נמאס לי מבית הספר,

אני באמת כבר משתגעת, כי כמה אפשר?

יום אחרי יום אחרי יום , תקועים בתוך אותו מקום, יוצאות משם ורואות את השקיעה, ועד שהאוטובוס מגיע כבר חושך.

ואת רואה את הימים, את החיים שלך, עוברים כמו דפים בספר, אובדים מהבוקר, עד שכבר חושך ואין למה ולאן ללכת כדי להשתחרר מהכל, לעזוב את הכל לקצת ולעוף מפה.

והימים נעלמים לך בלי שאת שמה לב, ולפחות שהייתי עושה משהו בבית הספר, אבל סתם, מסתכלת בשעון וסופרת את הדקות, גם בשיעורים שאמורים להיות הכי קשים ומסובכים אין מה לעשות כי נו באמת, כמה זמן נראה לכם שלוקח לפתור שני תרגילים? (ושרפנו על שני תרגילים היום שני שיעורים)

וזה פשוט כבר נהיה מתיש לחזור יום אחרי יום בחושך, וכבר אין לך כוח או יכולת לשום דבר אחר. 

העיקר שיש מערכת, שתפקידה להרוס ולחסום, ואת כלואה שם, בגלל חוקים, או איזה נייר שאמורים לתת לך אחרי 12 שנים.

עלים עפים ברוח,

בועות סבון עפות ברוח,

דפים עפים ברוח,

ימים עפים ברוח.

והם עפים, בכמויות, אף פעם לא תראי אחד, שמתעופף לבד, ואי אפשר לרוץ לתפוס אותם, כי הרוח מהירה יותר, מכל מה שתוכלי לדמיין.

אתם יודעים? 

מתחילת השנה לא הפסדתי אפילו יום אחד, כל יום, כל היום בבצפר בגלל האיומים. שזו שנה קשה, ומי שמפסידה שיעור אחד תצטרך להשלים המון חומר, ותסתבך. 

ובינתיים באתי להכול, באמת בלי סיבה. כי גיליתי שהכל סתם סיפורים. וזה קל, כמו תמיד, אבל מלא באיומים, כי עכשיו יש את החרב- שוקראים לה באופן די אירוני "מגן", שהמורים מנופפים בה כל הזמן כדי להלחיץ.

ואפשר לספור את זה ככה: רק עוד שלושה ימים, ואז יומיים של משהו אחר, ואפילו להפסיד מבחן. ואז לחזור לשגרה. לעוד שלושה ימים.

והיה טוב היום,כלומר לא ממש, אבל ב"ה סיימנו מוקדם, וזה גרם לכל השעות האלו של המריחה להרגיש טיפה יותר טוב, כי כיתה אחרת סובלת יותר.

ויש מורות הזויות, שחיות בסרט שנבוא בעוד שבועיים, פעמיים על יום חופש (אם הבצפר נותן חופש לתלמידות יש לזה סיבה!)

ואי-אפשר בסוף להבריז ביום שישי, בגלל כמה בנות שחושבות שתוספת של יום תעזור (רמז: היא לא).

והמורה המשוגעת הלוואי באמת איבדה את המבחנים, ובאמת לא תמצא אותם (אני לא מתכוונת לעשות מבחן חוזר כי זו אחריות שלה), תתפללו על זה, כי אמרה שלצערה היא תצטרך לתת לי 100. 

 

אני רוצה לנגן, זה לא קרה כבר חודש. 

עמוס.

עמוס בטירוף. כל אלו שאמרו לי ש"מה, יש מלא בנות שעובדות בי"א", איך? איך אתן חושבות שאפשר? אולי בסוף שנה, כשירגע קצת. כי עד עכשיו היו לי אולי יומיים של להגיע הביתה ולמרוח את הזמן.

אז בינתיים עמוס, וזה עושה לי טוב שעמוס כ"כ, אבל לא ככה, הייתי רוצה שיהיה עמוס יותר בדברים שאני אוהבת. לא בבלגן הזה של בית ספר

יש לי המון מה להגיד, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב. ואני פשוט לא בנאדם שמסוגל לשתוק. 

ואח"כ חושבים שאני משוגעת, שמדברת גם כשאין לידה אנשים.

יש רוח, ואני רצה,

מטפסת על הגבעה, וזה אף-פעם לא קל, בייחוד לא עכשיו עם הרוח הזו.

ואני רצה, נלחמת עם כל המשקל שלי, מעיפה את הגוף קדימה נגד הסכנה.

ואני למעלה, מסתכלת מרחוק על הנוף, ויודעת שהיה שווה, ואז אני מסתכלת שוב על הדרך, וכבר לא לגמרי בטוחה שהמשימה הייתה כזו חשובה

ההבדל היחיד בין תלמיד של 4 יחידות ל5 הוא בכמה כסף הוא משלם למורה פרטי.

אל תאמינו לכל אלו שמספרים לכם על השקעה ושוויון הזדמנויות וכל השטויות האלו. זו האמת.

אמא שרה לקטנים "המלאך הגואל" ואני תוהה למה העיניים שלי מתמלאות דמעות.

נו,באמת. כאילו שאני לא יודעת.

אולי נעשה רשימה של דברים טובים מהשבת ארגון הזו. במקום לבכות.

אז ככה:

מלא אמרו שהשמלה שלי יפה

קראו לי "ילדה" וזה החזיר אותי מלא אחורה, אבל עשה לי טוב

מישהי אמרה שהיא חשבה עלי הרבה, וגם התפללה עלי, ושמה שדיברנו שינה לה הרבה דברים במחשבות. והיא כזו מדהימה! חבל שאין עוד אנשים כאלה.

היה קר!

ראיתי מלא אנשים שלא ראיתי מזמן (וואו, מה נסגר?! אחת בצבא, אחת התחילה ללמוד ואני שמתי לב שאני כבר ממש גדולה. הועלם השתגע)

הסעודה בבוקר

זה שבסוף חזרתי הביתה

ראיתי את *כל* השבט שלי!

מצאית מילה שמתארת אותה. בצורה מושלמת. זה הזוי.

תמימה.

היא פשוט כ"כ תמימה, אבל זו לא נאיביות כזו של ילדים, זו המחשבה שהעולם הוא טוב ואנשים הם טובים כי ככה היא באמת רואה את העולם.

וזה לא שהיא טיפשה או לא מודעת לרוע, אבל היא באמת מאמינה שהעולם הוא טוב ואנשים הם טובים במקור.

הלוואי שהייתי מסוגלת להיות תמימה כמוה, למה אני לא?!

בואו נסכים על זה שלאנשים שלא מבינים כלום בגרפיקה אסור להגיד כלום,טוב?

אבל באמת כלום, לא "מה אכפת לך זה 5 דקות" ולא "וואו איזה יופי" ולא "איך את עושה את זה" ולא "על מה את מתלוננת,זה לא נראה קשה".

וזה כולל את כולם, ההורים שלי, מורות מהבצפר, הכיתה שלי, האחים וגם החברות.

ואולי אני אסיים את הציור ההוא, כלומר שלושה שצריך לאחד, ואז אני אולי גם אעלה אותו לפה.

אבל זה פשוט בזבוז ציור כ"כ יפה על הזמנה לברמצווה שבמטרה להיות מכוערת.

אני כנראה פשוט אעלה אותו לפה.

 

צו ראשון זה סיוט

וספר של בקושי 200 עמודים זה לגמרי לא מספיק

הרגע הזה שדברים מסתדרים בדיוק. ויכול להיות כ"כ מדהים. אלא אם כן כמו תמיד אני אצליח להרוס לעצמי הכל

בית ספר זה מיותר.

חוץ ממגמת ארץ אין לי סיבה למה אני עוד שם

"דבר איתי על הכל

ישר בתוך העיניים

דבר איתי אמת בקול

עד שיפתחו השמיים

 

עוד מעט נהיה אתמול

אבל בינתיים

דבר איתי על הכל"

עוד מעט,עוד מעט, עוד מעט. אבל כמה כברא אפשר לחיות ב"עוד מעט" הזה, מתי זה מגיע?

ילדה בחצאית שחורה ארוכה, וילדה במכנסי ג'ינס עם קרעים, יושבות על גדר בירושלים ומדברות וצוחקות ומתגעגעות.

ואנשים עוברים ומסתכלים, והם לא ידעים.

הם לא יודעים כלום, לא מבינים כלום, רק יודעים שזה מוזר.

ואנחנו בוכות וצוחקות. יורות שמות וגילאים של כל מי שכנראה לא נדבר איתו שוב בחיים.

וזה כל-כך כיף, וכל-כך כואב

ואנחנו שוב מחבקות אחת את השניה, ויודעות שיעברו עוד  חודשים עד הפעם הבאה. ושתינו רק צורחות בלב את הרצון להחזיר את השעון, לקיץ ההוא

הייתה מלחמה,

זה היה להתבגר בבת אחת,

פשוט התבגרות מואצת

אבל זה היה ביחד, וזה מה שעשה את זה לכ"כ מיוחד, ליותר זיכרון נעים שגורם להתגעגע מאשר טראומה.

מאנשים שאתה מתבגר איתם ועובר איתם דברים כאלו אתה לא יכול להתנתק כ"כ מהר, אבל גם אם תעשו את זה לאט, יהיה לזה סוף 

 

זה ישמע מוזר, אבל לחיות בחברה שלכולם אין ,נשמע הרבה יותר קל מלחיות בחברה שלכולם יש.

 

"לכי לחדר, שלי ושל..."

"לא! לכי לחדר שלי"

כן. כאילו שמפה אני לא אשמע. או כאילו שאני טיפשה

וכאילו שאני רוצה לשמוע אותם.

אבל אני אפילו לא יכולה לשים מוזיקה כדי לא לשמוע אותם. כי יושבים שם שלושה אנשים בשנת אבל שרוצים לריב, ועם מוזיקה מספיק חזקה כדי לא לשמוע אותם הם ישמעו את המוזיקה הזו.

 

"כשהילדים נמים,

זה לא תמיד שהם רוצים לישון,

הם לא רוצים לדעת...

 

הייתי פעם ילד השדה,

אף פעם לא בוכה 

ורוצה הכל לשכוח"

 

 

אם הרסתי לך את השרשור מחילה לא ידעתי. תבקשי שימחקו.

ועכשיו כל דבר הכי קטן משמש אותם לתקוף.

נו באמת, ישבתי על הספה כי לא זכרתי שהם אמורים להגיע

והיו לי בדיוק שני תרגילים לפתור ולא היה לי כוח לפנות את השולחן.

זה לא באמת הוכחה.

אבל כן. אני לא לומדת למבחנים.

("צרות של אנשים גאונים מדי," כמו שמישהי אמרה לי השבוע. כשניסיתי להסביר לה שאני לא יכולה ללמוד בבית)

להיות בת יחידה זה ממש כיף.

פשוט מדהים.

אני מבינה למה כולם מקנאים.

רוצים להחליף?

רק הערה קטנה, אחרי שנחליף תתחננו לחזור, אבל אני לא ארצה יותר. הלוואי שתילכדו כולכם בקנאה הדבילית הזו שלכם ותצטרכו לחיות כמוני בזמן שלי יהיה את כל מה שאתם מתבכיינים לי עליו בקנאה הדבילית שלכם.

אני שונאת אותו. שונאת. ולא אכפת לי שהוא אחי. שיעוף מפה. לא רוצה לדבר איתו בכלל. "אז הוא טעה פעם אחת, מה קרה?!" 

זו לא טעות וזו לא פעם אחת. אבל לכי תסבירי.

ולכל אלו שחושבים שזה ככ כיף להיות בת יחידה, אתם יודעים שזה כולל חפירות כל יום על כמה את מפונקת. רוצים את זה?

אה. אבל אני באמת מפונקת. בניגוד אלכם. בואו נחליף.

 

לא הייתה שואה בכלל.

זה הכל המצאה של האשכנזים כדי להצדיק את זה שהם גנבו לתימנים את כל הכסף ורצחו את הילדים שלהם.

(אין לאף אחד אפילו דוגמה אחת לאפליה. אבל למי אכפת. העיקר שהם יכולים לבכות)

והמסע לפולין הוא סתם הזדמנות לשבוע בחו"ל.

וואלה. אח"כ שואלים למה אני עוד חושבת שאנשים הם מטומטמים?

העולם היה מקום כ"כ הרבה יותר טוב אם לא הייתי בו.

אל תתחילו לקפוץ עכשיו ולהגיד שלא.

 קיבלתי כמה הוכחות השבוע עד כמה אני מיותרת פה.

אין אף-אחד בעולם שהיה לו פחות טוב אם לא הייתי פה.

לכולם היה יותר טוב. וזה היה חוסך כ"כ הרבה מריבות

באמת חבל שאני כאן.  סתם תופסת מקום בעולם ומקלקלת אותו

צריך שכמו שעושים פיזיותרפיה, ואז זה כואב יותר אבל אחרי זה הכל משתחרר, שיהיה אפשר לעשות את אותו דבר גם לנשמה.

ללחוץ חזק חזק עד שזה כואב, ואז לתת לכל הלכלוך שבפנוכו לצאת החוצה. וזה יהיה כואב ומגעיל, אבל יעזור

איכס. הלוח מבחנים כ"כ מגעיל

בא לי לבכות רק מלראות אותו.

וכל הזמן לומדים. אין לאן לברוח.

ועכשיו המורה ההזויה הזו רוצה שנתחיל ללמוד גם במוצ"ש כי אין מתי לדחוף שעות 

אני באמת לא בטוחה שזו הייתה אמירה צינית.

הבצפר שלי הזוי.

 

לא רוצה להתחיל עכשיו בגרויות. ולמה לעזאזל בגרות באנגלית?! אני לא יודעת אנגלית

מדהים כמה אני שונאת להיות בבית

ומדהים כמה אין לי לאן ללכת

רק שתדעו. שאני פשוט כותבת מכוער.

(ולאט. אבל זה כבר נושא אחר)

וחיפשתי במחברת, זו שהדפים שלה כבר מסמורטטים, ועברה איתי בכל מקום אפשרי, דברים עם תאריך של לפני שנה.

וזה כואב. כי זה היה אחד הקטעים הגרועים שלי. והוא כ"כ טוב בהשוואה להיום.

אני כותבת מכוער ממש.

יכול להיות שזה כי פשוט נגמרו לי המילים?

"תתעודדי, הבגרות באנגלית עוד שבועיים"

"זה לא מעודד אותי"

"יש לך יומולדת עוד שבועיים"

"זה עוד יותר לא מעודד"

זה כמו ללכת בגרביים, על רצפה רטובה.

זה כמו הרגע הראשון, שהקור מתחיל להתפשט בכף הרגל אבל אתה עוד לא מבין מה קרה.

והכתם של המים מתפשט על הבד,ואז זה קר, ורטוב ולא נעים בכלל.

ואז מורידים גרביים והכל נרגע. רק שעכשיו אי אפשר להוריד אותם.

 

וזה כמו קווים, דקיקים שהופכים לענן מעורפל

זה כמו הצליל שעושה את הענן הזה.

זה כשכל המחשבות נמסות כמו קצף, ואת לא יודעת כמה מעצמך נמס.

בשמש החמה הזו, שממיסה כבר את כולך

 

יש דברים שאין עליהם סליחה.

יש דברים שאין לי סיבה לסלוח עליהם.

יש דברים שעדיין כואבים. נורא.

אני לא אומרת אותם כל הזמן בשביל לעצבן, אני אומרת את זה כדי שידעו שכואב לי, למרות שאת העוצמות של הכאב הזה אתם כנראה לא מסוגלים לתפוס.

ויש אנשים שחייבים להתבגר, ולהעז להסתכל על האמת בעיניים

לנגן, או לבזבז את הזמן?!

תנחשו מה בחרתי.

כמו תמיד...

באמת שזו טעות שאני כאן.

אני רק מקלקלת הכל, רק הורסת כל דבר.

באמת שאני לא צריכה להיות פה.

איך מתקנים את הטעות הזו?

כמה אפשר לריב על אותם הנושאים?

גיוס נשים\כמה דפקו את התימנים (ואיך האשכנזים אשמים)\תחב"צ בשבת\חנויות פתוחות בשבת\ציטוטים של רבנים שהוצאו מההקשר

ודי. באמת איך זה לא נמאס??? איך אתם לא משתגעים מלדבר שוב ושוב ושוב, ולהתלונן כל הזמן על אותם הדברים?

פשוט במקום לריב, אולי תעשו משהו, אמיתי. כי לדבר, לא עוזר ולא מזיז שום דבר בעולם הזה

אבל זה כייף!!!

תראה את הצד הטוב

אנשים באמת חיים בסרט שהמסע לפולין הוא חשוב ומשמעותי וכל זה...

נו, באמת.

אנשים הם טיפשים.

(ובנושא אחר לגמרי: למישהו בא לטייל איתי מתישהו בשבוע הקרוב?)

וואו.

הסוודר של המסע יצא ממש מכוער.

ואני מתנגדת עקרונית לגלופה

היומן מסע גם יצא מכוער רצח וכולם עוד חושבים שהוא יפה.

ואין בית ספר.

והמורה אמרה שהיא נגד מה שאני רוצה לעשות.

אז...

ילדים מוסתרים, מאחורי קירות שקופים.

והם יודעים, שהם לא מעניינים, ולא מספיק חשובים,

כי הם מאחורי הקיר, 

והקיר שקוף. 

והם רואים הכל ונשברים

ורואים ובוכים,

ומה שהם עדיין לא מבינים, זה שהקירות לא באמת שקופים.

הם חושבים שלמישהו יהיה אכפת להציץ, מה קורה בצד שלהם.

אז הם פוגעים בעצמם ונפגעים

והאמת היא, שאף אחד לא רואה.

פרסומות בצבעי מים

טיפות נוזלות

והכל נמרח

ומפרסומות, שאמורה לשכנע אותך למשהו

נשארו רק

צבעים

אני כ"כ שונאת אותה

מי בכלל נתן לה להיות מורה?

אני לא בטוחה שהיא בעצמה יודעת עברית. גם כן מורה ללשון

היא כ"כ רעה.

איזה כיף זה שהכוח בידיים של אנשים רעים.

וכי הכוח אצלם. כולם שותקים

מחר יום אחרון של כיתה י"א. כי מסיימים.

ואז רק מתכונות ובגרויות, אבל זה החלק הקל.

 

וזה מדהים, כי אני קוראת עכשיו את ההתחלה של השרשור הזה. ומחייכת. 

זה עבר כ"כ מהר, ואם הייתי יכולה לספר לאותה אחת, שכתבה כאן את ההודעות הראשונות, שזה יעבור מהר, כ"כ מהר שלא תוכלי אפילו לזכור. (איכשהו, יומולדת 17 כבר מרגיש כמו זיכרון רחוק), היא כנראה הייתה אומרת שזה לא משנה, כי בינתיים כל שיעור מרגיש כמו נצח.אבל נרגעת קצת-קצת.

ובסוף, כלום לא חשוב. וזה נגמר.

הציור הזה מלפני חודש, ואיכשהו הוא רק נראה לי יותר טוב. לא יודעת למה. אבל מתחבר לי להמון דברים. (גם ליום הזיכרון)

"אבל, את מבינה שאנחנו לא יכולים לנדות אותן?"

"את מבינה כמה הסיפור הזה מורכב?"

"את מבינה שזה מקרה מיוחד ותופעה בפני עצמה, וזה לא קובע כללים לעתיד?"

"את מבינה שהן צריכות להישאר?"

"את יודעת כמה קשה זה לחזור בשאלה?"

 

כן,לא,כן,לא,כן,לא,כן,לאכן,לא,כן,לא. אין לי מה לענות על זה.

הסיפור הזה הוא סופר מורכב, אני יודעת, אני כאן הרבה קודם, וכן זה קשה. 

אבל כן, זו בחירה שמחייבת אותך לקחת אחריות. אנחנו לא אלו שצריכות לקחת את האחריות על הבחירה הזו.

-אם הן מתלוננות אז מה אני אגיד? להן לפחות יש... לי אפילו את זה כבר לא.

אלוהים. למה זה צריך להיות כ"כ מסובך? 

זה כ"כ קשה. ואיכשהו, אי אפשר להבין.

וזה כ"כ מוזר.

הם רוצים לעזוב.

כן רוצים. לא רוצים. כן רוצים.

לא השנה רק בגללי. אולי כן.

הצילו. העולם מטורף

 

בא לי פשוט שקט.

כזה שקט.

אמיתי.

ובגלל זה גם לא בא לי שוב בקשת, בגלל כל האנשים המוזרים שחושבים שאני משם. (ואם אנחנו משם זו סיבה לשגע אותנו?)

וואו. שקט אמיתי.

כמו בפעם הראשונה, בסוף כיתה ח'...

וואו. זה כ"כ מזמן. שלוש שנים.

וכמו שאמרתי, בשביל להצליח בדבר כזה צריך להיות אורית

פשוט שקט.

אוף

 

מצחיק שכתבתי עליה פה כבר, אשכרה בנאדם שניתק איתי קשר. לא ראיתי אותה כמה? שלושה חודשים.

כנראה איפשהו אני עדיין מעריכה אותה

צריך להצליח איכשהו לשטח את הזמן, כמו כל מימד אחר, ולאפשר לנו להתקדם בו כמה ובאיזה כיוון שנרצה.

כמו שאפשר ללכת קדימה ואחורה, שיהיה אפשר ללכת ככה גם בזמן.

לחזור כמה שנרצה אחורה, או להגיע לסוף הזמן ולשבת שם בלי אנשים אחרים.

וכמו שהמציאו דרכים מהירות יותר להתקדם במרחב (כלי רכב) יצטרכו להמציא גם לזמן.

 

יצאתי לתפוס טרמפים שמגיעים שלוש-ארבע שנים אחורה, מישהו רוצה להצטרף?

אולי בעצם רק שנתיים אחורה? לא. זה כבר לא

איך כולם מספיק טובים לדברים האלו תמיד, ורק אני לא?!

רק אני לא מספיק טובה, לא מספיק מוצלחת בשביל מה שמחפשים שם

"אני לא אענה לך למה. אבל את פשוט לא מתאימה" (כן. כי כל האחרות כן?! אה?!)

רק אני לא מספיק טובה לזה.

אני לא מספיק טובה. ואני אף פעם לא אהיה.

אבל אני רק רוצה לדעת מה יש בי שהופך אותי לכזו?

תמיד...

מעניין אם אפשר להנמס, ככה שיישארו ממך רק שלוליות, כאלו שאנשים עוברים מסביבן, קצת כי זה מגעיל אותם לדרוך בהן, וקצת כי הם לא רוצים להרוס את השקט של המים.

שלוליות צבעוניות גדולות, שלפחות ישאירו אותך בחלק אחד גדול

במקום להנמס ככה קצת קצת כל פעם,

לתוך שולחנות חלקים וחלונות גדולים.

והזמן עובר. כ"כ מהר.

כמו דפים שמתקפלים, השנה הזו נעלמה.

ושוב ר"ח.

ואני מסתכלת על התאירכים.

אלו שבהם לא האמנתי בעצמי מספיק כדי להמשיך

אלו שבהם לא האמנתי שכיתה י"א תסתיים אי פעם

והרגע הזה שנזכרתי שר"ח. שוב. ושזה כמעט סוף שנה.

אני לא יודעת אם אני מחכה לסוף או שכבר לא.

מה שבטוח, שעברתי הרבה בשנה הזו

אני טובעת, בתוך השחור הזה.

והוא עמוק, ומושך אותך עוד ועוד פנימה, עד שאת מאבדת את היציאה.

יש כוכבים זוהרים, אם תיכנסי עוד פנימה תגיעי אליהם, הם מחכים לך במרחק נגיעה.

תעתוע, פטה מורגנה, זה לא באמת קיים

כל מה שאת מכירה לא באמת קיים,

שתדעי את זה. שלא תיבהלי כשהכל קורס

זה כמו המון חלקים של מכונה גדולה

שזזים בלי הפסקה

ואני כבר לא מבינה מה מפעיל את זה.

כמו המון גלגלי שיניים שמסתובבים, 

ואני מצליחה להבין שמה שיוצר את התנועה זה שהם נעים בכיוונים מנוגדים

אבל לא מצליחה לראות את זה באמת.

סוג של מיתוס או אמונה. זה נכון כי זה נכון

אבל מה הלאה? את לא יכולה לראות. אז רק תביני איך זה עובד. ואז זה יגמר

זה כמו להיות לכודה בתוך קופסה

ואין מקום

ואי אפשר לזוז

והכל כואב

וחושך, שלא נותן לך לראות, כמה אפשרויות אחרות יש.

 

תצילו אותי. זה הזוי, ברמות. 

נמאס לי

המון דברים עובדים בדיוק כמו זיקוקים...

הכל מרוכז בנקודה קטנה, ואז מתפוצץ, לכל הכיוונים.

והפיצוץ יוצר ריק. ורעש.

וזה כל-כך כואב, אבל כל-כך יפה, שאנשים לא מסוגלים להסיט את המבט.

צבעים נמרחים, מנסים להתרחק כמה שיותר מנקודת המרכז, כי כבר אין שם כלום. אבל זה המקור שלהם והם לא יכולים לברוח.

בגלל זה הכל הולך ודועך כשהוא מתרחק.

כי האש לא באמת יכולה לחיות בלי הריק שהיא יוצרת. אבל הוא גם מה שהורג אותה.

קצת רעיונות:

-ילדה (הלוואי שאבישג תסכים) עומדת ונושפת על משהו -ציפורי נייר עפות.

-ילדה מנגנת, תווים מתעופפים בכל התמונה, ובעיקר מסביבה

-רואים משהו מקרוב, סוג של מדרגות\גגות שמצולמים בירידה ויושבות עליהם שתי בנות ומדברות

-ילד עם גיטרה יושב על גג של מכונית נוסעת.

-אש יוצאת מתוך פה פתוח, של בנאדם. ושורפת דברים בסביבה

-ילדים במים, אבל גם אלו שבחוץ קצת נעלמים

"ואני הייתי כאן כל הזמן ולא שמתם לב

אני הייתי כאן ידיים על שולחן ולב בוער רעב"

ואני פה. מסתכלת מרחוק, ויודעת שבחיים לא יסתכלו עלי.

יודעת שאני לא שווה, כי ככה אני. כי אני אני. כי אני לא מספיק מעניינת אף אחד.

"אני רציתי גם כל הזמן לא ידעתי מה

אני רציתי גם עכשיו אני מוכן לרגע המושלם "

אם רק היה לי את האומץ, לענות לה אתמול על השאלה, שכבר לא אכפת לי מכלום.

כבר בכלל לא בטוח שאני אשאר דתייה.

בואו נעשה הסכם, שאם בסוף אני הולכת לש"ש או צבא, ויוצאת משם לא דתייה אל תגידו שהצבא קלקל אותי?

אני מקולקלת כבר עכשיו, מאמצע י"א. רק שבצבא יהיה אפשר להרוס הכל וזה יחסוך את המריבות עם ההורים.

"קראתי ספר והיה שם איש אחד

חזר לכפר שלו אחרי הרבה שנים

הלוואי היה לי כפר לחזור אליו

לא רק רחוב עם בניינים"
עם כל הסיפור הזה, המגעיל. אני כבר לא בטוחה שיהיה לי לאן לחזור. 

לא חושבת שיהיה בכלל מקום שאני אוכל לקרוא לו בית. 

לא חושבת שיש טעם לנסות אפילו.

העיקר שחושבים שאני טיפשה, ולא יודעת. או שאני יכולה לא לשמוע את זה.

"ראיתי סרט על רוצח מטורף

שחי מחוץ לזמן של שאר האנשים"

חי בעולם משל עצמו, עם חוקים משל עצמו.

קצת כמו העולם שבראש שלי שבו הדברים הם פשוט אחרים. הרבה יותר טובים.

שבו הכל התחיל אחרת, ולכן גם ממשיך שונה לגמרי. 

קצת כמו המערבולות של הצבעים בתוך הראש שלי, שגורמות לי שוב לא להבין.

"הלוואי יכולתי גם לשכוח מהרגע

בלי להשאיר שובל של דם על השטיחים"

הלוואי.

ופתאום כשדפדפתי היום במחברת הזו.

שהיא כבר לא מחברת, סתם דפים שפעם היו מחוברים ואני עוד מחזיקה אותם ביחד. ברצף.

ופתאום גיליתי שאני מחזיקה את כל כיתה י"א בין הידיים, בערימת דפים

ומדפדפת בה, בציורים ובזכרונות. 

זה פשוט שהציורים האלו מחזיקים בתוכם את כל השנה הזו.

זה כ"כ הזוי.

אני פשוט מדפדפת בדפים שהם כיתה י"א שלי. ומגלה, שזה נגמר

 

ואני לא יודעת מה כואב יותר
החלומות או המציאות.

ואיכשהו אין לי מילים.
ואני עדיין חושבת שהם קצת מגזימים.
אי אפשר להפיל עלי את האחריות לחיים של מישהו אחר. זה פשוט לא עובד ככה.
ובום! הכל מתפוצץ.
כי עלי אפשר לצעוק ולרדת ולהאשים. אבל ברגע שמישהו אחר מדבר, זה נגמר.
אני לא קשורה לזה יותר ולא לוקחת אחריות.
מזל. כי אני שונאת ללמד.
למה הם לא מבינים שזה בלתי אפשרי? שהם הופכים את זה לבלתי אפשרי?

מדהים כמה קל זה להיעלם.

וכל הבית נראה כמו ערב פסח.
ואני שונאת את זה. אבל גם מתרגשת.
מתרגשת בטירוף.
ורק רוצה להבין למה זה כולל כל כך הרבה קנאה ועצבים?
כאילו שלא מגיע לי. כאילו שאני מרוויחה על חשבונו. כאילו שפשוט לא.

המון זמן לא הייתי כאן.

קראתי את הרגע את התגובות האחרונות בשרשור הזה, לא זכרתי מה הן.

חחחח אני כ"כ תמימה וטיפשה.

כל.פעם.מחדש

ולמי אכפת בעצם?

 

קפה שחור

רגעים קטנים של חסד

ואש

 

ימים ארוכים מדי

אין-סוף סיפורים
ושקט

 

בלגן שלא נגמר

ספרים עפים

ואין

 

כי פשוט אין

"איך תמיד מגיעים לדבר על זה?"

חלומות

"לא מדברים על זה!"

שברים ושאריות

הודעות. אחת שלא נשלחה, ואחת שלא תהיה

"אבל אותך היא בטוח תזמין"

כן,בטח

 

אני מנסה.
באמת מנסה.
וזה מפריע. שאתם לא רואים.
זה נמאס כמה שנגמר לי כבר הכוח להסביר שוב ושוב את אותם הדברים.
אולי יום אחד אתם תבינו
אבל כנראה שממש לא

והקטע הזה של י"ב.
שנהיה לגיטימי פתאום להסתובב בבית ספר בג'ינס.
לשבת לכתוב ולצייר שעות
לשים אוזניות ושכולם מבינים שזה לא הזמן לשאלות.
וסתם לחכות שיגמר.

איך מסבירים שיש קטע לבקשה הזו?! אני לא סתם מבקשת את זה. כל פעם מחדש.
"את יכולה להסביר לפחות?"
אבל ניסיתי. ולא הבנתם, וההסבר היה כ"כ מורכב שהתחלתי לבכות באמצע.
ועדיין לא הבנתם כלום
וביקשנו שוב היום. שלא. בבקשה לא.
וכנראה ששוב אין לי בררה

והיי, היה בסדר בסוף, נכון?
אז למה זה עדיין כ"כ מתסכל?
אבל באמת. היה טוב, ודברים טובים קורים.
או לפחות בדרך לקרות
ובפסח אני אקרא כאן שוב, ואצחק על זה שעוד האמנתי... אבל אני כבר לא מאמינה. סתם חולמת

סיכמנו אתמול שאנחנו פשוט מוקפות באנשים טובים
וזה פשוט טוב ומשמח

"אנחנו מתחילים להיות בית נורמלי"
"לא יותר נעים ככה שהכל מסודר?"
"מעכשיו דברים פה יהיו אחרת"
_____________
אני רק תוהה עד כמה חצוף זה להזכיר, שפסח בעוד חודש ושבוע.
ושיש משהו שצריך לקרות עד אז.

(סתם, כאילו שאני לא יודעת מה יקרה אם אני אזכיר להם את זה
"יש עוד זמן עד פסח"
כן. בטח)

וכאן.
בדיוק, הודעה אחת למעלה.
עוד חשבתי שאפשר לדבר איתם.
נמאס לי, באמת. ואין לי איך לשנות
עוד קצת. עוד קצת. עוד קצת. עוד קצת. חצי שנה זה לא קצת. זה יהיה נורא. עוד קצת.
אני אצליח. או שלא

עוד רגע פסח.
שנתיים. זה מלא, ידעתם שהזמן עובר ככה מהר?
ואני עוד מעיזה להשאר ילדה קטנה, לחלום שיהיה לי סיכוי.
שלא יכעסו רק שאני לא עוזרת. למרות שהשנה אני באמת מתכוונת לא לעזור. בכלל.
ואם ירצו עזרה? או יתנו בזה את החדר?
אני פשוט אלך. וזהו

אני מתלבטת.
אם לבכות או לשמוח
להתנצל על שציפיתי בכלל או להגיד תודה על מה שיש
וזה מפתיע. אבל אני גם קצת מפחדת.
אבל...
בקיצור. אני לא הולכת לישון הרבה בימים הקרובים.
וכנראה שכן לבכות הרבה.
כאילו שאני לא יודעת שאחרי פסח אומר לעולם לא

ופתאום חם
תמיד מצחיק אותי הקטע הזה שאין באמת כזה דבר עונת מעבר.
יום אחד יורד גשם, יום אחרי אתה נמס כשאתה הולך ברחוב. ואז לתקופה הזו שנמסים בה קוראים אביב.
והמעבר החד הזה הופך את ההרגשה הזו של הסוף לממשית יותר. נוכחת כאן כמעט בכל שיעור.
(היום נגמר משהו. פרויקט של הבית ספר שמתחיל בכיתה י'. סיימתי 3 שנים. לא יודעת מה להגיד על זה אפילו) ואני כבר באמת לא יודעת

והפסח הזה גורם לי רק להבין כמה החיים שלי הזויים.
אני לא מרגישה בכלל שהנקיונות האלו עושים משהו, כאילו לא חיו פה בשנה האחרונה.
כאילו שגרו כאן רק רוחות רפאים.
ובעצם. לא בטוחה שזה כזה רחוק מהאמת
כי אחרי שאי אפשר להזיז, ולשנות גם מפסיקים לחיות, ולא היו פה חיים.
(גם עכשיו בקושי יש. אבל לאט לאט)

אני תוהה אם לא לדעת את האמת היה כואב פחות, אם הייתי חושבת שמשהו בעולם הזה הוא שלי, באמת. נקנה בשבילי, ולא לקחו אותו ממישהו שזרק.
מדהים איך הנורמלי הזה הוא הזוי כ"כ במקומות אחרים. או הפוך, מה שנורמלי כ"כ בעולם, והזוי בשבילי.
חיים נורמליים זה יותר מדי לבקש?

"אז תנסי לחפש לו מתנה"
רגע, נתת לי כסף? כמה מפתיע שלא.
זה הבן שלך. לא שלי.
למה שאני אשלם?
נמאס לי לשלם על הבחירות הגרועות שלהם.
ועכשיו, כשנכנסתי לחדר שלי(ואתם יכולים לקרוא כאן כמה חיכיתי לחדר הזה.) ראיתי את הלפטופ כאן.
מה זה אומר? שהיה אי אפשר להטעין אותו בסלון או שהוא שלי עכשיו?
איכס. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.
די. פשוט נמאס לי מזה
אוף. אוף אוף.

ויש כאן אנשים שרק הייתי רוצה שיסתמו קצת. לקרוא אותם עושה לי כ"כ כואב כל פעם מחדש

הם לא שאלו אותו אפילו מה הוא רוצה במתנה ליום הולדת.
איכשהו אני עוד מקנאת בו על זה
מדהים כמה שהחיים האלה מוזרים

אני יודעת שאני לא מספיק טובה לכלום.
אני יודעת את זה. ובכל זאת העזתי לקוות.
אני מתלבטת אם זה מעיד על טיפשות או על... בעצם אין שום דבר אחר שזה יכול להראות עליו.
ואוף. מה אני הולכת לעשות עם עצמי עכשיו שנתיים?
למה העזתי לרצות משהו יותר טוב מכלום? לא ידעתי שזה סתם יכאב?

ו**** לא ענתה לי לגבי הבגרות. מצחיק אבל היא כנראה אחד האנשים היחידים שבא לי לדבר איתם עכשיו.

מצחיק עוד יותר שכבר כתבתי עליה פה פעם. ממש מזמן. אני מתחילה להבין איזה מקום ענק היא תופסת לי בראש ובנשמה.

לפעמים חלומות מנופצים, שכבר לא יתגשמו לעולם נראים כמו:
כבל חשמל שחור
כמה דפים גדולים מגולגלים ביחד
חבילות נצנצים
וחלון פתוח שאפשר להיתקע עליו שעות (אבל קורע את הבגדים)

הזמן טס, בקצב מפחיד.
עוד רגע, וסוף י"ב וצבא ומה בכלל קורה כאן?
וזה כ"כ מוזר. שלוש בגרויות ונגמר.
ולכי תסבירי, את כל הבלגן הזה שיש לך בראש ובחיים.
לכי תסבירי את הפחד המטורף הזה שיש בך, כשאין איך להסביר ממה.

התיכון נגמר! הופה היי!

וזה נגמר, באמת ולתמיד
וכמה שרציתי לבכות, וכמה חיבוקים וכמה שאני אוהבת אותן. אחת אחת.
וכמה מרגש זה היה בסוף, שהתחלנו לצרוח ולצחוק ולבכות, יש דברים שהם פשוט כ"כ גדולים שאין לך מושג איך להגיב, גם כשאתה יודע שזה מה שהולכים להגיד.
ואני באמת עצובה שנגמר. ובאמת מפחדת משנה הבאה.
ויהיה טוב.

הם כל כך מעצבנים.
במיוחד היא.
נמאס לי מזה.
"יש לך חודש לקבל שכל ולהחליט שאת לא הולכת לצבא"
למה מה תעשי לי אם לא? חוץ מזה שזה כבר מזמן לא החיים שלך, אלו החיים שלי ואין לך זכות להגיב ככה. יש לך אפס כבוד אלי, אל תתפלאי אם תזכי לתגובה דומה
"סיכמנו שאני לא חייב לך דין וחשבון"
מתי סיכמנו? למה אתה בא ושואל, בא ומבקש, בא ודורש כשאתה לא חייב לי כלום ואני לא חייבת לך? מאיפה החוצפה? חוץ מהרצון לגרום לי להרגיש רע?

זה נשמע כאילו מה שיעשה לה טוב זה שיהיה לי רע בצבא. זה נשמע מגוחך ממש, אבל כבר לא יודעת.
רק כדי שהיא תוכל להאשים אותי, להגיד לי שאני צריכה להתמודד עם זה שבחרתי ללכת לשם.
וקראתי כאן קצת עכשיו, וקלטתי שמאז אני לא מצליחה בכלל לישון, מתעוררת כל שתי דקות ומנסה להירדם במשך שעות. הזוי, ועבר מספיק זמן, חשבתי שאני כבר אתרגל. אבל הלילות שישנתי הכי טוב מאז היו כשלא הייתי כאן.

זה כאילו הם לא מבינים, שזה בכלל לא מה שאני רוצה.
הם נסגרו על רעיון, ולא מבינים שאני בכלל רוצה משהו אחר.
"אז תחליטי את. זה בעיקר בשבילך" אבל זה לא. כי אם זה בשבילי הם היו שואלים מה אני באמת רוצה.
(לא באמת, כי סתם הייתי מתחמקת ולא היינו עושים בסוף כלום. אז אולי עדיף לקחת את זה ככה, כמו שהם רוצים.)

אוף. אנשים שמנסים לחשוב בשבילך זה סופר מעצבן.

(סתם כי אני צריכה לשמור את השיחה הזו איפשהו)
"אז איך הגענו לדבר על זה, שהיא רוצה מישהו שיהיה ...? אה. דיברנו בכללי על חתונות והיא אמרה שהיא מפחדת שאף אחד לא ירצה אותה."
"וואו. זה מוזר. יצא לי לדבר על זה פעם עם... והן אמרו שהן לא היו מסכימות לצאת עם מישהו שלא עשה צבא. זו כבר תפיסה ילדותית"
"תראי, זה כן אומר עליו משהו, אבל לא הייתי פוסלת על זה. תלוי מה הוא עשה בזמן הזה. אם הוא ישב על המדרכה כמונו עכשיו עם נרגילה..."
"או שהוא ישב בבית מדרש ולמד, כן. יש קצת הבדל"
"קצת הרבה"
והיא אמרה עוד הרבה דברים חשובים. אבל את השאר אני אשמור לעצמי.

גם בצבא אפשר 'לעבור דרך' ולבזבז את הזמן.
גם בישיבה אפשר.

הם רק מסגרות.

מדהים איך אני כבר לא מצפה מהם לכלום. ובכל זאת ההורים שלי מצליחים להיות מאכזבים וגרועים כל פעם מחדש.
"את יודעת שאנחנו מנסים להתחיל מאפס ולבנות משפחה חדשה"
"אתה לא יכול להתחיל מחדש עם ילדים בני 16."
"זה למה אנחנו מבקשים שתעזרו לנו"
אוף. די. לא רוצה להיות כאן יותר.
אני שונאת אותם
(וגם אותו. אבל זה לא משנה עכשיו. והוא יצא ככה דפוק רק כי הוא הבן שלהם)

זה מחרפן אותי שהוא ישן שם.
ולא, אני לא כזאת שדברים כאלו מפריעים לה, אבל יש משהו בלחזור מהיומיים האלו, שבהם כל אחת רק דואגת שלא יגעו לה בדברים, הביתה, ואז אין יותר דבר כזה ופתאום הוא תפס לי את המיטה .
(וכן. אני חצופה. ואני לא יכולה להגיד לו מה לעשות. ובגלל זה זה מעצבן עוד יותר)
כל המשחק שהיה עם החדר היה מעצבן, ונוראי. וכולו בגללו בעצם. אז שלא יקח את המקום עכשיו. כן. אני יודעת שהחדר שלי הכי נורמלי בבית, בערך היחיד שאפשר לחיות בו. אבל זאת הייתה בחירה שלו! כל האחרים לא אכפת לי. אפילו שישנו שם כשאני לא בבית, אבל דווקא הוא? פשוט מעצבן אותי שהוא נכנס לשם כל הזמן, גם אם הוא שואל לפני כי זה לא שאני באמת יכולה להגיד לו לא.

יש עוד סיבות שבגללן זה ממש מעצבן. אבל זה ממש לא המקום לכתוב אותם כאן.

(ואיכשהו זאת התגובה ה-100 כאן. הזוי. הזמן טס ואיכשהו אני כבר בצבא)

"תשמעי חשבתי עלייך השבוע, אממ למה בעצם? אה. כן. דיברתי עם יעל ואמרנו שאנחנו רוצות לבוא איתך לבקו"ם כשאת מתגייסת"
"נשמה, את קצת באיחור. אמרתי לך הרגע שחזרתי היום מהבסיס"
ועכשיו אני תוהה אם זה חוסר התקשורת שלי, שאשם בזה. כנראה שכן, בדיוק אחרי שהשתכנעתי השבוע שנהייתי הרבה פחות גרועה בקטע הזה.

עד כמה אני שרוטה אם ברשימת דברים שאני שונאת שוקו בא לפני הרבה דברים אחרים?
אבל זאת רשימה מעניינת בתכל'ס. ומצחיקה קצת

כבר אמרתי שאני שונאת צביעות?
רציתי לכתוב את זה בצאת שבת, ואז הלכתי לתפילה ולא הספקתי, ומאז אותה אחת הספיקה לצאת צבועה עוד פעם. היא ממש טובה בזה
עריכה, 22:37. ושוב...
עריכה,22:57. היא קיבלה שעה ביציאה, ואני מספיק רעה כדי לשמוח מזה
(הבנתי פתאום שאין לי עוד אנשים כאלו בחיים כי דאגתי להעיף אותם משם מזמן.)

מצחיק איך בבערך שנה האחרונה גיליתי איך דברים שנראו בעיני מובנים מאליהם הם ממש לא.
(ובואו ניקח רגע להודות לבית הספר (היסודי!) על זה שהכל נראה לי כ"כ מובן ופשוט ורק עכשיו גיליתי שזה משהו שראוי לציון, לא מובן מאליו)
דיברנו על זה קצת אתמול, על כמה מצחיק שזה ככה. שאפילו היא שלכאורה "לא מסתדרת עם מחשבים" בסדר עם הקטע של הדברים הבסיסיים.
ולא נדבר על זה שאם אתה דתי אז בכלל להסתדר עם מחשבים הופך אותך לחכם ממש או משהו. במיוחד אצל בנות. עדיין לא הבנתי את הרתיעה הזו ממחשבים אצל דתיים. כאילו אם אתה לא יודע להסתדר אתה יותר צדיק.
באמת קשה לי להבין שדברים כאלו נחשבים למשהו או ליתרון ולא לדרישה בסיסית

אני רוצה להקיא.
בלגן לי בבטן, ובראש, ובלב.
כלום לא הולך, והכל הולך הפוך, ואחרי שניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה טוב, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
איכס. פשוט יום מגעיל.
אולי זה היתרון בלא לישון, שאני אצליח להירדם עכשיו.
(וכי אני ממש סתומה, אכלתי הרגע שוקולד. כואבת לי יותר הבטן. אבל שוקולד זו אחלה תרופה לימים משוגעים כאלו. אז לא נורא.)

"החוק השני של התרמודינמיקה קובע שהאנטרופיה תגדל ככל שהזמן מתקדם, ובכך מגדיר את כיוון הזמן"

אני תוהה אם זה תקף גם לחיים, ולא רק לכל מה שמסביב. אני מתחילה להרגיש שכן.
איזה בלגן.
|נשימה ארוכה ומיואשת|

עֲשֵׂה לְמַעֲנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ.
עֲשֵׂה לְמַעֲנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

מסובך לי מדי כל הסיפור הזה. אני לא מבינה ולא יודעת כלום. גדול עלי מדי עכשיו.
מישהו יכול להסביר? מישהו יודע בכלל?
צריך לפתור את זה איכשהו, ואין לי אפילו מאיפה להתחיל.

לא רוצה!
לא רוצה לקום
לא רוצה ללכת
לא רוצה להתחיל לשרוף שנתיים
לא רוצה שיתיחסו אלי כאילו אני מפגרת, למרות שכנראה זה מה שאני
לא רוצה כלום
פשוט לא רוצה!

שילכו לעזאזל. כולם. ויעזבו אותי בשקט.

אני פשוט אצטרך להבין שזה מה שיש, וזה לא הולך להשתנות. פשוט צריך לקבל את המצב הזה, עם כמה שהוא מבאס ומעצבן.
צריך לוותר, ולהבין שהדברים שרציתי לא הולכים לקרות. ואולי גם ככה יהיה טוב.
לוותר על דברים שרציתי זה תמיד כואב. אבל איכשהו לא מספיק עכשיו, חוץ מזה שעדין לא וויתרתי, וזה לא יקרה כ"כ מהר. תשאלו כל מי שמכיר אותי, שמכיר אותי מספיק זמן.
זה רק יכאב הרבה יותר בסוף.
עננים אפורים מכסים את השמים, כמעט את כלם, וזה עושה לי טוב, עוד מעט יהיה חורף, וגשם ששוטף את הכל.
ובינתיים כאב ראש שלא עובר, והזמן, שעובר מיום ליום או משבוע לשבוע כי כבר איבדתי כל תחושת זמן. והזמן טס, ואני כנראה שוב אשים לב לזה באיחור של שנה או שנתיים, כשאני אגלה כמה מהר הוא עבר.

אפשר רק שיפסיק להיות רע?
לא מצפה שיהיה טוב, רק שלא יהיה רע.
לא יקרה, ותפסיקי לחלום כבר. ילדה מעצבנת שכמוך. די עם התקווה הזו כל פעם. עוד לא הבנת שזה כואב הרבה יותר ככה?!

אני לא בטוחה אם אני חכמה יותר, אם הקטע כאן זה שהמוח שלי רץ כמה צעדים קדימה תמיד, מהר יותר מכולם, ואני רואה את מה שהם עוד לא. או שהפוך, שאני טיפשה ופסימית וחושבת תמיד על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, וגם את זה, הם אפילו לא מבינים.
(תגיד לי, הספקת לשכוח? אתה מבין בכלל מה תהיה ההשפעה של דבר כזה עלינו? אתה מוכן לזה שוב?)
איך הם יכולים לבחור בזה? שוב! שוב! בואו נגיד שעל הפעם הראשונה אפשר לסלוח. אבל על הפעם השניה? לא למדתם כלום?
ואני כל כך אגואיסטית שזה מדהים. איכס.

אנשים לא מבינים כלום.
אני שונאת אנשים.

הבנתי בכזה איחור מה חשבו עלי בבית ספר, רק כי הגעתי למקום הרבה יותר גרוע שדאג להגיד לי את זה בפנים (ולרדת עלי ולהשפיל, כי הם יכולים. אה. ואז להרוס לי את החיים. שוב כי הם יכולים.) אני לא אגיד שאני לא מבינה אותם, אבל זה כואב.
אני מרגישה מפגרת להעלב מזה, אבל זה מעליב.

אין באמור בתגובה הקודמת, או בכל מקום אחר, הבעת רצון לחזור לבית הספר.

יצא לי לדבר על זה עם כמה בנות, כאלו שלמדו איתי אמרו ש"ברור שהייתי חוזרת לשם עכשיו". ואני אמרתי שבחיים לא. מישהי בבסיס אמרה ש"וואלה, אחרי שהתגייסתי התחלתי להתגעגע ולרצות לחזור לבית ספר" ואני עניתי שהתגייסתי לפניה, ובאמת רע לי כרגע בצבא, אבל תמורת שום דבר בעולם לא הייתי מוכנה לחזור.

אם כל כך רע לי עכשיו, ואני עדין לא מתגעגעת, מעניין עד כמה רע היה לי שם. טוב שזה נגמר.

אני לא יודעת אם אני באמת לא שומעת, או מתעלמת "בכוונה".

אני כל כך גרועה בלהסביר.
קשה לי להסביר את עצמי, להסביר למה דברים הם לא בסדר, או להגיד מה מפריע לי ומה לא. (והיא מתוקה ממש, אבל נוגעת בי כל פעם שאני לא מגיבה כי אני לא שמה לב שקוראים לי. והיא ספציפית לא ממש מפריעה, אבל הייתי מעדיפה שלא. וקשה לי להגיד את זה)
קשה לי להסביר את הקוד, כל פעם מחדש וזה לא כי אני לא יודעת איך הוא עובד, בדיוק הפוך, הצלחתי להסביר למישהי בשבת שאני רואה את הכל בקווים צבעוניים, ויודעת מה צריך להתחבר בכל מקום. וכל הקווים האלו מתחברים אצלי בראש בדיוק במקום. ועכשיו איך מתרגמים את זה למילים?
והוא כל פעם נותן לי להסביר, ואני נתקעת ומסתבכת, ובתוך הראש שלי הכל מתחבר כמו שצריך. ואין לי מושג איך להסביר ככה שגם אחרים יצליחו להבין

אני מפחדת.
~~~~~~~~~~
יצא לי כמה פעמים בשבועיים האחרונים להתווכח עם ההורים, את הוויכוח הקבוע, לא משהו חדש. איכשהו זה תמיד מגיע ל"אתם צדיקים! אני לא צדיקה כמוכם, לא אהיה, וגם לא רוצה להיות."
אני תמיד טוענת שאני במקומם לא הייתי עושה את זה, אבא אומר שהוא לא מאמין לזה. מה שמפחיד, זה שבאמת אין לי מושג מה הייתי עושה.
הם מנסים להתעלם, ולהגיד שזו לא בעיה שלהם, גם הם יודעים שהם משקרים. אבל יותר קל ככה, אז הם שותקים (אני משתגעת מהם)

מדהים איך הדברים חוזרים על עצמם, מישהו למעלה צוחק עלינו, או סתם לא רוצה לכתוב לנו את החיים מחדש, אז משתמש שוב במה שכבר קרה. וככה זה. אנחנו בתוך המעגל, ואין לנו איך לצאת ממנו, חוזרים כל פעם לאותה הנקודה, ומנסים.
(אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. פיזית. אני שונאת את הצורה הדפוקה שהמוח שלי עובד בה)
דברים שחשבתי שעברתי כבר חוזרים פתאום, סיטואציה מסוימת שפתאום הבנתי שכבר עברתי אותה לפני כמה שנים, אבל הכל שונה עכשיו ולא יודעת, אני כבר לא בת 14, והאנשים אחרים, והמקום אחר ואולי יש יותר דרכים לפתור את זה הפעם, צריך לחשוב מה עושים ואיך מסבירים
בינתיים אני שותקת, כי אני לא מצליחה לנסות להסביר, לא מעזה לנסות.
(זה מכאיב לי באמת, איך מסבירים כזה דבר?
אל! תגעי! בי!)

אמרתי שאני לא אסכים עד ש(לא יקרה).
אבל זה חסר טעם להמשיך לא לעשות כלום, אני של עוד שנתיים ממש שונאת כרגע את אני עכשיו.
לא רוצה. לא מאמינה. לא יודעת. אוף, מה הסיכוי, ולמה הם חשבו לרגע שאני אאמין להם?
אני אעמוד בזה? אני יכולה? הזוי שזאת בכלל שאלה, משהו בתוך הראש צועק עלי שלא (ברור שהמשהו הזה טועה). אני יודעת בדיוק מאיפה הוא מגיע, והוא מגיע בקול מתנשא, שצוחק עלי ולא נותן לי לזכור שאני הרבה יותר טובה מזה.

כל יום שישי יושבים ואומרים את אותם הדברים
הוא מנסה לשכנע, והוויכוחים הקבועים חוזרים על עצמם, כאילו שמשהו הולך להשתנות.
אולי כולם צריכים לברוח מהמציאות לשעה-שעתיים בשבוע, מקום גרוע בעיניי כדי לברוח אליו, אבל מותר להם לבחור אחרת

הזמן טס, אלוהים.
צריך לחשוב על מה עושים אח"כ, אני לא מצליחה לעשות את זה. אין לי אפילו התחלה של כיוון ורק המחשבות האלו מכניסות אותי לחרדות.
סוג חדש של קנאה, באנשים שיצאו מהבית, לישיבה/צבא/לימודים וחזרו אחרי זה. ברגע שאני אצא מכאן אני לא אוכל לחזור (טכנית. פשוט לא יהיה לי לאן). וזה מפחיד אותי בטירוף, לא יכולה לנשום.
לא שככה המצב פה הגיוני. נמאס לי להיות תמיד הבעיה.
הכל מורכב ומתסכל לי מדי.

זה משוגע ודפוק.

תמיד זה.
הם שונאים אותי
שונאים כל דבר שאני עושה. שונאים כל דבר שאני אוכלת. שונאים כל דבר שאני חושבת.
וזה לא משנה מה אני אעשה ואחשוב. הם תמיד ישנאו אותי.
זה בסדר סה"כ. גם אני שונאת אותם.
נמאס לי מהשקרים. נמאס לי מחוסר האחריות לדברים שהם מבטיחים בטענה שזאת אשמתי
נמאס לי כ"כ.
אני חייבת לברוח
לברוח כרגע יהיה כנראה הצעד הכי מטומטם בחיים שלי. אבל איך אפשר

למה משהו שאפשר לעשות בעשר דקות צריך לקחת שלושה ימים?
(למה את כועסת? מעניין באמת)

כל הרגשות הופכים בסוף תמיד לפחד וכעס.
הפחד הוא ברמה שאתם לא יכולים לדמיין.
יש מקום פצוע שלאט לאט נסגר, מפתיע כמה זמן לוקח לו, חשבתי שבשלב הזה הוא כבר לא יהיה מעבר לזיכרון רחוק, לא משהו שעדיין לא נותן לי להרדם בלילות.
והכל הולך לאותו כיוון מחדש, וזה מפחיד כ"כ.
אני רוצה להגיד שהלוואי שלא. אבל אי אפשר להאמין.
(הרגע הזה שהדברים הופכים לשגרה, שאתה שוכח שזה לא הנורמלי, שבשביל כל האחרים זה לא המצב)

Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Aliquam justo massa, imperdiet sed erat a, vulputate eleifend purus. Curabitur in blandit urna. Nunc et porttitor metus, ut bibendum arcu. Integer hendrerit egestas elit, sed semper lacus maximus id. Aenean sem mi, sagittis gravida dui ac, gravida elementum est. Etiam id blandit lectus. Pellentesque non nibh enim. Vestibulum id nisl pharetra, vulputate lorem ut, tempus dolor. Praesent ac metus vel mi varius egestas. Integer varius venenatis mauris, a tristique dui malesuada ut. Vivamus posuere posuere tellus, vitae congue nibh dignissim in.

לפעמים בא לי לצעוק.
אתה לא אבא שלי! גם לא שלהם.
פשוט תצא לכולם מהחיים ויהיה הרבה יותר טוב.
(כל פעם שהוא מתערב ואז מסביר שיראה רע אם הוא יתערב. אז פשוט לא)

ביום ראשון, נראה לי, אחי הקטן אמר שההורים חזרו
האח שמעליו הסתכל עליו מוזר, ואמר שאבא בבית
לקח לו קצת זמן להבין למה זה אמור להפריע לו

זה כל כך לא הוגן לפעמים

אשכרה.

קפוץ לי