זו תופעה ידועה של נשואים צעירים שנמצאים ב"היי", וקצת מרחפים באושר שלהם ומנותקים מהמציאות המורכבת והכואבת שהשאירו מאחור

אני לא חושב שנכון מצידך לחשוב שאת לא חשובה לה. זו הרגשה כזו של אושר שמאפילה על כל האהבות האחרות, ומסנוורת, אבל עם הזמן נכנסים לפרופורציות, והיחס אל החברים\ות משתנה לטובה, כמקדם

זה באמת לא אישי ולא נובע ממקום של מחשבה

אני מסכימה עם כל מילה שלכם! נכון שהיא עוברת עכשיו תקופה לא פשוטה, מציפה ותובענית. ונכון שיכול להיות שהיא תחזור בהמשך. ונכון שאני לא אמורה לקחת את זה אישי.

אבל מה ביקשתי? בקשתי ממנה להיות בן אדם

ולהשקיע שתי דקות במקום דקה אחת בתגובה שהיא שולחת לי במייל הנדיר שאני שולחת לה מדי פעם. לא לכתוב 'אין לי כוח לענות לך' אלא, אני מתגעגעת אלייך ומחכה כבר לזמן בו אני אוכל לדבר איתך נורמלי, פשוט יש לי עומס ואני לא מספיקה למרות שזה חשוב לי. 

ומדי פעם להגיד/לכתוב שאכפת לה מהקשר. 

פשוט להיות בן אדם.

לא מבינה למה אחרי חתונה מאבדים את המידות והרגישות.

גם לי היו תקופות מאד מציפות ותובעניות בחיים ועדיין השתדלתי לא לפגוע ולהיות שם, אפילו בקצת, בשביל החברות שלי.

וחוץ מזה שזה מאד קשה 'לחכות שהיא תחזור' ובינתיים כשאני כן מדברת איתה או כן רואה אותה בחתונות, לשדר לה שאכפת לי ממנה, שכיף לי לדבר איתה, למרות שבאמת אני מרגישה ממש פגועה. 

זה מצב שהקשר עומד בהולד. וזה קשה! כי זה לא פה ולא שם. לפעמים אני חושבת שהיה הרבה יותר קל להתנתק לגמרי מאשר פשוט לחכות ולספוג את כל זה. אין לי כוח לעמימות הזאת ולאכזבות! 

אם זה שייך, אולי פשוט תשתפי אותה בעדינות ובכנות, וייטב לשניכן

פשוט זה דורש המון כוחות. אבל זו באמת הדרך הכי טובה להתמודד. נראה אם יהיה לי כוח. 

שולח כוחות

ואפשר גם בכתב, אולי

כתבת: " לשדר לה שאכפת לי ממנה, שכיף לי לדבר איתה, למרות שבאמת אני מרגישה ממש פגועה. "

ועוד הערה- כתבה שאין לה כוח להגיב לך... ייתכן שהכוונה שאין לה כוח פיזי ולא שאין לה חשק ...(אם הכוונה שאין חשק את צודקת שלא מדברים ככה)

זו לא חוסר רגישות.

היא כעת במצב חדש.

אפשר להבין מאד את הרגשתך - 

אבל, כמו שכתוב "על כן יעזוב איש" וכו' - ולאביו ואימו זה יותר קשה...

כך גם עם חברות. נכון שיש כאלה שמתנהלות אחרת - אבל זה לגמרי נורמלי, שהיא כעת לגמרי "פנימה".

אין כלל מה לדון אותה.

בעז"ה, תתייצב קצת בתוך ביתה - יחזור גם הקשר החביב ביניכן.

[ואדרבה, אם לא היה ביניכן קשר ממשי, אלא היית סתם מוכר מהחנות, היתה יכולה להתייחס בקצרה ו"חיצונית". איתך הקשר לא היה כך - ואין לה כרגע פניות לעסוק בו כמו שמתאים לו]

כתבת שככה זה חברות שמתחתנות.. לא כולן ככה. לא יודעת אם זה המידות של החברה או הפניות הנפשית שלה, חשוב לדעת שיש גם אחרת. ולו את, שתקחי את זה לעצמך לא להיות ככה. 

גם אני מקווה להצליח לשמור על קשר אוהב ותומך עם חברותיי, גם אם לא רציף..

התגובות פה מאוד הלכו בכיוון של תחכי, זה יחזור, תביני אותה. שזה ממש סבבה.

אני רוצה לתת לך כיוון אחר, תחשבי עליו =)

אספר איך אני חווה את זה, מתוך זה למה נראה לי. אני בצבא, התחלתי לאבד לאט לאט קשרים עמוקים עם אנשים, כולם משתנים כל הזמן, כל אחד במסלול שלו, ועם בישיבה יכולתי לשבת עם 5 חברה וכולנו משדרים על אותו גל ומחוברים ממש, היום אותה חבורה, כבר הרבה הרבה יותר קשה, עדיין זוכרים מה שהיה, אבל כבר זה לא אותו דבר.

בצבא בעיקר אני נפגש עם ניכור, אתה חושד באנשים, אנשים דופקים אותך, סמכת על מישהו והוא זרק עליך, זורקים עליך מלמעלה, קיצור... בסוף אתה בודד.

יש שיר של נורית גלרון, אחד לאחד. שהוא בכלל הולך רחוק, גם בזוגיות, גם ברגעי האושר, "כשתעמדי מול הקיר, בסחרחרות האושר, זו רק את איתך. אחד לאחד"

וזה בריא =)

זה בריא מאוד תקופה מסוימת בחיים להיות הכי לבד בעולם, לצאת מהבית, להרגיש שאף אחד לא באמת קרוב, וגם מי שקרוב.. אי אפשר לסמוך עליו.

ומתוך זה, מגיעים לביטחון עצמי שנובע מתוך עצמך, שנובע ממני שאתה. ומתוך המקום הזה, מגיעים למקומות אמוניים מאוד גדולים, רק אתה וריבונו של עולם. ואתה רוצה לעבוד אותו. למה? לא בגלל ההיא או ההוא או החברה ההיא, כולם רחוקים, מנוכרים, רק מתוך עצמך, מתוך הפנימיות שלך, מתוך חווית החיים שלך והמחוברות לעצמך, רוצה לעבוד את ה'. 

ואחרי זה, נפתחים, שוב מחדש, בהכרה של החיים ושל הניתוק ושל זה שהעולם כנראה ימשיך להתגלגל ולא תכירו לנצח... הבנה של זה, קבלה של זה, ואעפ"כ להיפתח =)

קיצור, לדעתי אל תלחמי בזה, אל תחכי שהיא תשתנה, תעמדי מול המציאות, תקבלי אותה, ואולי אחרי שתקבלי אותה תזכי לחברה טובה מאוד בלי שום תלות בה =)

ואולי זה לא סותר

תודה רבה על השיתוף והתשובה המפורטת

אני מתחברת מאד למה שכתבת ואפילו קראתי על זה דבר תורה ממש יפה פעם שמתקשר לדברים- 'לפיכך נברא האדם יחידי'. יש בנו חלק יחידי שאסור לנו לשכוח אותו. כשהעולם נברא והיה רק אדם אחד, לבד לבד וזו היתה מציאות קיימת. גם כשאנחנו יחידים בעולם, אנחנו עדיין אותו אדם שלם ומושלם. 

ומאחלת לך שתמצא את החברים שאפשר לתת בהם אמון, ושיהיה לך כוחות להשקיע בקשרים חדשים ומתאימים. 

התייחסת כל כך מדוייק לכל הנקודות ועזרת לי מאד! 

ובאמת מעריכה את זה!

לא מתעלמת מהרגשות שלה בכלל... וזה הכי חשוב

הסיפור שלך באמת זעזע אותי! לא מבינה איך עמדת בזה... ועוד את השדכנית! 

ובאמת אפשר ללמוד מזה לתחזק קשרים גם בתור רווקות, זה לימדו חשוב. ותודה על ההבנה והאמפטיה ומאחלת גם לך כוחות להתמודדות הזאת

זה דבר ידוע שנשים שנישאות, במיוחד צעירות, נוטות להתכנס יותר לתוך עצמן ולתוך הבית הפרטי שלהן. לכן חברות נשואות נעלמות לנו... פעם זה העציב אותי, אבל היום אני הרבה יותר מבינה ומקבלת. 

תראי, כשבחורה מתחתנת כל העולם שלה משתנה. כשיגיע הזמן שלך וגם את תתחתני (בע"ה בקרוב!) יהיה לך קל יותר לראות את זה גם. זה שהיא לא הבהירה לך שאת חשובה לה? אולי היא הייתה גמורה מעייפות מקניות וסידורים לבית ולכן פרח מזכרונה לכתוב לך את זה? זה ממש לא אומר שהיא לא מרגישה ככה. תנסי לא לקחת ללב ולא לפרש פרשנויות, והעיקר תמיד לדון לכף זכות.

עצתי היא - תני לחברה שלך תחושה שאת איתה בחוויה הזאת, כי זה יכול להיות לא קל ומאוד מאוד עמוס, מה שלפעמים בא על חשבון הסובבים. 

ומה זה אומר להיות עם מישהו? זה לאו דווקא אומר להעביר את החוויה איתו ביחד. לפעמים זה אומר להיות מסוגל ללכת צעד אחורה.

איתך יקרה

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת