עכשיו-
איך שאני
אני בתחושת חוסר,
ומחר-
לא שאני
יודע מה יתבשר.
אני צריך להתמלא
אני צריך להתמם
אני צריך לשקט ממה
אני צריך לשקט הדממה
זה לדעת שאני לא יודע
כי פעם ידעתי מה שלא
האמת, זה כואב זה פוגע
להיות בלי ה"אצלו".
עכשיו-
איך שאני
אני בתחושת חוסר,
ומחר-
לא שאני
יודע מה יתבשר.
אני צריך להתמלא
אני צריך להתמם
אני צריך לשקט ממה
אני צריך לשקט הדממה
זה לדעת שאני לא יודע
כי פעם ידעתי מה שלא
האמת, זה כואב זה פוגע
להיות בלי ה"אצלו".
אולי זה רעיון להכניס את המושג גימטריה לשירה, יש עוד דוגמאות לזה?
@נפתלי הדג, מה אתה אומר?
איפה בשירת ימי הביניים יש ערך לגימטריה?
אני אשאל את סבא...
(איפה יש קפיצה גימטרית?
)
"אני צריך להתמלא= 887
אני צריך להתמם= 896
אני צריך לשקט ממה= 905
אני צריך לשקט הדממה"= 914
קפיצה גימטרית עקבית של 9 (זה מספר של חוסר שלימות, מהר"ל כמדומני). עולה ב9 שזה 10 פחות אחד. עליה של השתלמות (בהנחה שעליה זו השתלמות) בחוסר שלימות ידוע. זה העניין של השיר, חוסר שלימות.
מקווה שהובנתי.

מלחיץ אותי משום מה.
מותר לשאול אם זה בכוונה?
משהו שכתבתי בפרוזה וכ"ח. - נסיונות פעילים
ו.. טוב. זה פורום סגור. אני צריך לשאול את L ענק אם הוא מרשה אבל הוא לא פעיל, אז נפעיל את חוק ההתיישנות כי זה די חשוב לי....
"קודם נראה על מה אנחנו מדברים.
הכתיבה שלך מאוד מודעת למה היא רוצה להגיד, היא משתמשת במילים חזקות וגבוהות ובטוחות בעצמם.
מצד אחד אין לך בעיה לאתגר את הקורא במילים גבוהות, ומצד שני, וכאן גם החולשה שלך, בגלל שאתה לא חושב עליו, אתה גם מפספס דברים ולא מסביר אותם עד הסוף.
אני מביא לך דוגמא בסוף ממישהי שנמצאת איתי בסדנה אחרת שתראה איך נראית כתיבה כזאת, כשהיא מהודקת עד לפרטים הקטנים.
בתרגיל הראשון, ניסיתי לשבור את המילים הגבוהות, ובכל זאת נפלת לשם בסוף, וכן לחוסר המובנות.
אז נכון, כולנו מכירים את הכשלפ כשלפ, אבל עדין לא הצלחת להבהיר לנו את הדבר הגדול שאותו ניסית לכתוב.
לסיכום, אתה צריך לכתוב עוד.
וגם למצוא לך קוראים שיגידו לך, מה הם הבינו.
כי לשם אתה מכוון, לכתיבה שהיא מביעה משהו. אז אתה צריך לשמור על קשר עם הקוראים שלך."
תשובתי הדלה שלמעשה לא הייתה משהו אבל היתה בה מקצת אמת-
כשאמרת שאני לא מובן. חשבתי על התרגיל של להזכר בימים הנוראים.
ורציתי לכתוב שאני חושב דוקא שבו דברתי מובן יחסית, אבל אז ראיתי שלא על זה דברת. יפה די קלעת.
ואני חייב לומר שהקדמתני. אתה קשוב טוב ביותר. אתה מצליח לפצח את השיר שלי וזה בעיניי לפלא מעט. אני מדבר על זה שהבנת שרמזתי ב"ראיון" על דבר יותר גדול (ה"הפרדה" שיוצרת ההתיחסות המצומצמת לפסח כ"חג המאכלים הגרועים" וכד') ובאמת זה נדיר.
בתרגיל של הכתיבה על זיכרון ימי הזיכרון...
האמת כתבתי בשפה מעין אורי אורבך ז"ל. קלילה כזו. רק על נושא יותר גבוה.
אבל באמת אני כותב הרבה יחסית בלום.
נראה לי אני נהנה לכתוב שירים וקטעי כתיבה בצורה של חידה לפיצוח כזו. האמת. אמרתי פעם את ההשוואה הזו- זה כמו בדיחה. זה שצריך להתאמץ לפצח זה מביא את ההנאה. אלא שבבדיחה צריך לרדת מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא בלבול מסויים ואילו בשירה צריך לעלות מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא סדר הרמוני מופתי.
אני לא סגור למה אני נהנה לכתוב כך אני יכול לנסות להעלות אפשרויות-
א. זה שומר על האינטימיות של הרגשות והמחשבות שלי.
ב. כמו שכששאלו את מרן הרב קוק זצ"ל למה הוא כותב בשפה גבוהה אז הוא ענה שאחרת זה מנמיך את המילים וההפנמה של התוכן יוצאת יותר נמוכה, משהו כזה (האמת זה די קרוב לא', זה מנמיך את הכתיבה, את התוכן)
ג. אני אוהב את לשון הקודש. דבר שלפעמים גרם לי לכתוב מילה כפירושה האמיתי ולא כצורת הפירוש המקובלת שלה. [לדוג' (לא כתבתי את זה לפנים)-"השמש נהייתה יותר כהה בעיניי. יותר קרובה ללבנה"- המילה "כהה" היא במשמעות האמיתית שלה פה שפירושה זה "דהוי" או "חלש". בניגוד לפירוש המקובל שפירושו זה חשוך יותר או יותר קרוב לשחור]
ד. אולי, ב"תכל'ס", סתם גאיווה להראות (או יותר לראות) שאני יודע. אני לא מרגיש או חושב שזה באמת נכון אבל חו"מ שיכול להיות שזה בגלל ששקר מסמא את עיניי. אני מרגיש שאולי יש חשש של נגיעה בזה.
ה. אני רוצה סוג של לבחון את הקוראים. לראות מה הם מבינים (אתה קבלת ציון טוב יחסית.....)
אבל היה פספוס של 1 כלומר הפרש של 1....
וזה אאוטינג להסביר מה זה אבל מי שיודע עליי קצת מהאישי, ומתעניין, נראה לי אני יכול להסביר באישי. (את מי זה כבר מעניין?....)
באתר יד שניה
במדור
דירה להשכיר
מסיבות מובנות
העדפנו בנות
ומייד קיבלנו
נזיפה חמורה
ה ד ר ה!
הממ....
יש חובות להחזיר
המצב לא שפיר
אין ברירה,
בא נעשה רשימה.
ראשונה היתה לי
אחריה היה צליל
הוא תובל
היא יובל
היא דניאל
(עם הכלבה גבריאל)
שתי חן
שני חן
(לא ביחד)
היא ריף
הוא אגם
היא אזוב
הוא נרקיס
גם היא.
(הגדיל לעשות
בחור בשם דין
שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין
עד שבן זוגו (בחור בשם קים)
יספיק להגיע מסין.....)
כשעברנו שנית
על כל הרשימה
נתקפנו בכאב ראש
איום ונורא,
לא הצלחנו פשוט
להבין,
מי הוא מה
עכשיו בדירה
זוג מקסים ממוסקבה;
הוא אברשה היא מאשה
לחתול קוראים סשה
החתולה היא נטאשה
וזו הבוחשת ב kasha
היא כמובן ...
סבתא באשה!
הם חזרו בתשובה
לפני פחות משנה
ומקפידים על מצוות בהידור.
וכדי לקיים זריזין מקדימין
הקימו סוכה באלול...
יציבה
חזקה
(היתה שם סופה!)
לא תימוט
לא תיפול
לעולם!
החרוזים מדויקים, הסיפור חמוד מאוד, קליל ופשוט כיף לקרוא אותו...
(לא יודעת איך הגעתי לפורום הזה אחרי שנים שלא נכנסתי אליו)
אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק
בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)
עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא
וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר
מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ
גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי
עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן
סכנת מוות
חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן
וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.
אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.
עליהן, הן עוד תבואנה....
עוד יחזור הניגון.....
אתה מזכיר לי חתול רחוב
כזה שקופץ כשמתקרבים אליו
כזה שלא צריך שישמרו עליו
כזה שמסרב לבטוח
גם לא בי
גם לא בי
תן לי ללטף אותך
את חצי האוזן שנותרה לך
מבטיחה שלא אפגע בך
אולי יום אחד תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי
אטווה לך שירים שמחים
נחבוש יחדיו את הפצעים
נבכה הכל החוצה
אם תבטח בי
אם תבטח בי
רק אם תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי.
היו ימים.
נושא השיר הוא אתה?
השירים שלך מלווים אותך לאורך זמן?
אתה מתנסה בסוגים נוספים של כתיבה יוצרת?
אני פחות טוב בפרוזה ועוד פחות בכתיבה ארוכה / המשכים, אבל היו לי כמה חיבורים טובים.
מעדיף שירה.
או "פחות אוהב"?
אתה כותב רק לפה או רק למגירה או משתף גם בפורומים אחרים?
קל לי יותר לבטא את עצמי בשירה ואני אוהב את התמציתיות שלה.
אבל כאמור, היו לי כמה קטעים בודדים שאינם שירה שכתבתי, שכן מצאו חן בעיניי.
בעבר שיתפתי ב־tale.co.il אך האתר נסגר.
יש לי כמה חיבורים פה ושם בוואטפד ובאתר החדש chapter.co.il, מעבר לזה לא.
אתה חושב שאתה מצליח לבטא את עצמך בתמציתיות של השירים שאתה כותב בצורה טובה גם לאחרים כמו לעצמך?
אתה משתף גם אנשים שמכירים אותך?
אני אוהב שירה עברית של דור האמצע (פוסט־אלתרמן כזה). נניח נתן זך, אברהם חלפי, זלדה, כאלה.
גם פיוטי אשכנז.
גם שירים יפניים מסוימים (בעיקר אינדי מלודי, לפעמים יש מילים מעניינות).
נראה לי שרוב ככל השירים שלי מובנים למדי. יש כמה אזוטריים. מדי פעם אני שואל את מר AI מה הוא חושב (עוזר לי לנתח ולרכז את המחשבות בדיעבד), ובדרך־כלל זה קולע.
אנשים לא כל־כך מכירים אותי.
הבדידותיפה.
ואנשים שקוראים אותך להרגשתך יותר מכירים אותך?
אם כי, באופן כללי, איני מרגיש בנוח עם זה מכירים אותי.
לעזאזל אני מרגיש כמו פסיכולוג חחחח
פשוט פרשתי וכיוון שלא יכולתי להתחבר לאחו, חזרתי כחתול זמני.
הבדידותתמשיך לכתוב ולשתף ולגלות דברים על עצמך
אולי אתה יודע משהו שאני לא
וואו, מהמם, כואב מאוד, נוגע, מחזק...
יש גם רגעים טובים
זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!
אויר פסגות גם ברחוב.
והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.
ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.
ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.
זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.
היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.
הם אינם. אפשר מעולם לא היו.
ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.
ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.
הידיעה הזאת, הקיימא.
שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.
ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.
אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.
כי מי יודע. מתי תיפול.
אתה חי בין תהום לתהום.
שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.
לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע, מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.
רק כדי לצנוח שוב פנימה.
כתבת אותי!!
הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....
קיצור, כתבת ממש ממש יפה....
הוא נפל לאחור
שערו התמזג עם חולות
ועיניו הפקוחות
מעולם לא היו כה כחולות
כששמים ירדו לקראתו
לשמו היה צליל של
מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה
כך בדיוק
הוא היה.
נער חלום
איש של אמת
איכותי ויפה וענוו
לא מאמינה
לא ייתכן
שהוא מת.
לאחר 120
משתוקקת לפגוש
את אמי, את אבי ושלוש חברות,
מגיעים בשמחה לקראתי
ואותך
בארי.
“ביירון, עשית את שלך!”
עובד יישר את המשקף העגול על אפו הבולמוסי והביט בטיפות המים שניתכו בעוז על הרחוב הריק.
“אם מחר יגיע,” אמר ועצר לחשוב, “אם יגיע היום של המחר, מי יודע מה יקרה? אמרו בחדשות שמחר אלו הולכות להיות הכמויות הכי הכי קשות.”
כמה טיפות סוררות ניתזו מאדן החלון הפתוח למחצה ופגעו באפו, מותירות אותו לח וקריר. עובד זינק לאחור בבהלה.
“אם לא הולכים ככה רחוק, כמו שאני,” אמר אל החדר הריק, “שטיפים של מים נקבל, אמאל’ה!”
הוא נשאר על עומדו זמן מה, וכשהרגיש בטוח יותר, התקרב אל החלון בשנית, מיישר את המשקף על אפו שוב.
“מה זה הכמויות האלו? ביירון, תפסה אותנו חזק ביירון.”
הוא שמע את השם שניתן לסופה כמה פעמים בחדשות, ומאז היא קיבלה אישיות וצורה רוחנית מיוחדת. הוא שלף את האייפון עשר מהכיס והביט בשעון שבחלקו העליון של המסך בדאגה.
“רק שיהיה טוב, רק שאני אגיע בשלום לעבודה.”
אכן, המשמרת שלו עמדה להתחיל בעוד ארבעים דקות, והוא חיכה בקוצר רוח שביירון תירגע ותנוח.
“ביירון, עשית את שלך!” קרא ביתר שביעות רצון ויישר את גבו הכפוף.
הגשם הזכיר לו שיר ישן, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איזה, אז הוא ניסה להתחיל לשיר בתקווה שייזכר בהמשך תוך כדי שירה.
“רעמים וברקים… נשמעים כמו… כמו…”
לא, זה לא נשמע נכון. כדאי לנסות שוב, הפעם במנגינה אחרת.
“רעמים וברקים בלילות הקרים… וביום הקר… בום טראח!”
עַל הַסְּטֶנְדֶּר יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָיו
מַצִּית כּוֹכָבַי
כּוֹכְבֵי מָרוֹם וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם
מְצִיצִים בּוֹ, מְעַלְעֵלִים
בְּדַפֵּי הַצָּהֹב הַצָּהֹב הַזֶּה
בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
לֹא כּוֹכָב, לֹא חֲצִי סַהַר
רַק עַב חוֹלֵף
בְּשָׁמֶיךָ