יצא לנו לצאת קצת בלי הילד וגם יחד איתו וזה משפר את המצב לזמן קצר ואז חוזרים אחורה..

מאחלת לך שהיא תחזור ותתקרב מהר

יכול להיות שבגלל בעיות התקשורת היא מרגישה ריחוק והטהרה זה חלק מזה?

מחזקת את ידיך ללכת ליעוץ זוגי לבד, (או לטיפול עצמי)

ולנסות לטפל ולעשות הכל בשביל לפתור את בעיות התקשורת, יכול להיות שזה חלק חשוב בבעיה.

בהצלחה

תודה רבה. אני חושב שזה מצטרף אבל באופן כללי קשה לה עם ההלכה. היא התחילה להיכנס לקבוצות פמיניסטיות למיניהן בפייסבוק ולתאר לי כאילו כל הנשים פשוט סובלות מכל הנושא ושהוא לא מועיל בשום דבר. לא ציינתי גם שהיא בשבועות האחרונים הפסיקה גם לשמור שבת בבית (רק בחדר וכו') ככה שזה משהו יותר כללי

לפני ההריון היתה לה בעיה של דימומים אז התייעצנו עם רב גדול שאמר לה לעשות ממש מינימום בדיקות והדריך אותה. היינו מותרים חודש וחצי אחר הלידה לאיזה שבועיים ומאז שוב נאסרנו והיא כרגע לא רוצה שוב לטבול..

הבעיה שלי היא שאני לא אצליח להביא אותה לרב. אפילו ליועץ זוגי חילוני היא לא מוכנה..

 להיות אסורים שלושה חודשים אחרי לידה זה המוווווווון זמן!

ממליצה ממש להתייעץ עם הרב.

הכל בא כנראה מצעיריות, חוסר הבנה בדברים בסיסיים ביותר (אצלה. אתה דווקא כותב ממש בוגר ושקול). וזה מצטרף לקשיים רגילים שיש לאשה אחרי לידה, ובמצבים "הורמונאליים".

ראשית, חשוב שאתה תדע את האמת:

זה שאתה לומד בישיבה, תוך שימת לב לעזרה בבית, זה לא על חשבון הבית, אלא בונה את הבית. אם לא היית בישיבה, אלא סתם אדם שעוסק במשהו שחשוב לו ביותר, ואשתו מתלוננת, לא היית מגיב כנראה בעדינות כמו שמגיב בחור ישיבה כמוך... ב"ה.

נושא דחיית הריון ע"י הורמונים, כמובן לא קשור לצד ה"דתי". מבחינה "דתית" יש גם אופנים אחרים. זה לא קשור לענין. ואם היתה קצת יותר בוגרת, אז יכלה לשאול רב/רופאה לגבי אמצעים שגורמים לפחות דימומים. זה לא סיפור ענקי. 

ואתה צריך לדעת, ולהיות חזק בכך, שכאשר אנשים כאילו "עוזרים" במצב בו האשה אסורה, לא שומרים חלילה על הגדרים, אז אח"כ היא יכולה גם להתלונן ש"למרבית הפלא" התגלגלו גם הלאה, ובזמנים שעדיין לא מתאימים לכך כי הגוף לא התאושש.  הלכות נידה לא באו לאמלל, אלא ליייצר בתוך הנישואין קשר שבו הצד הפיזי מגיע בזמן מיטבי, ויכול לבטא עומק פנימי, כאיש ואשתו, ולא להידרדר להתגברות הגסות החומרי ללא התחשבות-אמת במוכנות הפנימית ובזמן הנכון.

ועל כן, אינה מקריבה את "גופה ופרטיותה" כדי שאתה תהיה מרוצה.. הדבר הכי בסיסי במשפחות בישראל הוא טהרת המשפחה. האישות הוא דבר משותף, לא "שלה", וההתנהלות עפ"י ההלכה, שעל דעת זה נישאתם, היא התנאי כדי שהשותפות הזו תתקיים. זה לא "בשבילך", אלא גם בשבילה. שהרי בלי זה לא ניתן להתקרב זה אל זה.

ועל כן גם ברור שלא שייך שהיא "תיגע" בך כשהיא נידה. גם לך יש "גופך ופרטיותך".. חושבני שצריך לומר לה באופן בהיר, בנחת, שאתה רוצה לשמור על הלכות נידה, ועל כן היא צריכה לכבד את זה ולא לגעת בך בניגוד לרצונך, למרות שאתה מאד אוהב אותה..

כעת לגביה. נראה שהיא די מבולבלת ומסכנה.. לא רוצה שיתערבו אחרים "ביניכם", אבל מדברת על הפרדת הביניכם.. רוצה את הקרבה (מנסה "ליגוע") ומדברת על גירושין..

כדאי שתנסה לדבר איתה, בשעה קצת "טובה".. תגיד לה שאתה אוהב אותה, ויחד עם זה שברור שאם הנושא של טהרת המשפחה היה מאד מובן לה, היתה לוקחת אותו ברצון, על אף הקושי, כמו שלוקחים דברים שלצורך רפואה וכד' בגלל הבנת חשיבותם. אז שכדאי לנצל את ההזדמנות הזו, לשבת ביחד עם מישהו שיסביר למה זה חשוב, להרחיב את האופקים וזה יתן יותר כח. כך גם לגבי התייעצות, לומר לה שיש בעולם אנשים עם נסיון לגבי היתקלות במצבים של קושי אחרי לידה, בין בני זוג וכד'; שהתייעצות זה לא להיכנס ביניכם, אלא לתת כיוונים ואח"כ זה חוזר אל רשות היחיד שלכם. להסביר שזה לא להחליש את מה שפרטי שלכם, אלא לתת חיזוק שהפרטי הזה יוכל להימשך טוב.

אם יצליח - מה טוב. אם לא - אכן תתייעץ לבד.

בינתיים, להרבות אהבה, אמפתיה, להקשיב ולהסכים עם זה שקשה לה - אבל לא לתת שמץ של לעבור על ההלכה במה שנוגע אליך. צריכה מצד אחד את התמיכה הרגשית (נתקלה במצבים שלא פגשה מעולם. הריון, לידה, הורמנים..) ללא כ"כ קשר ל"היגיון" - ומצד שני, גם את התחושה שאתה יציב, יודע מה רצה מעצמך, יש לך גבולות שמוצבים בנועם, ללא שמץ "עוינות", אבל בהירים.

הצלחה רבה.

דברים רבים נוספים בהלכה, כך שהיא מפרשת את זה כריחוק מהתורה.. ככה שאם חסר הבסיס אין כל כך מה לבנות קומות של כמה זה חשוב.

באמת היא בתקופה מאוד מבולבלת, אבל דווקא לגבי זה היא נראית מאוד נחושה.

תודה על העצות

קודם כל, חשוב שאתה תהיה שלם עם עצמך ועם צדקת דרכך.

זה יוכל לתת לך גם סבלנות לנסות לעזור לה בכך.

ונכון. הבסיס הוא הבעיה, בנוסף למצב הייחודי. ולכן, חשוב שהיא תגיע למצב שמבינה שיש כאן דרך שבלי להזדהות איתה או לפחות לרצות לברר את הכיוון, זה קשה. והמסקנה היא, שבהיות שהתחתנתם בכיוון זה, אז שווה לנסות לפחות לשמוע על הערך - לא רק של הלכות נידה, אלא בכללי. יש לה בעיה עם דברים בהלכה, התחתנה עם בחור ישיבה, אז דרך המלך היא לפחות לנסות לשמוע משהו - רב, רבנית, שיעורים.. הסברה כלשהי כדי שתהיה לה האופציה לרצות בכיוון הזה.

ומה שהיא נראית "נחושה" - הרצון פועל גם על הנחישות. אם תרגיש אהובה, עם הכללים האמיתיים הללו, וממילא גם תרצה לא לאבד את היחס והקרבה - אז גם תהיה אולי מוכנה לנסות להיות יותר שלימה עם הכיוון בו אתה הולך. ללמוד קצת, להבין יותר.

היא לא הפסיקה לשמור מצוות, אלא יש לה אי הבנה ושאלות לגבי מה שגדלה בו. ביחוד בנסיבות שזה "מפריע" לה.

אם היו מתחתנים יותר מאוחר, יש להניח שהשלב הזה היה עובר אצלה בירור כרווקה.

תצטרך ללמוד שכנשואה עוד יותר חשוב ללבן את יסודות הדברים ולהיות יותר שלמה איתם. זה כיוון של בית, זה בין איש לאשתו, זה חינוך ילדים.

אמן. - נשואים טריים

בנושאים שנוגעים לשניהם - ועל דעת זה התחתנו - וכמובן אין השוואה בין "האשה סובלת" מהדרך ההלכתית, לבין לגרום לאיש לעבור על מצוות ה' - 

אז אולי דווקא, אם כבר חושבים שאפשר להמליץ - האשה היא זו ש"תשנה את התפיסה" איך נוהגים בשותפות כשצד אחד "משנה תפיסה"?..

[בנוגע לפסיקת ההלכה, אני מציע להשאיר לפוסקי הלכה. אני לא שמעתי על מי שמתיר "להחזיק יד" בלידה. אם היו פוסקים מובהקים באמת שהיו פוסקים כך, למשל, אז ממילא היה ניתן להקל כמו בעוד דברים שמקלים בשעת צורך. כך גם לגבי "יתלו בפצע פנימי", זה לא "יש רבנים" אלא יש כללים מאד ברורים מתי תולים בכך ומתי לא. אם לא רוצים להזדקק למישהו/י חיצוני/ת, אז לומדים היטב את ההלכה, עושים "שימוש חכמים", ועם הזמן יודעים לא מעט דברים לבד. ולגבי "יש מהלכות נידה שאפשר להקל במצבים כאלה" - האם גם לגבי ילד חולה בבית, היינו אומרים "אפשר להקל", לגבי כל מיני דברים בלי לשאול רופא? או ששם ח"ו יכול לקרות אסון? אז גם מלא לשמור הלכות נידה יכול לקרות אסון, בעצם אי שמירתם. לכן, אם רוצים לשאול במה אפשר להקל לאור המצב המורכב, צריך לשאול פוסק מובהק. אבל לא סתם לזרוק ש"אפשר להקל"]

יש הבדל גדול בין נישואין בגלל מראה מסויים וכד', לנישואין ע"ד שמירת מצוות.

אהבה התלויה בדבר, הדוגמה שמובאת לגביה במשנה, היא אהבת אמנון ותמר - דהיינו, חיצוניות. בטל דבר - בטלה אהבה. דברים שקשורים למהות החיים, זה לא "תלויה בדבר", זה ממש ענין עיקרי, לפעמים גם באהבה עצמה. נכון שיכולה להיות מציאות אחרת; אבל אני חושש שהמחשבה כאילו כל "שינוי נפשי" אפילו שהוא בכל דרך החיים הבסיסית, אינה משנה ל"אהבה".. זה עצמו לעיתים מה שלא בוגר. לא סותר שכמובן כל אדם מתפתח, ובתוך האישיות המוכרת והאהובה, יכולים להיות תזוזות (הדדיות) שהיחס מתפתח איתן.

אני לא אמרתי שהיא בהכרח "תתיישר" עם מה שבצדק הוא הולך בו; אלא הגבתי על המלצתך לכיוון השני, שבעצם הוא יוותר על מה שהכי מהותי בחיים, חס ושלום. ועל זה כתבתי, ש"אם כבר חושבים שאפשר להמליץ" (כי אני לא באמת חושב שיש כאן מקום להמליץ סיסטמאטית לשנות את החשיבה, לו - כי זה לא צודק. לה - כי זה לא יעזור בצורה כזו..), אז ההמלצה צריכה להיות לכיוון מי שמשנה את מה שעליו הוקם הבית.  ולא מדובר פה בנשואים המון זמן, בית טרי שהוקם על היסוד הכי בסיסי של שמירת מצוות.

הוא אינו יכול "לוותר" כי זה לא שלו. זה צו ה'. השמירה מצידו אינה "כופה עליה". זו טעות מוחלטת. אנשים שהתחתנו על דעת שהם שומרים טהרה, אין האיש כופה על האשה בכך שאינו נותן לה להחטיא אותו.. איפה נשמע כדבר הזה... "כפיה", זה רק כשמישהו מנסה לכוף עצמו על השני ללא הסכמתו.

אלא מה? את צודקת בעיקרון. מכיון שרוצים לנסות להציל, צריך לבדוק במה מותר ללכת "לקראתה" שתרגיש רצויה ואהובה למרות דמיונתיה (המוטעים) ובמה לא. אבל זה לא בהמלצות קלילות בפורום, בנושאים חמורים שבחמורים. "רב עם כתפיים רחבות" - דהיינו, ממש גדול בתורה ובהכרת נפש האדם והמציאות - זו אמירה נכונה.

וגם מה שכתבת על לשדר הרבה אהבה וכו', מסכים איתך, כפי שגם כתבתי לפני כן. לא שהוא "מחפש פשרה", זה יוצר מצגת שווא שאינה טובה לאף אחד מהם, אבל כן שחושב איך יכול להקל עליה ולגרום שתרגיש טוב ונעים.

וגם נכון, שיש סכוי שתירגע, ודברים אצלה ישתנו עם הזמן  לטובה. אבל זה, דווקא אם מתוך היחס האוהב, יווצר גם רצון ללמוד את הדברים, לברר בנחת. סה"כ, היא בגיל ושלב של בניית תפיסת עולם. חשוב שלא תתקבע תפיסה אחרת. 

שיהיה לטובה בעז"ה.

אבל, אתה צריך לראות על המה הגבתי.

כאשר מישהי מציבה כ"עיקרון", שבדברים שנוגעים לשניהם והאשה "סובלת" מקיום ההלכה, אז כדאי שהאיש יחשוב על שינוי התפיסה ההלכתית, ומביאה דוגמה "בוטה", זה לא נכון כעיקרון. כאשר מתחתנים על דעת שמירת ההלכה, מי שצריך לחשוב על שינוי תפיסה במה שנוגע לשניהם, כאשר זה לא נוח לו, הוא הצד השני. להבין שלא כל מה שיכול לשנות בתפיסתו האישית, יכול לכוף על זולתו. מה גם, שהשינוי אצלה לא מהיום, לא רק כתוצאה מקשיי המצב.

ואת זה חשוב לדעת לפני המלצות מעשיות. כי יש הבדל, אם אדם יודע שהוא צודק וכעת מנסה לראות במה אפשר להקל כדי לעזור למצב מבולבל שזולתו נקלע - לבין לאבד את היסוד הפנימי. זה יכול לגרור למצבים חמורים, יכול לא להסתיים בזמן קצוב, יכול להחטיא בדברים חמורים שבחמורים. וגם נפשית לא בריא.

אם אדם יודע ברור היכן האמת, ומבין שלצורך שלום-הבית ראוי לבדוק במה באמת ניתן להקל בלי לעבור על איסורי נידה החמורים, זו דרך המלך.

הרי לא כתבתי שהוא יאמר לה "את תשתני" כציטוטך. את זה כתבתי למי שהגיבה על דבריו [הוא לכל היותר יכול להסביר שיש דברים שאינו יכול לזוז מהם, ולנסות איך אפשר לקרב]. כמובן, גם לא "שפטתי" אותה. הדבר האחרון שאעשה במצב כזה..

וזה הדבר השני שכתבתי, שלדברים כאלה לא זורקים דרך פורום דוגמאות שאיני יודע אם יש להן בסיס מינימלי הלכתי. או לומר "יש מהלכות נידה שאפשר להקל". האם גם בענייני רפואה היינו אומרים כך? או ממליצים על מומחה. אבל ללכת לרב עם "כתפיים רחבות", בהחלט; וזה גם מה שאני המלצתי.

לגבי האם יש כאן "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" - אינני חושב שזה נכון כפשוטו. שהרי שם מדובר על פיקוח נפש מול חילול שבת. יש כללים בהלכה וצריך פוסקים מובהקים לשיקלולם. אבל אם כתבת באופן "ציורי", כלומר ששווה להקל במה שאפשר עפ"י דעת תורה מובהקת - בזה כבר כתבתי שגם אני סבור כך. ואכן גם אני כתבתי שע"י יחס קרוב רגשית, גם ה"רצון" הנוגדני של הצד השני יכול להשתנות - ובעצם מתברר פתאום לפעמים שמה שהפריע לא היה דווקא ההלכה.

[אני לא מסכים ש"להתגרש" זה בהכרח עבירות שבין אדם לחבירו.. תלוי בנסיבות. הרי עפ"י דרכה של תורה, עוברת על דת יהודית זו עילה מספקת... זה לגבי מה שכתבת מצד דברי הרמב"ם. אבל אכן, למעשה, בדורותינו, בגלל כל מיני נסיבות - לא ממהרים להגיע להיתלות בעילות כאלה. ימין מקרבת]

והדרך שלי לא "מיליטנטית"... אלא שאני חושב שהנזק מלעשות מהל' נידה משהו ש"משנים" אותו לפי הצורך, זה דבר לא נכון. כך גם הטלת הספק אצל איש בדבקותו בהלכות בסיסיות; אחרי הכל, גם הוא אדם צעיר. ופה פורום ציבורי, שיש גם "אוירה" שנוצרת מהדברים.

אבל, תנוח דעתך.. מאחורי הקלעים, גם אני כתבתי לו והצעתי איך אפשר ללכת "לקראת" ואיך אפשר לברר דברים כאלה ובמה ניתן להקל בתוך ההלכה.

ואני מאחל לך הצלחה ושמחה - ולהיבנות מחדש בטוב.

חושבת שעצת רבך מצויינת! והיא תתן לך קשת של כלים ותובנות. תתקשר ליועץ זוגי עוד היום ושריין תאריך.

נסה להרבות את המקומות היציבים ביניכם, חוויות טובות שעושים או חווים יחד ומחוות נעימות שלך כלפיה.

קטונתי...בהצלחה אדירה בכל ורפואה שלימה לבנכם היקר!  

המצב שאתה נמצא בו באמת מצב קשה!! אתה אוהב אותה, מפחד שהכל יתפרק. שהילד יסבול מכל זה!

וכמה היא עברה..חתונה.. לידה.. הרחקות ממושכות.. הורמונים(שמשפיעים יותר מדי על מצבי הרוח) וילד בעל מום שמצריך כ"כ הרבה כוחות נפש. אז כנראה שהיא באמת מנסה לברוח. ויכולהיות שזה נובע לה מהרגשה יותר עמוקה. אולי היא מרגישה שהשם עזב אותה. (למה דווקא לי? וכו)

מה שאני יכולה לייעץ לך- הדבר היחיד שיכול באמת לעזור במצבים כאלה. וכאלה אני מתכוונת- מצבים שהבעיה היא לא בך. אתה מתנהל נכון, רגיש, מבין וכו. אלא הבעיה היא בשני/ה. 
במצבים כאלה- תצעק אל ה'.!!!!!!!!. תתפלל כ"כ חזק ובלי סוף. תפרוק את כל מה שאתה מרגיש בתפילה ודיבורים אליו הרחמן. תזכור שהוא זה הכל, וממנו הכל והוא כ"כ אוהב ומרחם שהוא רק מחכה לך!! אתה הרי רוצה בית כשר ונאמן עם אישה צדקת ומאמינה. תבקש מבורא העולם שיעזור לך!!
בגישה אליה. תמשיך להיות עוזר מכוון מכיל ומקבל(תמיד תנסה לזכור שזה לא היא זה השם). וכמו שאחרים כבר ציינו אל תאפשר מצבים בעייתיים.. (בצורה עדינה ואוהבת- אשתי אני אוהב אותך כ"כ את חשובה לי הכי בעולם אבל תביני אלו האמונות שלי , לך יש את שלך ולי יש שלי כרגע. אנא מאד חשוב לי שתכבדי זאת..) תלכו לרב שיכול להקל בדברים שניתן.

ושוב, תפילות תפילות תפילות : תתפלל שהשם יזכה אותך להכיר וללמוד את מה שהוא רוצה שתלמד מתוך הניסיון הזה, תתפלל שהשם יזכה אותך להכיר קודם כל שזה ממנו וזה לא היא!!!! זה הוא!  זה קלף הניצחון שלך. להפוך את המטרה. במקום להתמלא רגשות קשים עליה- תנסה להכיר שזה מאתו יתברך וככה הישועה שלך תהיה הרבה יותר מהירה כי אם זה הוא ולא היא אז אתה תלוי בו. ולא בה ובהרגשותיה. תתפלל שהשם ירחם עליך ועל הילד- ועליה!!! ובזכות הרחמים שלו יושיע אותך ותזכו לבנות בית כשר ונאמן בע"ה בקרוב!!! 
ישועות טובות ברכה והצלחה בע"ה!!!! בזכות בורא עולם!!!

אלא דיכאון אחרי לידה, כנראה כל העניין של לידה ותינוק היה לה קשה. ובמיוחד שילד נולד עם מום מורכב. יכול להיות שהיא כועסת בגלל זה ואז לא רוצה לשמור מצוות כי בעצם לא מרגישה שה' אוהב  אותה הרי נולד ילד שצריך טיפול ואם זה ככה אז למה לשמור? ואז מתווסף כל הקושי של טהרת המשפחה שכמעט אף אחת לא נהנית מכל התהליך הזה...

אולי אתם צריכים למצוא זוגות שעברו את מה שאתם עוברים עם בנכם החמוד שיתנו כלים איך להתמודד גם מעשית וגם נפשית וגם מבחינת אמונה. אולי קבוצת תמיכה. ושיהיה לה מישהו שיוכל להכיל את כל הקושי הזה. שתוכל להתאוורר עם חברות.

יכול להיות שבאמת סביבה שלכם יותר מדי דוסית בשבילה. לא ברור למה היא התחתנה עם אברך אם היא בגישות כאלו.

בקשר להלכות טהרה כדאי גם לשדר שאתה לא בלחץ ומאוד מעריך שהיא משתדלת ושאתה סומך עליה בעניין. 

התכנון שלי הוא להתחתן לקראת גיל 19,כשאני בשיעור א' בישיבת הסדר ולהישאר שם עד שנה ד' ולסיים את השירות בגיל מאוחר טיפה יחסית.

מה לעשות?אין לי מושג אחי.

המצב על הקרשים...

סרטון מוטביציה:

עוזר בתקופות קשות,בתקופות הקשות ביותר...וכמובן סייעתא דשמיא,בעיקר סייעתא דשמיא.

אשמח שתעדכן אותי מה קורה בהמשך במידה ואתה רוצה.

עשרת הדברות של הזוגיות

https://docs.google.com/document/d/1w7Ky24QkkGAzB13UPnmmkA2l50A48u6IAF8ORBQknxI/edit?usp=sharing

גם אחרי לידה, גם תינוק עם מום.

הייתי מנסה אולי לתמוך בה, לומר שאני מבינה אותה. לא להילחם בה, לא להתווכח.

הקבוצות האלו בפייסבוק - בעיה גדולה!

תנסה להעסיק אותה בעוד משהו חוץ מהמחשב והפלאפון.

ולגבי הלכות - תלך לרבנים מקלים. אל תעמיס עליה.

יש שמתירים דיאפרגמה, יש שמתירים לעשות פחות בדיקות, יש שאפילו מתירים ללכת עם צבעוני.

לא אידיאלי אבל עדיף מכלום.

ושתפסיק עם הסרזט!!! זה באמת נורא, גם לדוסיות.

אפשר התקן לא הורמונלי, אפשר דיאפרגמה.

ואם התינוק לא יונק, אפשר גם נובהרינג.

במקרים שהוויכוח הוא על עניין דתי זה נהיה הרבה יותר מסובך

מצד אחד אנחנו רוצים לתת את מלוא ההבנה לקושי 

אבל מצד שני אנחנו מרגישים צורך להבהיר את האמת: אין ברירה חייבים להיות נאמנים להלכה!

אז זהו שלא!!!

אנחנו לא צריכים לתמוך באלוקים הוא חזק מספיק גם בלעדינו.

בן הזוג זקוק לזה מאד וזה מה שאלוקים מצפה מאיתנו -שנתמוך בבת הזוג.

יתכן שהקצר בתקשורת בא מכך שאשתך מצפה להבנה של הקושי שלה

היא עברה טראומה קשה בלידה,נשארה בלי תמיכה,לבד,באחד הרגעים הכי קשים שבחיים

ואתה עומד מולה ומסביר לה מה צריך להיות: איך אדם אמור להתמודד מול קשיים ואתגרים וכו'

זה בדיוק מה שגורם לקצרים.היא זקוקה עכשיו להבנה לקושי שהיא נמצאת.

האם אתה נמצא עכשיו במצב של קשב בי שום שיפוטיות. רק להבין ולכאוב איתה?....

אם לא, אז זה בדיוק המקום לעבודה.

אני יודע שזה מאד קשה אבל זה חיוני מאד.

שווה לנסות את הדבר הבא:

דמיין לרגע שאברהם חוזר מהר המוריה אחרי שנכשל בניסיון העקידה.

הרחמים גברו בו והוא לא עמד בניסיון ,והוא שבור ומפורק מזה.

 כתוב לו מכתב תמיכה ועידוד אחרי שהוא נכשל.

גייס את כל כישרונותיך כדי להרגיע ולנחם אותו.

אחר כך תראה את המכתב לאשתך.

זה יכול להיות פתח לשיח אחר ביניכם.

בהצלחה!

בטווח ההלכתי יש פתרונות שהתורה הקדושה מספקת במקרים של לכתחילה ושל בדיעבד וזה בהתיעצות עם רב - שמודע לכל הפרטים.

ואם יש מקרה שכבר אין פתרון .

כשאדם מבין שהקב"ה הוא מלך העולם ואין עוד מלבדו והוא רחמן יותר ממך!

ואתה רואה רק חלק קטן מהתמונה ועוד מבין את זה בשכל אנושי, שהוא כמובן לא מודע לכל הרבדים.

אז אתה מבין שכל דבר שהוא הפך התורה = כמו התאבדות.

ולעזור לאשתו ללכת לכיוון הזה (כאשר במקרים מסוימים אין פתרונות הלכתיים מקלים) , לאדם בעל הבנה יהודית אמתית מדובקת לתורת האמת והחיים זה פשוט לקחת את אשתו למוות שהיא רוצה בו אך לא מבינה משמעותו.

וזה בדיוק הזמן להבין שיש דברים שהם לא בידנו!

כן, אתה רואה אדם עני מתלך - אז מה לגנוב בשבילו אוכל כי העשרים לא צריכים הרבה?! .

ואדם מסכן חולה כליות לא עלינו, תרחם עליו ותסמם ותגנוב מבן אדם בריא אחר כליה כי הוא חייב לתרום כי הבריא יכול לחיות בלי זה וכו'...

הרי ברור שדברים אלו לעשותם הם שפלות!!!.

וע"כ גם דברים שאסורים רוחנית עפ"י התורה הקדושה זה אסור נקודה. - וזה חמור והתנתקות מהתורה שהיא מקור החיים והמוסריות והרחמים !

ומי שלא רוצה להתנתק צריך להיות נאמן להלכה. נקודה.

(חושבת שהרעיון לכתוב מכתב כאילו אדם לא עמד בניסיון ולראות שמבינים את הצד השני זה רעיון עמוק ועוזר אבל שהוא יעבור לצד השני כי ה' לא צריך אותו זה פשוט חתיכת קשקוש, וברגע שאתה יודע מה בתורה צריך לשמור ומה לא וזה נתון לחוות דעתך האנושית ממזמן לא היינו שורדים כעם היהודי בדרך זו!)

פתחתי שם משתמש במיוחד..

נשמע שקשה מאד לך ולאשתך. ואתם נמצאים במצב מאד רגיש ועדין.

כל הכבוד לך על הרגישות ותשומת הלב. 

מניסיון אישי קשה, זה נשמע כמו דיכאון אחרי לידה. כדאי שתבדקו בהקדם. אפשר להתייעץ עם ארגון בשם "ניצה" שעוזר במצבים כאלה. http://www.nitza.org/

לפעמים 'מתלבש' על הדיכאון עניין שנהיה חרדתי. במקרה שלכם נשמע שזה טהרת המשפחה.

גם אחרי החתונה היה לה קשה עם טהרת המשפחה?

איך היא מתפקדת בלי קשר לעניין הזה?

היא שמחה? טוב לה?

הבית מתפקד?

אם זה דיכאון-

ממליצה שהיא תפגוש פסיכולוגית/ יועצת. קודם כל שיהיה לה טוב!! אני בטוחה שהיא סובלת (אפילו אל תכניס את העניין של טהרת המשפחה. בטוחה שזה יעלה די מהר).

אם זאת פסיכולוגית דתיה כדאי שהיא תתיעץ עם רב גדול כמו הרב יעקב אריאל ותשקף לו את המציאות שהיא רואה כמטפלת.

יש מצבים שנותנים הקלות משמעותיות. ולפעמים זה דיני נפשות!

ובפן האישי כ"כ מבינה אותה. עברנו את הגיהנום הזה!

ב"ה שרובו מאחורינו. אני מגדירה את עצמי דוסית מאד וכנ"ל גם בעלי.

ולמרות היראת שמיים שב"ה יש לנו, יש מצבים שהם לא נשלטים והם נגרמים מהדיכאון. וחייבים להבין שזה דבר חיצוני. זה באמת באמת לא היא.

(שוב, זה מאד תלוי איך היא היתה לפני כן..ואם המצב נגרם מהדיכאון)

ותדע שיש לך כח גדול מאד בזה! הסיבה היחידה שצלחנו את המשבר המטורף הזה זה בזכות בעלי, שלא הירפה. והחזיק את הזוגיות שלנו חזק.

וכמובן תדאג לעצמך, אם צריך תלך לטיפול/ תתיעץ/ תשתף. אל תישאר עם זה לבד.

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.