"כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנא' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"
(סוכה מה ע"ב)
ע"פ גמרא זו כתבו הפוסקים להרבות באכילה ושתייה ביום שלאחר החג, ומטרת הדבר היא להמשיך את הארת החג ורשמיו אל תוך ימי החול והשיגרה. (כשיום זה חל בשבת כמו השנה יש מקום לומר שעניין זה יכול להתקיים גם ביום ראשון, שכן בשבת לא ניכר שהסעודה היא לשם אסרו חג, וכן חלק מהעניין הוא דווקא ביום חול). בכל אופן, אשתף כאן ברעיון על מהותו של יום שביעי של פסח שקשור גם לעניין הפורום, ובע"ה ניעזר בו בהמשך ימי השיגרה על קשייהם ומורכבותם, בענייני הפורום ואחרים.
כתב רש"י בפירושו לשה"ש: "יונתי בחגוי הסלע [... הראיני את מראייך השמיעיני את קולך]" - זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות. למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים - הרי הנחש, תצא לחוץ - הרי הנץ. אמר לה הקב"ה הראיני את מראיך את כשרון פעולתך למי את פונה בעת צרה".
עם ישראל היה נתון אז במצב קשה מאוד, בסכנה קיומית המאיימת עליהם מטווח אפס, וללא יכולת לעשות דבר.
במצב כזה, הדבר המתבקש הוא להתעלות למדרגה שמעבר, לפנות אל הכל-יכול. בתפילה האדם מתעלה מהמדרגה הריאלית הפשוטה, ומתמקד ביכולת האלוהית הבלתי-מוגבלת. כשהוא מתעלה לראייה כזו, ממילא הוא קרוב יותר למקור האמת והטוב, שממנו נשפעות הישועות, וכך הוא כשיר ומוכן יותר לקבל את מבוקשו.
מצב דומה מצטייר גם במזמור קכא בתהילים:
"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים - מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ."
דוד עומד בסכנה בלב המדבר, ללא אפשרות ריאלית להינצל מהאיומים הקרבים עליו. במצב זה מגיעה התשובה הברורה, שהעזר יכול לבוא רק מהקב"ה, שהוא 'עושה שמיים וארץ' והמציאות כולה נתונה בידיו (ובסוגריים: אמירת המזמור בכוונה בסוף תפילת עמידה מהווה סגולה לזיווג, ונגיע לעניין בהמשך).
מעניין לציין שבהקבלת תפילת 'אנא בכח' לימי הספירה, המילה של שביעי של פסח היא 'צרורה', שזה מתאים מאוד לעניין זה של המצב של ישראל לפני קריעת הים - שהיו נתונים בצרה שצוררת ומקיפה אותם מכל עבר.
ונשוב לענייננו:
ואכן עם ישראל פונה לקב"ה - "ויצעקו בני ישראל אל ה'".
אך תשובת ה' למשה, יש לומר, מפתיעה- "מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל ויסעו"!
כלומר, יש מצבים שבהם גם תפילה לא מספיקה. נצרכת התעלות למדרגה גבוהה יותר. ומה שנצרך הוא - "ויסעו", במילים פשוטות, לסמוך על דבר ה' וליסוע אל תוך הים ממש.
מסירות נפש.
מסירות נפש היא דרגה גבוהה יותר, בה האדם מבטל את עצמו ומתמסר לדבר ה', מתכלל בעצם ההוויה האלוהית.
וכך דווקא מתוך אותו מצב נואש, התעלו ישראל למדרגה הגבוהה של מסירות נפש לקב"ה, ומכוח זאת זכו לגילויים עליונים ומיוחדים בהכרה והבנה של המציאות האלוהית, כדברי חז"ל על הפסוק 'זה אלי ואנווהו' שכביכול ראו בעיניהם, וזוהי מדרגה ''שלא ראו יחזקאל וכל שאר הנביאים''. היה אז גילוי מיוחד של קירבת ה' שלא חזר על עצמו עוד בהיסטוריה.
כיוון שהאדם מבטל את עצמו ומתמסר לקב"ה, זה עצמו מקרב אותו ומאחד אותו כביכול באותה מציאות, וכך הוא גם ראוי יותר לסיוע גשמי וגילוי רוחני.
חז"ל השוו פרנסתו של אדם, וגם את זיווגו, לקריעת ים סוף. המשותף לשני אלו שאף הם קשיים קיומיים שהאדם נתון בתוכם שלא בבחירתו, ואין לו אלא לפנות בתפילה למי שמפתחות הפרנסה והזייווג בידו, ולמעלה מכך - לדבוק במדרגת מסירות הנפש. כלומר: לחיות בתודעה של שליחות מלאה לקיום רצון ה', שיתמסר האדם כל כולו לאותה מטרה, תוך ביטול הרצונות האישיים שאינם עולים איתה בקנה אחד. ההחלטה לחיות כל אינה פשוטה כלל והיא דורשת עבודה רבה, אך הבא ליטהר ומוכן לוותר - מסייעין אותו מן השמיים להתעלות בדרכו.
וכשם שמלך אחראי יותר על רווחתם של חייליו האישיים המתמסרים לו ולמענו, יותר משל שאר האזרחים - כך רבש"ע משפיע יותר טובה וברכה לחייליו האישיים שמוכנים להקדיש את חייהם ורצונותיהם לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
וכמו שאנו אומרים בכל יום:
קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.
רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם.
ובע"ה יזכה כל אחד מתוך כך ל'קריעת ים סוף' ולבנות 'מכון לשבתך'.
@פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@זאת עם השם
@מבקש אמונה@איוושה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@דובשניה@ע מ@אור אש@סתם 1... @חסדי הים@אילת השחר@יצוראחד@בבושקה@למה לא?@שום וחניכה@הילושש@נעימת הליכות@אפרסק
@ארץ השוקולד @שריקה@פוזמק מהוה@dawn@שירה(-8@סתם עובר אורח@mp3@בעיצוב
@בת מלך =) @בת מלך!!!! @שמשועננים@שריקה@סוסה אדומה@!!מירב!!
