נותרו דקות ספורות לפני שקיעה

אוריה מזנק לתוך החדר המבולגן, בתוך ערימת הבלאגן הוא מחפש פריט אחד צינור פלסטיק עם פקק עטוף בבד ועליו חותמת שהיה כתוב בה פעם "תפילין בית אל, זה כל ההבדל" אבל מה שנשאר זה  "  לי   ת  א  " אותיות שנתנו מקור לכמה וכמהה בדיחות  בינישיות שאוריה אהב להגיד.

משמצא את הצינור המיוחל אשר ראוי לקרוא לו "תפידנית" כבקשת היצרן. שעט אוריה במהירות משם הוציא את פרטי הדת שבפנים- זוג תפילין, אבא קנה במיוחד, כשאוריה יתחתן- יוסף לזוג התפילין האלו זוג תפילין נוסף "רבנו תם" ואם יסיים ש"ס אז גם "שימושה רבא", לא שלאוריה אכפת- הוא ליבן את הסוגיה ומבחינתו רש"י הוא אחלה 'ראשון' אבל עדיין משום מה אוריה אהב את העובדה שהתפילין הנוכחיות שלו קטנות. אפשר לשים כובע ולהכנס לבית המדרש כשאף אחד לא שם לב ולהשטייגען ממש עם בבא בתרא ורש"י ור"י ור"ת שאומר שבאמת אין לו תפילין והאחרונים שאומרים שלא צריך והאחרונים שאומרים שכן. ככה זה בימים כתיקונן-  אבל עכשיו?

עכשיו בין הזמנים, הפעם האחרונה שאוריה ראה את התפילין זה היה אתמול, דקות ספורות לפני סוף זמן תפילה (10:26 נכון לשבוע זה) ולמרות שמצות תפילין חביבה עליו במיוחד, יותר מחביבות האות ח' של בת חן מהמערכון- אוריה לא זכה להניח תפילין אלו שוב בשחרית היום, כי אם תכף עובר חצות- אז עדיף להתפלל בלי תפילין.

הלכות שאם  האדם ההלא נכון שומע- זה יכול להחריב את יומו אם לא את חודשו. "דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ".

אוריה מוציא באחת את רצועות העור המלופפות על קופסאות התפילין ומוציא תפילה של  יד. מניח אותה על ידו השמאלית , המגע הזה כבר נעים. ובעודו  מסדר את התפילין במקום מברך בחפזה "להניח תפילין" מהר מוציא גם את תפילה של ראש- כזאת שרואים דרך החריצים בה. אם בסוף הוא יצטרך לקנות מכונית חדשה- כנראה הוא  ימכור את התפילין ויקנה פחות מהודרות, אם ההפרש הוא יקח את המסדה 6, כמו של השכנים.

אוריה חושב לעצמו לרגע כמה חזרות על 2 דפים הוא היה גומר מ15:00 עד עכשיו לו היה אמצע זמן עכשיו.

"אדני שפתי תפתח" אוריה אומר ספק לעצמו ספק לקב"ה הוא מנסה להסיר את טרדותיו. "ופי יגיד תהילתך"

כאן אוריה קולט מה הוא הוציא מהפה ולמי. הוא חוזר שנית על הפסוק  ומתחיל את התפילה. באיזור ברכת קדושת השם (ככה כתוב ברינת ישראל) אוריה מסתכל בשעון- 4 דקות לשקיעה- הביננו לא הביננו? לא הביננו! ("דבר זה אסור לאמרו לעם הארץ") אתהחונןלאדםדעת, אוריה מנסה להזכר על מה  הוא מדבר בברכה רביעית- נזכר בול בחתימה!  השיבנואבינו טינק! משהו השתנה. אוריה נזכר על מה מתפללים עכשיו. הוא יודע שאין עם מי לדבר על המצב הזה, אבא? אבא לא יבין. לאמא אין מושג מה זה יום בלי תורה. אין לה חובה לזה. אוריה נזכר בטור שאומר שהנוסח הוא  דוקא אבינו כדי לומר לריבונו של עולם שהוא אבינו ומצוה על האב ללמד את בנו תורה. אוריה נזכר בכל הזמן האחרון, כמה הוא למד? איך היתה התחושה בשעות האלה לגשת לפינה נסתרת ולהוריד את התפילין לפני ארוחת הערב? איך זה להיות בתוך יום של תורה בתוך עולם של תורה. של מצוות של ישיבה בבית ה' של הליכה בבית המדרש של עמידה בישיבה... איפה עכשיו?! לפני בין הזמנים הוא קנה חוברת "מחיל אל חיל" של הרב טאו. לא שהוא קווניק, אבל אם יוד'ה אומר- יודה יודע. והר"מ שלו עשה לשיעור שיחה על איך שבבין הזמנים מנתקים את הקרונות מהקטר ורואים איזה מהקרונות נוסע מעצמו ואיזה מהשפעת הקטר בלבד. עברו רק שלושה ימים וכבר מתברר שאוריה כמה שהוא נודע מהר- כשהוא מנותק מהישיבה רואים כמה הוא הקרון בסוף הזה שכשמנתקים אותו- הוא נשאר לבד. טהרה. איפה היא!  אוריה הלך למקוה שלשום, זה לא פשוט בין הזמנים, לימוד תורה. תפילה במניין. שמירת הברית. אוריה מתחיל להרגיש רטיבות בעין. איזה חיצוני הוא נהיה- מה פתאום אכפת לך על הנוזלים שהגוף יכול להפריש?! אוריה מתייסר. על בדל שפתיו, הוא קולט שהוא עוד בסלח לנו. הוא מספיק לומר וידוי לפני החתימה. "והרי נחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לברים אלו. יה"ר שתסלח לי על חטאי כי אל טוב וסלח אתה ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". אוריה מסיים את תפילתו- תפילה שכל ברכה כאילו נתקנה בשבילו. (סתם אסוציטיבי, כשאדם במצוקה כל דבר שהוא רואה  מזכיר לא את מה שמטריד- אבל אוריה בכל זאת מכוון את מה שמזכירות לו המילים. ומסיים בעושה שלום במרומיו תוך קידה לימין השכינה. בטח גם בצד הזה נמצאת הישיבה שלו... "הוא יעשה שלום עלינו" -אני מתפלל לבד, מי זה עלינו? עמ"י? הוא כבר אומר "ועל כל ישראל" מי עוד איתי? הוא חושב המשפחה,  אולי ובסתר בלב הוא חושב, אולי ה'? שיהיה שלום ביני לבין ה'? אולי) הוא מסיים ביהי רצון על בית המקדש

מביט בשעון- עוד דקה צאת הכוכבים. אוריה פספס שקיעה, לא לכתחילה בכלל. בטח לא לספרדים.. אוריה מתיישב לחלוץ תפילין מהר, אחרי שהוא גומר מפלס את דרכו במעט הרצפה שנשארה בחדר ורץ למנחה אמא כבר מכינה ארוחת ערב- עד שהוא יחזור זה יהיה קר.

אוריה רץ לבית הכנסת תוך כדי מכוון שעון למחר- השכמה ב6:00! אוריה רוצה לעשות  כמה חזרות על 2 דפים

****

מוקדש לכל בחורי הישיבות הקטנות שבבין הזמנים עכשיו.

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

• תיקנתי בעיות ניקוד.

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?