ללידה השניה התכוננתי רבות. אצל הבכור כלל לא הייתי מוכנה להתמודדות עם הצירים, למה? כי ידעתי מראש שאני רוצה אפידורל. הקטע המצחיק הוא שרציתי אפידורל כדי להימנע מהחוסר אונים בלידה. לא רציתי להיות כאובה, לא רציתי להיות באובדן שליטה. אבל מה שקרה בפועל זה שהחל מהציר הראשון פשוט השתגעתי. לא התמודדתי בגרוש. עצרתי את הנשימה והתפתלתי מכאב. הייתי חסרת אונים. ולכן, ללידה השניה ידעתי שאני חייבת ללמוד טכניקות התמודדות עם צירים. לא בהכרח כדי להימנע מאפידורל, אלא כדי שאהיה שפויה, ובשליטה בזמן הצירים, עד לשלב שבו ניתן אם רוצים לקבל אפידורל.
נוסף על זה, כן חלמתי על להימנע מאפידורל. אפידורל מעכב לידה. התינוק נולד רדום, אז רציתי לנסות. חרשתי על יוטיוב, קראתי את לידה פעילה, שמעתי הרבה סיפורי לידה, קיבלתי טיפים, עשיתי תרגילים, ועוד.
כל ההריון אני תוהה עם עצמי אם אצליח ללדת טבעי אם באמת אני יכולה להתמודד עם הכאבים, עד שבחודש תשיעי, כשצפיתי בסרטון אחרי תקופה ארוכה שבה לא ראיתי, החלטתי שאני לא רוצה לצעוק, ואני לא רוצה להיות כאובה (ולכן אפידורל).
הציפיה ללידה הייתה מצחיקה. בחודש תשיעי הלכנו למופע של אנדרדרוס, אמרתי לעצמי "המ, לחץ בטני מוגבר לאיזה שעתיים, אולי זה יקדם משהו", אבל לא. שבוע 38, צעדנו למעיין בחום, חשבנו שאולי זה יקדם משהו, אבל לא. כמה ימים אח"כ שבוע 39 + 3 החלטתי שדי, ועשיתי גירוי פטמות למשך 20 דקות בכל צד. באותו לילה היינו ביחד, ואז זה הגיע.
2:30 ציר ראשון. בהתחלה עוד מתלבטת אם זה זה, אחרי כמה כאלה מבינה שזה שזה (רמה של כאבי מחזור). בהתחלה עוד נשארתי שוכבת במיטה אבל מהר מאד גיליתי שאני מעדיפה בהרבה לזוז, וללכת, ולנשוף כשכואב. בינתיים נתתי לבעלי להמשיך לישון, שיאגור כוחות, הייתי בסדר לבד. והוא כן דיבר איתי כזה מתוך שינה, וזה הספיק לי.
באיזה שהוא שלב נחתי עם ברכיים על הרצפה והראש על המזרון, הוא ראה אותי ככה ושאל אם אנחנו נוסעים לבית חולים, אמרתי לו שלא, שעוד מעט.
אגב, הייתי ממש מבסוטית מעצמי. הייתי בשליטה. התמודדתי. לא סבלתי. בין הצירים הייתי 100% בסדר. אמרתי לבעלי (ועכשיו לכן) שכבר בשביל הרוגע שאני שרויה בו עכשיו, כל ההכנות שעשיתי היו שוות את זה.
כבר תקופה שהבן הבכור מתעורר במהלך הלילה ונשאר ער ומבסוט לבדו בחדר. כך גם הלילה. אז כשאבא שלי בא לקחת אותנו לבי"ח, הבכור היה ער וחמוד כאילו שזה אמצע היום.
בשלב הזה הצירים היו במרחק של כל 3 4 דקות. והם היו יותר משמעותיים. הייתי צריכה להתכופף עד לרצפה במהלך ציר, ולשאוף החוצה עם השמעת קול בטון נמוך או/ו לזוז כזה. בזמן שבעלי שם את הבכור אצל ההורים שלי, אני חיכיתי מחוץ לאוטו (למרות שאבא שלי אמר לי לחכות בפנים), אבל ברור שהעדפתי להיות בחוץ ולזוז עוד קצת לפני הנסיעה. היה ציר אחד. כרעתי עד לרצפה וכו, ועבר. בעלי חזר ונסענו. ברכב הצירים התחזקו. בין הצירים קצת נימנמתי על בעלי. או נחתי. או דיברתי עם בעלי. בעלי תיזמן את הצירים, אמר לי מתי הם אמורים להגיע ומתי הם לקראת הסוף. בצירים באוטו נעזרתי בהשמעת קולות בהתאם לכאב, ונשמתי. אחרי ציר אחד שלא הצלחתי לנשום טוב, החלטתי שבציר שאחריו לעשות נשימות מהירות וזה היה לי יותר טוב. בדרך אבא שלי שואל אם אנחנו רוצים לעצור בבי"ח קרוב יותר אמרתי שלא. מתישהו בדרך היה ציר שהגיע באיחור. בעלי אמר כזה הינה מגיע ציר, והוא לא הגיע. הייתה לי הפסקה יחסית ארוכה. אחרי ההפסקה הזו היו כנראה הצירי מעבר. מעבר משלב ראשון לשלב שני בלידה. גם הקאתי קצת. ממש קצת. הכנו שקית מבעוד מועד למקרה שזה יקרה. הבנתי שהלידה מתקרבת, כי הקאה זה סימן. אבל לא הבנתי כמה מתקרבת.
4:27 הגענו לחניית בית החולים. איך שחנינו היה עוד ציר, אז נשארתי באוטו כי כבר התרגלתי לצירים באוטו, ואז יצאתי. בסבבה. כאילו לא קרה כלום לפני. זה פשוט מדהים. אבא שלי רצה להביא לי כיסא גלגלים, אני לא רציתי, אז שמנו את הציוד על הכיסא.
כמה מטרים לפני הכניסה לבניין היה לי ווחאד ציר. זה היה הציר לחץ הראשון. פשוט הרגשה של ללכת לשרותים (צרחתי יש לי ***, פשוט כי לא ידעתי שכך מרגישים צירי לחץ...) . וגם הרגשתי משהו רטוב.
לפני שהבנתי שזה ירידת מים, חשבתי שאולי זה שתן, והמחשבה הראשונה שלי לא הייתה פאניקה, אלא שזה בסדר, צריך לזרום, מקסימום נעשה. כנ"ל על התחושה העזה של השרותים.
בעיני זה מדהים, וזה הרבה הודות להכנה שעשיתי לקראת לידה טבעית, שמדברים הרבה הרבה על זה שאסור להילחם עם הצירים ועם הלידה, אלא צריך לזרום עם זה. וממש ממש שמחתי שלא החדרתי לי לראש מחשבות מפגרות ומחלישות של אוי, ואיזה פדיחות וכו.
הנוזל הזו פחות משניה אחרי זה התגלה כפאק של ירידת מים חמים. ואז אמרתי או צעקתי כזה שירדו לי המים. אה, גם בציר הזה כרעתי על הרצפה. בעלי תמך בי, ובהתחלה הוא ניסה למנוע ממני לרדת אבל אמרתי לו שאני רוצה לרדת, וגם הוא לחץ לי על הגב וזה היה מעולה.
למזלנו ממש בדיוק היה שם עובד בית, שרץ והביא מיטה. איזה אחות שבמקרה הייתה בחוץ עזרה לי למיטה. אני לא הייתי כאובה עכשיו אבל הייתי קצת בשוק, ולא כ"כ יכולתי לזוז. העובד בית השפיץ גילגל את המיטה הישר לתוך חדר לידה. שאלו אותי אם אני יולדת, אמרתי שאני לא יודעת כי זו לידה שניה. אמרתי שירדו לי המים. הכניסו אותי לחדר. המיילדת, הייתה פשוט מקסימה. עוד לא הייתי מוכנה לזוז, שכבתי על הצד כזה, חוויתי איזה 'כאב' עמום כזה, עשיתי לה עם היד אסימן של לחכות, והיא פשוט חיכתה.
4:30 בהינתן האישור אז היא לאט לאט בדקה אותי, ביקשתי להישאר בשכיבה על הצד והיא הסכימה, לאט לאט עברתי על הגב כשהייתי מוכנה. (ואז התיישבתי כמעט לגמרי עם תמיכה). עוד ציר, ציר לחץ, צווחתי בטון גבוה. המיילדת קראה לי, תתרכזי, את מוציאה את האנרגיות במקום הלא נכון, והיא צדקה, מיד התאפסתי התרכזתי ועברתי להשמעת קולות נמוכים שעוזרים לי להתרכז כלפי מטה. אח"כ מתי שהו, המיילדת אמרה לי כזה, אנחנו צריכים שהתינוק הזה יהיה בחוץ. ולרגע נלחצתי, נזכרתי שוואלה, עד שהתינוק לא בחוץ, יש סכנה. התפללתי לבורא עולם שיעזור לי להוציא את התינוק בריא ושלם, ושישלח רפואה שלמה לחברתי הטובה.
4:33 עכשיו המיילדת אמרה לי לא ללחוץ, הבנתי שאנחנו ב"קראווניג", פה הבנתי שאני עומדת ללדת בכל רגע. למזלי לא היה ציר, אז לא הרגשתי צורך ללחוץ, וגם אגב, לא הייתי כאובה! ( אצל הבכור הקטע הזה של הלידה היה כ"כ שונה. הייתי כאובה. הייתי חלשה. והייתי חסרת אונים! שזה הדבר שהכי פחדתי ממנו והכי רציתי להימנע ממנו! בגלל שאז הייתי עם אפידורל אז את צרי הלחץ לא הרגשתי, לחצתי כשאמרו לי, ולחיצות שאתה עושה על "עיוור" הם הרבה הרבה פחות יעילות מלחיצות שאתה עושה כי אתה פשוט מרגיש מתי ואיך לעשות אותם. עם הבכור בכל הסוף הייתי כאובה ומסכנה. ועם השני, פשוט לא.).
הודעתי לה שמגיע ציר, לחצתי, והוא היה בחוץ. תינוק. חמוד. לא מעוות. פשוט חמוד. היא שמה אותו עלי. אמרתי לבעלי avid">I did it, ודברים בסגנון. הייתי מאד גאה בעצמי, שאשכרה עשיתי את זה. אגב- כל הקטע מהירידת מים עד שהשני נולד היה בערך איזה 4 דקות. הגעתי בפתיחה מלאה ראש בספינה + 3. בדרך לבי"ח עוד אמרתי לבעלי שמסקרן אותי באיזה פתיחה נגיע. חח. אחרי שהדם מחבל הטבור גמר לזרום הנקתי אותו. וואי, הוא ינק ממש יפה. פשוט לא הפסיק. אחרי כמה דקות האחות ביקשה רשות, לא לקחה ואז אמרה 'אפשר?', ביקשה רשות לשקול אותו וכו, ואז מיד החזירה לי אותו. הוא ינק בערך שעה ברצף. חח. אגב, בצירי לחץ, אז ממש צרחתי, אבל זה היה במודע. בשליטה. מה לעשות, תחושה מאד חזקה של ללכת לשרותים זה לא דבר נעים, אבל זאת תחושה כ"כ ברורה. זה כ"כ ברור מה את צריכה לעשות. רוצה שייגמר, אז תלחצי. כשהיינו בחדר התאוששות הרגשתי מצויין, אבל ממש רציתי אמבטיה. הגוף הרגיש כזה כאב עמום כזה. אכלתי מנטוס, שתיתי מים והייתי מאושרת. תודה שקראתם avid">;)
(מבחינת החוק הן לא יכלו לומר לי כלום, אבל כן הביעו את אי הנחת שלהן)
