עכשיו-
איך שאני
אני בתחושת חוסר,
ומחר-
לא שאני
יודע מה יתבשר.
אני צריך להתמלא
אני צריך להתמם
אני צריך לשקט ממה
אני צריך לשקט הדממה
זה לדעת שאני לא יודע
כי פעם ידעתי מה שלא
האמת, זה כואב זה פוגע
להיות בלי ה"אצלו".
עכשיו-
איך שאני
אני בתחושת חוסר,
ומחר-
לא שאני
יודע מה יתבשר.
אני צריך להתמלא
אני צריך להתמם
אני צריך לשקט ממה
אני צריך לשקט הדממה
זה לדעת שאני לא יודע
כי פעם ידעתי מה שלא
האמת, זה כואב זה פוגע
להיות בלי ה"אצלו".
אולי זה רעיון להכניס את המושג גימטריה לשירה, יש עוד דוגמאות לזה?
@נפתלי הדג, מה אתה אומר?
איפה בשירת ימי הביניים יש ערך לגימטריה?
אני אשאל את סבא...
(איפה יש קפיצה גימטרית?
)
"אני צריך להתמלא= 887
אני צריך להתמם= 896
אני צריך לשקט ממה= 905
אני צריך לשקט הדממה"= 914
קפיצה גימטרית עקבית של 9 (זה מספר של חוסר שלימות, מהר"ל כמדומני). עולה ב9 שזה 10 פחות אחד. עליה של השתלמות (בהנחה שעליה זו השתלמות) בחוסר שלימות ידוע. זה העניין של השיר, חוסר שלימות.
מקווה שהובנתי.

מלחיץ אותי משום מה.
מותר לשאול אם זה בכוונה?
משהו שכתבתי בפרוזה וכ"ח. - נסיונות פעילים
ו.. טוב. זה פורום סגור. אני צריך לשאול את L ענק אם הוא מרשה אבל הוא לא פעיל, אז נפעיל את חוק ההתיישנות כי זה די חשוב לי....
"קודם נראה על מה אנחנו מדברים.
הכתיבה שלך מאוד מודעת למה היא רוצה להגיד, היא משתמשת במילים חזקות וגבוהות ובטוחות בעצמם.
מצד אחד אין לך בעיה לאתגר את הקורא במילים גבוהות, ומצד שני, וכאן גם החולשה שלך, בגלל שאתה לא חושב עליו, אתה גם מפספס דברים ולא מסביר אותם עד הסוף.
אני מביא לך דוגמא בסוף ממישהי שנמצאת איתי בסדנה אחרת שתראה איך נראית כתיבה כזאת, כשהיא מהודקת עד לפרטים הקטנים.
בתרגיל הראשון, ניסיתי לשבור את המילים הגבוהות, ובכל זאת נפלת לשם בסוף, וכן לחוסר המובנות.
אז נכון, כולנו מכירים את הכשלפ כשלפ, אבל עדין לא הצלחת להבהיר לנו את הדבר הגדול שאותו ניסית לכתוב.
לסיכום, אתה צריך לכתוב עוד.
וגם למצוא לך קוראים שיגידו לך, מה הם הבינו.
כי לשם אתה מכוון, לכתיבה שהיא מביעה משהו. אז אתה צריך לשמור על קשר עם הקוראים שלך."
תשובתי הדלה שלמעשה לא הייתה משהו אבל היתה בה מקצת אמת-
כשאמרת שאני לא מובן. חשבתי על התרגיל של להזכר בימים הנוראים.
ורציתי לכתוב שאני חושב דוקא שבו דברתי מובן יחסית, אבל אז ראיתי שלא על זה דברת. יפה די קלעת.
ואני חייב לומר שהקדמתני. אתה קשוב טוב ביותר. אתה מצליח לפצח את השיר שלי וזה בעיניי לפלא מעט. אני מדבר על זה שהבנת שרמזתי ב"ראיון" על דבר יותר גדול (ה"הפרדה" שיוצרת ההתיחסות המצומצמת לפסח כ"חג המאכלים הגרועים" וכד') ובאמת זה נדיר.
בתרגיל של הכתיבה על זיכרון ימי הזיכרון...
האמת כתבתי בשפה מעין אורי אורבך ז"ל. קלילה כזו. רק על נושא יותר גבוה.
אבל באמת אני כותב הרבה יחסית בלום.
נראה לי אני נהנה לכתוב שירים וקטעי כתיבה בצורה של חידה לפיצוח כזו. האמת. אמרתי פעם את ההשוואה הזו- זה כמו בדיחה. זה שצריך להתאמץ לפצח זה מביא את ההנאה. אלא שבבדיחה צריך לרדת מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא בלבול מסויים ואילו בשירה צריך לעלות מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא סדר הרמוני מופתי.
אני לא סגור למה אני נהנה לכתוב כך אני יכול לנסות להעלות אפשרויות-
א. זה שומר על האינטימיות של הרגשות והמחשבות שלי.
ב. כמו שכששאלו את מרן הרב קוק זצ"ל למה הוא כותב בשפה גבוהה אז הוא ענה שאחרת זה מנמיך את המילים וההפנמה של התוכן יוצאת יותר נמוכה, משהו כזה (האמת זה די קרוב לא', זה מנמיך את הכתיבה, את התוכן)
ג. אני אוהב את לשון הקודש. דבר שלפעמים גרם לי לכתוב מילה כפירושה האמיתי ולא כצורת הפירוש המקובלת שלה. [לדוג' (לא כתבתי את זה לפנים)-"השמש נהייתה יותר כהה בעיניי. יותר קרובה ללבנה"- המילה "כהה" היא במשמעות האמיתית שלה פה שפירושה זה "דהוי" או "חלש". בניגוד לפירוש המקובל שפירושו זה חשוך יותר או יותר קרוב לשחור]
ד. אולי, ב"תכל'ס", סתם גאיווה להראות (או יותר לראות) שאני יודע. אני לא מרגיש או חושב שזה באמת נכון אבל חו"מ שיכול להיות שזה בגלל ששקר מסמא את עיניי. אני מרגיש שאולי יש חשש של נגיעה בזה.
ה. אני רוצה סוג של לבחון את הקוראים. לראות מה הם מבינים (אתה קבלת ציון טוב יחסית.....)
אבל היה פספוס של 1 כלומר הפרש של 1....
וזה אאוטינג להסביר מה זה אבל מי שיודע עליי קצת מהאישי, ומתעניין, נראה לי אני יכול להסביר באישי. (את מי זה כבר מעניין?....)
משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
תודה.
תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.
(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)
אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן
הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.
היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.
כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.
ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.
היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.
ויש התקדמות, וישנה תנועה.
תמיד ישנה תנועה.
° ° °
אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.
אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.