מפני שהינני תמיד צריך להיות שרוי בדבקות של קדושה, ובניסיון להיות שפל באמת, בשמחה גדולה ובגבורת אמת, מתעלמת ממני לעיתים כוחו הרב של צד הנפש הטמא, וההני נסחף מולה, ומאבד את עצמיותי ואיני יודע אוכל שאת, ומרגיש אני כי עלי לסוג אחור ולחזק אמונתי באלוקי כל בשר, והנני חוזר לאיתני בהארה הגונה בשוב עלי רוחי ויכולתי להתענג תחת כנפי השכינה החסות ולדעת איך להתקשר באמונה רבה ובשמחת לבב ותמיכת חיים.
אינני יכול להכחיש את חפצי הפנימי הבוער לבוא ולהאיר בעולם את שם ה' קל עולם, ועלי לברר בפנימי ולעיין ברוחניתי, וחש אני מועקה. למה זה הדבר הזה? שהיני חש את חסרוני הרב ואת חוסר עמידתי מול איתני השם המהולל והמשובח והמתנשא מימות עולם, וידע אני כי כשם שאין העולם נכיר את ערכי כך אין הוא מכיר בעומק שפלותי וחוסר מעלתי בעולם זה ואי הבנתי.

#פריקה

כי השאיפה העליונה אינה עוד לתהילה או לפרסום; כי אם היא לידעתו יתברך ולברכו בכל עת. ואלו הפועלים למען כך הם הם אשר הבורא מרוצה מהם ושמח בחלקם.
והכימהון לאור עליון הוא זה אשר מלווה את האדם בחייו, ורבים התועים וחושבים כי אין בידם כלי זה, אולם טעות היא בידם שכן הריקנות בכל נפש היא, ונשמת האדם היא-זו המשתוקקת מעלה מעלה. ואי לו לאדם לחוש עצמו כבעל האור העליון , שכן הריקנות היא תמידית, ואין לו לאדם כישרון ואין לו לאדם הכנה ראויה, ואלו החושבים כי כן הם הם שאינם יודעים ואינן נוהגים מנהגי העולם ומסתגפים וצמים ולא זו היא דרכו של עולם ולא זו היא דרכו של בורא העולם.
ועל האדם להיות מוכן לקבל לתוכו את האור האלוקי העליון, ולהאמין בהוויית הבורא וביכולתו להושיע, שכן הוא פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון.
ועל ידי כך יתגדל וימשיך וימשך עליו האור האלוקי ממעל.

#לא_עובד_לי

מתסכל אותי כשאנשים אחרים מתבלטים על דברים חשובים באמת.


כי באמת, על מה אני מתלבטת?
האם להיכשל בכל המבחנים יעזור כדי שיעיפו אותי מהמקום הזה? כי אפילו זה לא יעזור.
חוץ מזה, אמא שלי בחנה אותי בשבת וראתה שאני יודעת את כל החומר. לקבל שישים במבחן לא יעזור לי בכלום.

ועכשיו המורה החליטה שיהיה לנו חידון על כל שמואל. שזה בעייתי, כי במבחן שהיה אתמול ניסיתי לקבל באיזור השבעים , ואני לא רוצה להשתתף. ואם פתאום השלושה ימים אני אשכח הכל זה לא יראה הגיוני.

מה אני עושה? אנה אני באה?
אין משהו שאני יכולה לעשות כדי לא להשתתף. ואני לא רוצה להשתתף. איי לא משתתפת בדברים. שמצפים ממני להוכיח ידע.
כן, גם בתנך.

החלק הבעייתי ביותר הוא שיש בנות שיודעות קצת. שררו אותי יותר פעמים משהייתי רוצה לומדת.



ודיברתי איתה אתמול.
והיא נחמדה. יהיר מדהימה. ממש.

וגם היא לא הבינה את הקטע של הקל וחומר ואיך רבי ישמעאל הגיע למסקנה שלו. אבל הקצנו המון בדיחות על קל וחומר, והסברתי לה את שאר הדף.
ועיט אמרה לי לא. להתחיל עם זבחים אלא עם תענית, או סוטה, או ברכות. אמרתי לה שהתחלתי ברכות ומישהו באמצע זה היה ממש לא מעניין אז 'פצתי כמה דפים קדימה. ושלמדתי כבר סוטה ותכנית ומגילה,אז...

והיא לא הבינה אז למה זבחים.
אז שאת מ אותה האם עדיף הוריות. או עבוזה זרה. או שבועות. או מכות. או סנהדרין. וואו. כשאני כותבת את זה ככה זה נראה כמו הרבה יןתר ממה שזה.


ולא יודעת. אני מרגישה ממש אבודה.
מה יש לי לעשות?
אני אבודה.
לא תומכים בי בבית, לא תומכים בי באולפנה, המקום היחיד שתומכים בי בו הוא אני, וגם זה מתערער בגלל שכל השאר לא.

ואלי אני טועה? אולי עדיף לי להמשיך בדרך הדתיץ_אבל_לא_משנה_אם_לובשים_אדום_קצר_ובקושי_שומרים_שבת_ויוצאים_חופשי_מהארץ_ולא_מכבדים_תלמידי_חכמים_ותפילה_זו_רשות_גם_לבנים?
כלומר, נראה לי שאני צודקת ויש לי הוכחות לזה, אני עבדתי וחקרתי וביררתי.
אז למה לא מקבלים את זה?
למה ללכת ראש בקיר. למה להתעלם מ'בלת דעות שונות. למה לצחוק עלי סתם כי אני הולכת עם גרביונים וחצאית 1-2-3-2 ושרוול ארוך ולא מוכנה ללבוש אדום זרחני וללכת חשוף ולא הולכת לסניף מעורב ולומדת לפעמים?


אין צדק בעולם.




ולמה אנשים אחרים יכולים להתלבט על דברים שבאמת חשובים?
אני גם רוצה להיןת מסוגלת לראות את העיקר בחיים.
ושההורים שלי לא יאמרו לי שאסור לי להתחתן עם בן תורה.

למה להם יש זכות להחליט? למה אני צריכה כל בוקר לקום וללכת למקום שחלק מהבנות שם בקושי יודעות מה זה שבת וחלק אחר לא שומר 'מאידיאל', ומדברות דיבורים שאינם ראויים בשפה שאינה נקיה?
זה מזהם את הנפש! מדוע עלי לסבול זאת?

יודעת היא הנשמה שתאחד באור ה' על ידי פעולתה בימי חייה בקודש ובדרכיו ומצוותיו על כן אוהבת היא הללו עד אין חקר וצומחת היא, כאור מאוצר שלמעלה, מתוך ערפל הבוהו,' ה' אמר לשכון בערפל' ומתנוצצים רסיסים הנאחזים בחיים לעלות ליש ויחדיו התהוו לנשמת חיים. ומה נחמדה דרך זו אשר גן אלוקים זה ההולך ומתעלה ומפכה מעיינו החי,' והארץ האירה מכבודו ', וישנן נשמות כה רבות אשר עומדות במלוא צביונם, מלאות אור, בהוד ויפעת עולמים אשר נגאלו משחת כל ידי הארת חסדו של הקדוש ברוך הוא.
וידע אני, כי כל הנשמות משתוקקות מעלה מעלה אל האור העליון, ונסחפות בשיטוטן אחריו ונאבדות ולב אב רחום מחזירן אליו , כי לדבר ה' הן חרדות, ומורא שמיים הוא שיחן ושיגן הפנימי, בו כל מעיינהן.
וכל הגוף והחברה ועצמים הסביבתיים אינם אלא אבני דרך בדרך הנשמה חזרה אל מקורה.

איני צריך להזניח את נפשי אני. נשמתי רחבה גדולה ואבירה, תפארתה משתעגת בי ורוחה פורץ ממני, אדירה היא, ומנסה לפרוץ מעבר לגבולותי. ומתוכי, מתוך מעייני, הנני צריך תמיד לקחת את אוצרותי הגנוזים, ואינני אומר לנשמתי 'שאו שערים ראשכם' ואינה כי חשה היא עצמה אבודה ומבולבלת, ככנסת ישראל בגלות, ואינה יודעת מקורה ומקום נביעתה, ודומני, כי אין עוד בידי וביד איש חי לרוממני ממקום השפל אליו הגעתי, ועוד, מקווה אני לשפלות פנימית אמיתית, שתוכל להורידני ולהוציאני מכוחי ועוצם ידי'.שכן, הומה הוא הלב לומר הכל, ואין בעד נשמתי לעוצרו מבעד לפתחי הלבבות ושרויי הברכה מתפרצים ונדחקים פנימה ועולה הוא על גדותיו, ואין בידי עוד שאת. על כן אבקש ממך קל עולם, שתעזרני, ותסמכני, ותתמוך בי למען אוכל לבקש שמך באהבה ובנה מהרה בציון עירך בניין שלם.

איני צריך להזניח את נפשי אני. נשמתי רחבה גדולה ואבירה, תפארתה משתעגת בי ורוחה פורץ ממני, אדירה היא, ומנסה לפרוץ מעבר לגבולותי. ומתוכי, מתוך מעייני, הנני צריך תמיד לקחת את אוצרותי הגנוזים, ואינני אומר לנשמתי 'שאו שערים ראשכם' ואינה כי חשה היא עצמה אבודה ומבולבלת, ככנסת ישראל בגלות, ואינה יודעת מקורה ומקום נביעתה, ודומני, כי אין עוד בידי וביד איש חי לרוממני ממקום השפל אליו הגעתי, ועוד, מקווה אני לשפלות פנימית אמיתית, שתוכל להורידני ולהוציאני מכוחי ועוצם ידי'.שכן, הומה הוא הלב לומר הכל, ואין בעד נשמתי לעוצרו מבעד לפתחי הלבבות ושרויי הברכה מתפרצים ונדחקים פנימה ועולה הוא על גדותיו, ואין בידי עוד שאת. על כן אבקש ממך קל עולם, שתעזרני, ותסמכני, ותתמוך בי למען אוכל לבקש שמך באהבה ובנה מהרה בציון עירך בניין שלם.

*#בקשה*

כי רב החפץ, וגדולה ההשתוקקות, לחוש בטעמו המתוק של הקשר עם הקב"ה. והתשוקה העזה שבלבב האדם לצינור ישיר של שפע ואורה ודיבור פשוט עימו היא זו המניעה אותו לעשות מעשי גדולים ולפעול בדרכם, שכן אברהם בדרכיו של הקבה הלך ואנו בניו ובני בניו. והגדולים שבדורנו הם הם קטנים מקטני תלמידי תלמידי תלמידי החכמים ההיו בדורות עברו, והם הענקים ועצומי הרוח שבדורנו.
ולא מקרה הטר כי אם עצמות טבע נפש האדם, לחוש השתוקקות אדירה זו ושאיפתו הגדולה להעלות את אור קודש של כנסת ישראל ולרוממה למקום קודשה, להתקשרות ישירה עם מלכה , וכמה הומה הוא הלב לאהוב את הקל ומה רבה היא חמדתו לאהבת יצירתו, הלא כל הגיבורים כאין פניו ואשי ה' כלא היו, ואין זאת כי אם תחושת הכיסופים הנסתרים הנגלית בו באדם וביכולתו לנסות ולהגיע אליה , ואינו יכול כי אם לנסות ולהשתדל ולשאוף להגיע למדרגה זו, אך אף כי אינם יכולים להגיע אליה שאיפתם העליונה זו היא זו המרוממת אותם עד פסגת בני אנוש בדורנו אנו ,ותורתם מתוקה ונשגבה מדבש ואור השכינה העליונה על פניהם.

אתם יודעים למה נחמד לצאת לריצה?
כשרצים מזיעים. ואז אי אפשר לראות את הדמעות.

***

היא הסכימה להשאיל לי את האוזניות שלה. אוזניות קטנות כאלו , שכמעט אי אפשר לראות. ברור שהייתי שמחה יותר לשלי, שיש בהם דברים שימושיים יותר משירים, למשל פרקים, אבל זה מה שיש.
היא הבטיח לי שהיא סננה בכל והשאירה רק 'קצת ישי ריבו, קצת MBD (מרדכי בן דוד) ועוד כמה. אבל הכל שירים דתיים.'

חייכתי אליה בהכרת תודה, שלחתי אישור למדריכה ויצאתי.
השיר הראשון היה 'אור החיים'. היא באמת ידעה איך לקנות אותי. חיבתי הגלויה לשיר זה לא היתה סוד, אך גם לא עובדה שטרחתי להפיץ. מי שידע - ידע.

המשכתי לרוץ, גומאת מרחקים אדירים בזמן קצר. הריצה מרכזת אותי, מניחה לנפשי הסוערת לרגע בין לימוד ללימוד.
מנגינה מוכרת התחילה להזדמר. בלמתי בפתאומיות. מה? זה? לא יעלה על הדעת.
אני לא יכולה להמשיך לרוץ איתם ביד, ואין דרך להשתיק. אאלץ להמשיך כך. המשכתי לרוץ, חשתי את הדמעות מתגלגלות ואת הזכרונות השוטפים.
מתוך נפתולי הלב שרעד ניסיתי להרגע. לנשום עמוק.
נכון. הוא כבר לא כאן. אבל אני ילדה גדולה ואני יודעת להתמודד עם זה. זה רק שיר.
רק שיר.
והרוח , שפיעמה בי כל כך בחוזקה, מתוך תעצומות הנפש ביקשה,
לא ליפול גם כשלא מבינים. כשאני לא מבינה.
לא מבינה.
נושמת עמוק. להרגע. הוא כבר נהרג. אין מה לעשות. הוא לא יחזור.
מתיישבת על ספסל. לא יכולה. נעמדת וממשיכה לרוץ.
לרוץ, רחוק רחוק, להתרחק מהעבר.
לחזור אליו.
לחזור אליך.
דברים ניצבים בשמים, אך כאן, בארץ, המצא לנו נחמה.

ואני משיכה לרוץ, מתעלמת מהשיר החדש שעולה באוזניי - הבוקר יעלה, השמש תזרח, הציפורים...



אומרים , שהכח הכי חזק הוא כח הכבידה.
לדעתי, הכח הכי חזק הוא כח הזיכרון.
כח הזיכרון, בשילוב עם כח האהבה, מוביל אותך לעשיית דברים גדולים.
גדולים מדי לפעמים.

אשכרה.