מערכה א'.
ואז הלכתי בזריזות על המסדרון הכמעט ריק בתחנה המרכזית. שבין שאר התחנות לעמדת הרב קו. שקט שם. שומע כל צעד שלי.
חלקי החלילית שנמצאים אצלי בכיס מופרדים זה מזה נוקשים אחד בשני כל צעד.
מצד שמאל שלי- שני חבר'ה בשחנ"ש על הספסל הזה שנועד לשחנ"ש.
ממשיך ללכת.
אני עם עט בכיס.
פונה ימינה לכיוון ערכת העזרה הראשונה, כלומר לדף הניקים.
פותח את הדף. לא קורא בכלל מי נמצא.
מקפל מחזיר לרוח בין התיבה לקיר. חוזר לאחור. אני בכלל הייתי צריך לרדת בקריית משה. אבל הקדמתי תחנה אחת.
למה? טוב כן, בגללו...
הלכתי אחרוה מרוצה מעצמי.
לפעמים צריך לבוא לף הניקים ולא לקרוא ולא לחתום.
להזכיר לעצמי מה המקום של הדברים הללו.
כמו שמדי פעם צריך להתייג ולא להגיב.
(כמו שמדי פעם צריך לנסוע ליוסף ולא לגעת בציון)
כמו שמדי פעם שותקים.
אני יוצא מהבניין ונושם אויר אמיתי.
הולך ברגל אמיתית.
עם מחשבות אמיתיות.
כלומר תמיד הם אמיתיות.
אבל השאלה היא באיזה עולם אני חושב אותם. או לפחות מביע.
קר.
היי, תראו- עצבים!
(טוב, אחרי שתיים עשרה! אני כותב הודעה שהתחלתי לפני מליון שנה - נסיונות פעילים)
- לקראת נישואין וזוגיות