חבר של בן דוד. הכרנו לפני חודש בערך בשבת. הוא חייל, וזה אומר שהוא קטן ממני ב5 וחצי שנים.... בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למפגש איתו, אבל עם הזמן ובמהלך השבת פשוט נחשפתי לבחור מקסים וטוב. הוא היה עם עוד שני חברים והוא היחיד ששבה אותי. הצניעות שלו, הנעימות שלו, הדרך שלו, החיצוניות, הנקיות..... באמת, אבל באמת, שהצלחתי קצת לראות ולהרגיש את התכונות שאני רוצה בבעלי. והוא היה כזה. הוא כל כך טוב! ה׳ הוא באמת טוב! מה זה הניסיון הזה? למה? ביום ראשון כשחזרנו לא הפסקתי לבכות. רציתי כל כך קשר איתו וידעתי שההפרש כאן לא לטובתי וכאב לי כל כך.
יצרתי קשר איתו, דיברנו המון (אני מבינה שזה בעייתי, אין צורך להרחיב על זה) ודיברנו גם על הנושא הזה והבנו שההפרש גדול. אחרי כמה זמן אמרתי לו שיחשוב על זה שוב והוא אמר שזה מרתיע אותו והוא לא רואה סיכוי לחתונה ולכן הוא לא רוצה לצאת ובסוף זה לא ולפגוע בי.
ואז שוב בכיתי... אוף זה קשה לי. עד שיש מישהו שאני באמת מרגישה שזה יכול להתאים יש משהו שמחבל באמצע...
והקטע, שכל מי שראה אותנו יחד אמר שאנחנו מתאימים ונראים טוב... אררררררר









