יעקב הגאון היה יושב בפינת בית הכנסת ולומד. ספר אחד היה מונח לפניו, והוא היה קורא וקורא, משנן בעל-פה ורושם לעצמו הערות.
אמא שלו, חנה המבשלת, הייתה עומדת מול סירים רבים, טועמת פה, מוסיפה מלח שם, והכול- למען בנה. שיאכל, שיגדל, שיתחזק. בן עשרים היה, ובבית הכנסת ישב כל היום. והיא, בת חמישים ושמונה שנים, מאכילה את כל ילדיה, אבל בעיקר את יעקב הגאון.
אחות הייתה לו, ליעקב, קטנה וצמוקה יותר ממנו, שישב כל היום באפילה ונענע בגופו בחוזקה. בת עשרים ואחת שנים נראתה כבת שתים עשרה. ויעקב היה מחבבה יותר מכל אחיו ואחיותיו, שכן כמוהו, גם היא הייתה חובבת ספרים גדולה. היא צברה אוסף שלם של ספרי קריאה, והייתה מעיינת בהם, מנקה אותם, ולוטפת את שדרותיהם מדי יום. לא נתנה לאיש לגעת בהם, להריח אותם, להתקרב כדי מטרים אחדים. הם היו כל עולמה. כל כך היו חשובים לה.
יום אחד היה יושב יעקב הגאון ולומד, וספרו מונח לפניו כהרגלו. פתע פרצה אחותו את הדלת, וקראה בקול: "יעקב, אחי, אסון ארע לנו".
לא הרים יעקב עיניו מהספר. "יעקב, אחי!" שבה וקראה. "הבית מוצף במים. כל הספרים אבדו, ואמא מבקשת את עזרתך."
דבקו עיניו בספר, כמו לא יכול להרימן. נואשה אחותו ממנו, שבה ופנתה אל הדלת.
המשיך יעקב בלימודו כל אותו היום וכל הלילה שאחריו, ורק לפנות בוקר חזר אל בית הוריו. הבית יבש, הספרים במקומם עומדים, ואחותו המצומקת שוכבת חולה במיטה.
"היא הוזה." הצרה חנה על מר גורלה. יעקב הנהן בראשו בכובד ראש, והניח ספרו על השולחן הגדול.
חנה הביטה בו כשצער נסוך על פניה, אך הוא רק פנה אל חדרו.
שבוע ימים שכבה הצעירה המסכנה במיטה. ממלמלת דברים בשנתה ועיניה מפלבלות כל אימת שניסתה להביט במישהו. חנה סעדה אותה, אך לרגע לא שכחה את בנה, השקוע בלימודו. היא טרחה עבורו על ארוחות חמות, וניקתה את חדרו יום יום.
הוא ישב בבית המדרש, מתנועע, ועיניו שקועות עמוק בספרים.
כשקמה האחות ממיטתה, לא זכרה דבר מכל אשר שקרה. היא הכחישה את הקריאה לעזרה, את השבוע שבילתה חולה במיטה. יעקב הגאון לא אמר דבר, אך נדמה כי הרחיב יותר בתפילתו.
חודש עבר בלא מאורע מיוחד. יעקב לומד, חנה מבשלת, והאחות עוזרת בכל אשר נדרש.
האח הבכור, מנחם מאיר, הגיע לביקור עם שני בניו הגדולים, דוד ונפתלי. הם שוכנו בחדר האורחים הגדול, ולאחר שהתמקמו שאל מנחם מאיר את אימו, כבלאחר יד, מה שלום אחותו הצעירה.
תמהה חנה אם הגיעו החדשות על חולייה עד לעיר הגדולה. הנהן מנחם מאיר, הנהן והוסיף כי ידע כבר שנים כי משהו בה מוזר.
בסך הכל חלתה, אין זה מיוחד. העירה חנה, אך מנחם מאיר אמר כי חולייה לא היה אלא התמוטטות העצבים.
חנה נחרדה, אך שתקה ולא יספה דבר.
יעקב הגאון חזר מבית הכנסת, והסתגר בחדרו כהרגלו. כששמע מאימו על דבריו של אחיו, יצא בכעס מן החדר.
שוטה שבעולם! קרא אל אחיו. הלא ידעת כי ילדה היא? חלתה והזתה, אין בכך מה.
מנחם מאיר לא נבהל. עצם עיניו בדבקות, והניח ידו על כתפו של יעקב הגאון, נמוך הקומה, הצנום. מבין אני את דאגתך, דאגתך הכנה לשלומה ושלמותה, אך עליך לדעת זאת. עליך להשלים עם האובדן. שוב לא תחיה אחותך כאחד האדם.
ננער יעקב הגאון מידו של אחיו, ויצא את הבית. אל היער הלך, לדבר עם בוראו.
האחות עמדה חיוורת בדלת. שוטה אני? שאלה בלחישה.
שתק מנחם מאיר. חנה עמדה אובדת עצות. עם כל ניסיונה, מעולם לא חוותה חוויה שכזו.
נסתגרה האחות בחדרה, ולא יצאה עד הבוקר שלמחרת. יעקב הגאון דפק על דלתה, מבקש שתשמע את דבריו. היא יצאה חיוורת, עיניה אדומות, וקולה לא נשמע. הספרים. אמר יעקב. הספרים שלך. היא הנהנה, נכנסה אל החדר, ובחרה באחד מהם. באיטיות, ללא כל כוונה לחזור אל אחוריה, השליכה את הספר מהחלון.
שמח יעקב הגאון, וכל השאר עמדו תוהים.
למחרת בבוקר שוב אמר יעקב: הספרים. וזרקה האחות ספר אחד מן החלון.
וכך בכל יום. יעקב אומר, האחות מבצעת. והמדפים, הארגזים, אט אט מתרוקנים.
חזר מנחם מאיר אל עירו עם בניו. שתקה חנה המבשלת כל הימים. רוחה של האחות החלה נרגעת, או שמא יש לומר- מתרוקנת.
יעקב הגאון שוקד על לימודו, חנה המבשלת עומדת על סיריה, והאחות מטיילת בשדות.
כשנגמרו הספרים, החלה משליכה מן החלון, ברעדה, את כתביה. כשנגמרו גם אלה, ארע אסון.
יעקב יצא אל היער באחד הלילות, ולא שב. אמרו כי חיות היער הרעות פגעו בו, ורק האחות ידעה את סודו. את כובד האחריות על אחותו השוטה.
בחור טיפש, טיפש, שוטה. הייתה ממלמלת הנערה לעצמה. לא עברו ימים אחדים ונשכבה במיטתה. חנה המבשלת סעדה אותה, התמסרה לה, אך דבר לא עזר. שלושה ימים עברו והשיבה הנערה נשמתה לבוראה.
אמא שלו, חנה המבשלת, הייתה עומדת מול סירים רבים, טועמת פה, מוסיפה מלח שם, והכול- למען בנה. שיאכל, שיגדל, שיתחזק. בן עשרים היה, ובבית הכנסת ישב כל היום. והיא, בת חמישים ושמונה שנים, מאכילה את כל ילדיה, אבל בעיקר את יעקב הגאון.
אחות הייתה לו, ליעקב, קטנה וצמוקה יותר ממנו, שישב כל היום באפילה ונענע בגופו בחוזקה. בת עשרים ואחת שנים נראתה כבת שתים עשרה. ויעקב היה מחבבה יותר מכל אחיו ואחיותיו, שכן כמוהו, גם היא הייתה חובבת ספרים גדולה. היא צברה אוסף שלם של ספרי קריאה, והייתה מעיינת בהם, מנקה אותם, ולוטפת את שדרותיהם מדי יום. לא נתנה לאיש לגעת בהם, להריח אותם, להתקרב כדי מטרים אחדים. הם היו כל עולמה. כל כך היו חשובים לה.
יום אחד היה יושב יעקב הגאון ולומד, וספרו מונח לפניו כהרגלו. פתע פרצה אחותו את הדלת, וקראה בקול: "יעקב, אחי, אסון ארע לנו".
לא הרים יעקב עיניו מהספר. "יעקב, אחי!" שבה וקראה. "הבית מוצף במים. כל הספרים אבדו, ואמא מבקשת את עזרתך."
דבקו עיניו בספר, כמו לא יכול להרימן. נואשה אחותו ממנו, שבה ופנתה אל הדלת.
המשיך יעקב בלימודו כל אותו היום וכל הלילה שאחריו, ורק לפנות בוקר חזר אל בית הוריו. הבית יבש, הספרים במקומם עומדים, ואחותו המצומקת שוכבת חולה במיטה.
"היא הוזה." הצרה חנה על מר גורלה. יעקב הנהן בראשו בכובד ראש, והניח ספרו על השולחן הגדול.
חנה הביטה בו כשצער נסוך על פניה, אך הוא רק פנה אל חדרו.
שבוע ימים שכבה הצעירה המסכנה במיטה. ממלמלת דברים בשנתה ועיניה מפלבלות כל אימת שניסתה להביט במישהו. חנה סעדה אותה, אך לרגע לא שכחה את בנה, השקוע בלימודו. היא טרחה עבורו על ארוחות חמות, וניקתה את חדרו יום יום.
הוא ישב בבית המדרש, מתנועע, ועיניו שקועות עמוק בספרים.
כשקמה האחות ממיטתה, לא זכרה דבר מכל אשר שקרה. היא הכחישה את הקריאה לעזרה, את השבוע שבילתה חולה במיטה. יעקב הגאון לא אמר דבר, אך נדמה כי הרחיב יותר בתפילתו.
חודש עבר בלא מאורע מיוחד. יעקב לומד, חנה מבשלת, והאחות עוזרת בכל אשר נדרש.
האח הבכור, מנחם מאיר, הגיע לביקור עם שני בניו הגדולים, דוד ונפתלי. הם שוכנו בחדר האורחים הגדול, ולאחר שהתמקמו שאל מנחם מאיר את אימו, כבלאחר יד, מה שלום אחותו הצעירה.
תמהה חנה אם הגיעו החדשות על חולייה עד לעיר הגדולה. הנהן מנחם מאיר, הנהן והוסיף כי ידע כבר שנים כי משהו בה מוזר.
בסך הכל חלתה, אין זה מיוחד. העירה חנה, אך מנחם מאיר אמר כי חולייה לא היה אלא התמוטטות העצבים.
חנה נחרדה, אך שתקה ולא יספה דבר.
יעקב הגאון חזר מבית הכנסת, והסתגר בחדרו כהרגלו. כששמע מאימו על דבריו של אחיו, יצא בכעס מן החדר.
שוטה שבעולם! קרא אל אחיו. הלא ידעת כי ילדה היא? חלתה והזתה, אין בכך מה.
מנחם מאיר לא נבהל. עצם עיניו בדבקות, והניח ידו על כתפו של יעקב הגאון, נמוך הקומה, הצנום. מבין אני את דאגתך, דאגתך הכנה לשלומה ושלמותה, אך עליך לדעת זאת. עליך להשלים עם האובדן. שוב לא תחיה אחותך כאחד האדם.
ננער יעקב הגאון מידו של אחיו, ויצא את הבית. אל היער הלך, לדבר עם בוראו.
האחות עמדה חיוורת בדלת. שוטה אני? שאלה בלחישה.
שתק מנחם מאיר. חנה עמדה אובדת עצות. עם כל ניסיונה, מעולם לא חוותה חוויה שכזו.
נסתגרה האחות בחדרה, ולא יצאה עד הבוקר שלמחרת. יעקב הגאון דפק על דלתה, מבקש שתשמע את דבריו. היא יצאה חיוורת, עיניה אדומות, וקולה לא נשמע. הספרים. אמר יעקב. הספרים שלך. היא הנהנה, נכנסה אל החדר, ובחרה באחד מהם. באיטיות, ללא כל כוונה לחזור אל אחוריה, השליכה את הספר מהחלון.
שמח יעקב הגאון, וכל השאר עמדו תוהים.
למחרת בבוקר שוב אמר יעקב: הספרים. וזרקה האחות ספר אחד מן החלון.
וכך בכל יום. יעקב אומר, האחות מבצעת. והמדפים, הארגזים, אט אט מתרוקנים.
חזר מנחם מאיר אל עירו עם בניו. שתקה חנה המבשלת כל הימים. רוחה של האחות החלה נרגעת, או שמא יש לומר- מתרוקנת.
יעקב הגאון שוקד על לימודו, חנה המבשלת עומדת על סיריה, והאחות מטיילת בשדות.
כשנגמרו הספרים, החלה משליכה מן החלון, ברעדה, את כתביה. כשנגמרו גם אלה, ארע אסון.
יעקב יצא אל היער באחד הלילות, ולא שב. אמרו כי חיות היער הרעות פגעו בו, ורק האחות ידעה את סודו. את כובד האחריות על אחותו השוטה.
בחור טיפש, טיפש, שוטה. הייתה ממלמלת הנערה לעצמה. לא עברו ימים אחדים ונשכבה במיטתה. חנה המבשלת סעדה אותה, התמסרה לה, אך דבר לא עזר. שלושה ימים עברו והשיבה הנערה נשמתה לבוראה.
יש לי כמה הערות לגבי הכתיבה, אם כי אין לי רעיונות איך לשפר אז לא יודע עד כמה שייך שאעיר...