץ את הנשים ולתפוס אותן כאובייקט מיני.
ובעצם גרם לכך שקרה בדיוק ההיפך ממה שחז"ל רצו.
בזמנם כאשר ממילא לא היה קשר בין גברים לנשים בעצם לא היה מושג כזה בכלל "הפרדה" ולא היו צריכים לענות לבנות ששואלות האם מותר להן להיות בקשר לא רומנטי עם בן כי לא הייתה הווא אמינא (התחלה של מחשבה) כזאת.
אבל בימינו המציאות שונה בתכלית.
חוץ מבודדי בודדים שאכן מסתגרים אין דבר כזה הפרדה מוחלטת. במוקדם או מאוחר גברים ונשים נאלצים לפגוש ולדבר אחד עם השני בנושאים אלו ואחרים.
והיום בעידן הוירטיואלי עם הרשתות החברתיות זה קורה יותר ויותר מוקדם ובמיוחד אצל מי שפעיל בתנועות/פורייקטים כאלה ואחרים.
כאשר מכניסים לנו לראש שכל קשר עם בן/בת המין השני בהכרח יהיה מיני ברמה זו או אחרת אז זו נבואה שמגשימה את עצמה.
אבל אם נשכיל להכיר אחד את השניה ולראות שיש פה בני אדם (ונשמור על גבולות כאלה ואחרים) ולא אובייקטים מיניים אולי נצליח ליצור עולם נורמלי ומאוזן יותר.
אני לא בטוח שאכן דבריי מסתדרים אחד לאחד עם הדרכת חז"ל (אם כי, עם ההלכה היבשה אין לי ספק שזה מסתדר) אבל כפי שכתבת בתחילת דבריי, אי אפשר להתעלם מכך שאנו חיים בקונפליקט.
אז גם אם לא השתכנעם והחלטתם לא לנהוג כפי שאני חושב שנכון אני חושב שחשוב מאוד לא להתעלם מהקונפליקט.
כי להגיד שדברי חז"ל מתאימים לדורנו אחד לאחד זה ודאי לא נכון גם אם בוחרים בכל זאת להתבטל אליהם.
מה שבטוח זה שיש קונפליקט.
איך להתמודד איתו? שאלה בפני עצמה.




