במישור השכלי - חיזוק האמונה. הסרת הספקות, העמקה ובירור מה האמת ומה הדבר הנכון לעשות.

במישור הרגשי - הנפש צריכה סיפוק, אם היא לא מקבלת אותו באופן רוחני היא תחפש אותו בדברים החומריים (למרות שהסיפוק שבו הוא סיפוק מיידי ולא סיפוק אמיתי שנותן לנפש שלווה), ובדרך כלל לא תסתפק רק במה שמותר (כי החומר אף פעם לא באמת יספק, תמיד יהיה צורך בעוד) ויותר מזה - עצם ההגבלה גורמת לה להרגיש שמונעים ממנה את הסיפוק. אז זה טבעי לגמרי שהנפש מושכת אותך ליהנות מהעולם כמה שאפשר ובלי הגבלות, הפתרון לזה הוא למצוא את הדבר שבאמת יביא לך סיפוק.

אחרי קריאת התגובות שלך כאן נראה לי שיש שלב של הכרעה שאת צריכה לעשות במקביל לדברים שכתבתי בתגובה הקודמת. כלומר להגדיר מה המטרה, שלענ''ד הדרך להגיע אליה היא בשני המישורים הנ''ל, והיא:

בנפש שלנו יש משיכה לחומר ויש משיכה לרוח, הליכה אחרי קיצוניות בשני הצדדים היא לא טובה - מותר לך להינות מהעולם, זה אפילו חיובי. מותר לך גם להשקיע ברוח שלך, זה אפילו מהנה לא פחות מהחומר (אם כי באופן לא מיידי, יותר דומה לתחושת סיפוק שמגיעה אחרי המאמץ).

איפה הבעיה? באזורי ההתנגשות, שם נוצר קונפליקט שמערער את האיזון כולו ויוצר תחושה שקרית שצריך להכריע בין שתי הקיצונייויות.

אפשר לדמות את הנפש לשתי קבוצות חופפות כך שלכל אחת שטח משלה ובאמצע אזור משותף: לכל תחום - חומר ורוח, חובות והנאות חומריות וחובות והנאות רוחניות - יש את התחום שלו, אבל יש שטח שבו יש חפיפה ולפעמים גם התנגשות של ממש ושם צריך לבחור בין שני הצדדים, מה שקורה שם מעצב ומגדיר את כל המכלול.

הבחירה היא לא בין 'עולם החומר' לבין 'עולם הרוח', הבחירה היא באותו שטח חופף. והבחירה מי יכריע באותו שטח תלויה בסדרי העדיפות בין השניים ובהחלטה מוקדמת - האם חשוב לי יותר להשקיע ברוח ובמה שנכון או במה שקל ומספק מיידית. וזו הכרעה שאת חייבת לקבל עם עצמך (לדעתי ע''י פעולה בשני המישורים מהתגובה הקודמת - העמקה ובירור שכלי, ובחיפוש וקבלת סיפוק רוחני).

ועוד נקודה חשובה: ההכרעה הזו מגדירה את האדם בכללו ונותנת לו משמעות, וזה משליך גם על הזמנים ששייכים לקבוצת החובות וההנאות החומריות, כך שבבחירה ברוח את אולי מפסידה קצת הנאה חומרית בשטח החופף אבל מרוויחה את שני העולמות, מה שלא יקרה בבחירה בחומר.

מצטער שיצא ארוך מדי, רציתי לכתוב קצר אבל לא הצלחתי.

זה דברים כ'כ קטנים ששמים תחפושת של פיל, זה רק נראה מגרה מרחוק אבל תאמיני לי שזה לא כזה כיף בסוף רק תתחרטי על זה

ומה שאת מרגישה שאת "רוצה להיות בכלא הזה כי את חושבת ויודעת שהוא נכון לך" - זה דבר שצריך הפרדה בין המרכיבים שלו:

את מרגישה ויודעת שהמסגרת יש בה משהו בונה לטווח ארוך, שזה הגיוני וברור שכמו שיש כללים לגוף, יש גם לנפש ולנשמה.

אלא מה? שיש לך גם רצון למרחב, לחופש - שלא מסתדר לך כרגע עם ההבנה השניה. עקרונית, זה גם רצון טוב ביסודו.

לכן, צריך לימוד והתבוננות, שהשאיפה של החופש והמרחב היא טובה. אבל לא כל "מה שבא לי" הוא באמת חופש - ומצד שני, יש דרך איך הגודל הפנימי שלנו מופיע.  כל מצוה, היא לא רק מעשה "טכני". המצוות נקראות בזוהר, "עצות של התורה". אלו עצות איך להוציא לפעל את הטוב הפנימי שלנו.

אחרי הכל, המרחב האמיתי הוא להיות אנחנו. נאמנות לאופי העצמי. יש מקום ללמוד על ערכים ותכנים שגנוזים במצוות, לא רק "מצוות אנשים מלומדה".

יש מקום גם, בצד זה, לעשות דברים מותרים שנותנים הרגשה נפשית טובה, וזה גם מתַרגל לחוש את הטוב בדרך חיים שמהלך הבנין שלה הוא ארוך יותר.

אבל המחשבה ש"להסתובב עם מכנסיים" או ש"העולם בטח מחכה לך בקוצר רוח", זו אשליה. זה כמו שאדם יאמר, בא לי לאכול מה שאראה, ואח"כ חוטף כאב בטן.  המראית-עין של ה"חופש", זה שאעשה "מה שבא לי", כי זו תנועה של כאילו פריצת גבולות.

אבל בהיות שזה לא מתאים לנפש - בדיוק ההיפך - אז התוצאה היא ש"העולם" אינו כמו שנראה, וה"חופש" חדל להיות חופש אחרי שהוא הופך להרגל נוסף.

על כן, את הרצון האמיתי הזה לתחושת חירות - צריך לתאם עם מה שמתאים למבנה הפנימי שלנו.

לראות איך ה"להקפיד" אינו איזה גל של חומרות חיצוניות, אלא כללים בריאים של הופעת יופי פנימי.

ויחד עם זה - כנ"ל - לתת גם מרחב של דברים משמחים כשרים.

בהצלחה ובשמחה.

התבוננות פועלת גם על ההרגשה הנפשית.

יושבים בנחת, ומתבוננים:

קודם כל, על הכלל שאמרנו. ששאיפת החירות, משמעותה לתת חופש לאופי הפנימי, לנשמה, לטוב. לא לחנוק אותה בתאוותנות חיצונית.

אחרי שהכלל מובן. מפנימים אותו קצת יותר ע"י דימוי משָלים. למשל: מדמיינת לך איזה מאכל שממש עושה לך כאב בטן. איך הוא נראה יפה מבחוץ ו"בא לך", ואיך את מרגישה אחרי שאכלת ממנו כמות. זה גורם להמחשה של המציאותיות הממשית של הכלל שאמרנו.

גם מתבוננים לצד השני, איך משימה של הכי "כייפית" לך, כשאת משלימה אותה ורואה את התוצאה, איך ההרגשה (יום הולדת להורים, לחברה הכי קרובה וכד'.. משהו שמשקיעים הרבה, נמאס קצת.. בסוף כשרואים את השמחה - מרוצים מאד למפרע).

וגם - מתבוננים שיש מסגרות גם לדברים שלא מרגישים.. את לא תאכלי סוכריה שאת יודעת שיש בה רעל, גם אם היא הכי יפה וטעימה. את לא תעשני סמים, גם אם בא לך, כי את יודעת יפה מה יקרה מזה אחרי כמה זמן ושזה עלול ח"ו "למחוק" לך את האישיות. את תקחי אנטיביוטיקה לדלקת ראות ח"ו, אפילו שיש לזה טעם לא טוב, כי את יודעת שאם לא את עלולה לגמור עם זה... פעם, מי שהיה נושך אותו כלב שוטה, היו צורבים לו על המקום עם ברזל מלובן. מי שהיה מתחמק, היו לו כמה חודשים שקט, אח"כ היה מת ביסורים...   העולם בנוי כך - שלא כל טוב ורע "מרגישים" מיד. בשביל זה יש גם שכל.

אח"כ, כדאי לחשוב לחצי רגע, בדוגמה שהבאת, מה באמת חושב "הצד השני"... אם את משלה את עצמך ש"יתחילו איתך" בגלל משהו ששייך לאישיות שלך - תשכחי מזה.

תתבונני רגע, במה שיש לך בראש, בלב. בכך שאת אדם, מרגיש, חושב, אישיות. ותחשבי שאת כל זה זורקים הצידה. "יתחילו" בגלל רצון גשמי לגמרי. את תהיי אפס מאופס בשבילם. אלא שמבינים שלא יגיעו ל"מטרה" אם תרגישי אותה בצורה בוטה מידי, לכן לצורך ההתחלה, יתייחסו גם "אלייך", כאילו את בן אדם...  אשליה מצויה וכואבת של בנות.

בנוסף, תתבונני שפעם תרצי להתחתן. נכון? יש להניח שאת כבר "ילדה גדולה"..

אם את כעת היית עושה מה ש"בא לך", אז זהו... אף פעם בעלך לא יהיה היחידי. לא את לו - ולא  הוא לך. שווה? לא עדיף לשמור את עצמך לקשר המיוחד, לגמרי, עם אדם שתהיו מסורים לחלוטין זה לזה. תקימו משפחה.  שווה בשביל כמה מבטים של כאלו שעוד בכלל מתרשמים מזה, לאבד את כך ששימת הלב אלייך תהיה אל מכלול האישיות ומתוך מכלול האישיות והקשר אליה? קשר אמיתי וכולל, שזו דרכה של תורה. 

לא שווה. אלא מה? זה בדיוק מה שנקרא "יצר הרע".. אכן. וול קאם טו א-קלאב.....  באמת צריך להתמודד. אבל אם מתבוננים היטב - שמחים להתמודד.

וכדאי גם, לאידך גיסא, להוסיף אור וטוב. ללמוד דברים שמגדילים את הנפש. שמעוררים שאיפות מלאות בטוב. מעט אור דוחה הרבה חושך.

הצלחה רבה. תהיי גיבורה, בסוף תגידי תודה - וגם תשמחי.

אכן מאבק.

כמו שאומרים, יצר הרע זה לא דבר שהתחדש בזמננו....

אבל, אני חושב שאם תחזרי הרבה על הדברים, גם מצד עצמם, גם ההשפעה על העתיד הדי קרוב (שבו גם תמצאי מה שאת רוצה בצורה מתוקנת, וכחלק מדבר בלעדי וגדול ויפה וטוב) - 

ויחד עם זה גם תאמרי לעצמך שאכן, יש גבולות, וזהו - 

אז תצליחי.

לא מעמידים אדם בנסיון שלא יכול לעמוד בו.

קבלי חיזוק במלחמה.. תהיי גיבורה. תוך זמן לא רב - תשמחי על זה מאד למפרע.

בהצלחה. ה' יעזור לך. הבא ליטהר מסייעין בעדו.

*פתיחה לא קשורה: אם לא הייתי חושב ששם הפרופיל הזה רנדומלי לגמרי הייתי מנחש שבכוונה השם שלו הוא אופרטור השוואה. אבל אני לא חושב. נקודה. אז לא משנה.*

תכל'ס, תחושה לא פשוטה. חייתי איתה לא מעט שנים, וגם היום היא נוכחת בסט הרגשות היומיומי שלי.

אמירות כמו "אין לי כוח לקום לתפילה" מקבלות מקום הרבה יותר משמעותי כי אני לא באמת מרגיש מחויב לדבר הזה שעומד מאחורי התפילה. אני לא רוצה להיות מחויב לכל האיסורים והתוספות האלה ש"נוחתות" לי על הראש" Out of nowhere.

וזה מוזר, כי אין לי כמעט ספק - יש אלוקים. חוויתי אותו. לפחו חוויתי מספיק כדי שתהיה לי תפיסה סובייקטיבית של אלוקות. אבל כל הנושא הזה של מצוות... אני לפעמים לא שם, ולפעמים כן.

תכל'ס, זו הסיבה שאני עדיין כאן, עם ציצית בחוץ, כיפה גדולה על הראש ומליון ציטוטים חז"ליים ותנ"כיים."לא פה, לא שם". "דתי רצף" "יותר רצף מדתי".... איך שלא תקראו לזה, אבל אני שם. כלומר, לא שם. אבל גם לא "פה".

פתרון? לא ידוע לי על כזה. אני מכיר חברים שניסו להוריד את הכיפה. לחלקם זה עבד, אבל אחרים עדיין מיוסרים כי, איך אומרים? "יותר קל להוציא את האדם מהדת, מאשר את הדת מהאדם". ניגון של קבלת שבת יכול להביא אנשים כמוני לדמעות, והחזן שיעלה מחר לשחרית יגרום לי... ובכן, ההיפך.

אז היי! יש פה דיסוננס מטורף, ויש פה קרע פנימי, אבל אני מרגיש שבסופו של יום אני חי חיים אמיתיים. אני נאבק על כל בדל של אמונה, ושואל את השאלות שנראות לי קשות. אני אוהב את אלוקים ועושה איתו לפעמים גם "ברוגז", אני אוהב את הדת שלי, אבל מרגיש בה כלוא וחנוק...

איך שאני רואה את זה, יש פה משהו מאוד "סולובייצ'יקי". למה אני מתכוון? הרבה פעמים משווים בין הרב קוק לרב סולובייצ'יק, והאמירה היא שהרב קוק היה מאוד הוליסטי, אחדותי - לכל דבר יש את המקום שלו - בעוד שהרב סולובייצ'יק היה אדם קרוע. לכל דבר היה פן נוסף שצריך לקבל את צומת הלב. איש ההלכה מול איש האמונה למשל.

אז סורי, אין לי פתרון קסמים בשבילך. לא מצאתי כזה. אבל אולי מצאת עוד כמה אנשים שמרגישים כמוך.

נ.ב.

גם אני פתחתי ניק חדש לצורך השרשור.

בהיעדר חברת ביטוח שמוכנה לשנות סדרי שמים וארץ, נשאר לנו לייצג את עצמנו...

אבל האמת היא שהוא לא תקע אותנו עם התורה ונגזרותיה - אנחנו בוחרים בה כל פעם מחדש. ונוחות, ככל הנראה היא לא שם המשחק מבחינתנו. לפחות לא תמיד...

בהקשר הזה אני רוצה לצטט את ר' אלעזר בן עזריה: "...מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים."

בעיני זה בדיוק האבסורד שאני חי בו. אני פורש ופורש ומקבל עלי בכך עול מלכות שמים, אבל כאילו משהו שם לא יושב טוב. משהו צורם וצועק ש"זה לא זה", שאני לא יכול להתחייב לזה. אני לא יודע אם כרגע אני יודע לתת לזה מילים טובות יותר...

את מוזמנת לנחש. הסבירות שתצליחי כ"כ נמוך שאופתע אם תצדקי.

קודם כל, לא תמיד צריך "עומק" בזה. ה"שטויות" הללו יכולות אכן להיות תאוות בעלמא. זה יצר הרע. 

אם כי נכון, שאפשר לעיין ולראות, בלי קושי גדול, מה הרצונות שמאחריהן (רצון לתשומת לב, לקרבה, להרגיש אהובה, "נחשבת" - שכמובן מצד האמת כל הדברים הללו לא יתמלאו כך. ויש להם מקומות כשרים וטובים וערכיים וטהורים להתמלא בהם).

ואכן - לחיות נגד האמת, זה הכי גרוע.

ולא "ממש בא לך"... זה עצמו לא אמת.

כי את יודעת בעצמך, שהגודל וטעם החיים שיש בקשר לה', בכך שיש ערכים ומוסר ועדינות נפשית ונצח וגודל מעבר לגשמיות שבעוה"ז, ומקור מוחלט לכל אלה - הוא הרבה יותר מסיפוק הנאה רגעית.  אמנם, "לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם...", אבל את הלקח מזה למדנו לטווח ארוך.

אז צריך לאחוז באמת. ואת כל ה"צרכים" הקטנים יותר, למתן ולהכווין למקומם הנכון, כחלק ממכלול גדול וטוב יותר. וממילא גם בעל משמעות וקיום וערך.

סליחה שאני מגיב עם מלא אמוציות..  ושה' יסלח לי.....   (אני משתדל בכללי לא להגיב ככה)

יש אנשים שמכניסים כאן תגובות בלי קשר לידע שיש או אין להם, וזה לא תגובה שבאה להשמיץ, אלא תגובה שבאה להעמיד דברים על דיוקם. 
לדעתי התגובה של @ד. היא הרסנית, (לא תמיד צריך "עומק" בזה) והתפיסה שלו היא שטחית כל כך. אם את רוצה לטפל בתסמינים שלך במקום בשורש, אם את רוצה לשנן מנטרות סדוקות בשקל ששוות לקליפת השום (בעצם.. היא שווה יותר), אז אין לך מה להמשיך לקרוא את דברי, כי אם מנטרות טיפשיות ושטחיות עזרו לך, אז הדברים שלי הם סתם חלולים מתוכן וריקנים ממשמעות. 

אני כותב את התגובה הזו כי קשה לי לראות איך אנשים משפריצים תגובות ללא אבחנה חשיבה מעמיקה, כאילו גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב מה שבא להם כיד הדמיון הטובה עליהם... אז לא!!! יש כאן בן אדם!! יש כאן נפש! אי אפשר לזלזל בה ולזרוק מנטרות טיפשיות על אמת וטוב, בלי להתבונן לעומק, הזלזול העמוק בנפש האדם שנוצר בצורת הכתיבה הזו הוא פשוט לא נתפס. 

אבל יותר משהזלזול הזה לא נתפס, הוא זלזול אכזרי, כי בסופו של יום הוא יתנקם בך. לאדם יש צרכים פנימיים טהורים וחיוביים, צרכים שה' ברא בכל אדם ובכל נפש, ואם הוא מתעלם מהם, זה יחזור אליו בכפל כפליים, ובעוצמות כפולות ומכופלות ו @=== את לא רוצה להיות שם. לא במקום שאת לא מקשיבה לעצמך, ולא במקום שזה מתנקם בך.

איך מגיעים לצרכים האלה...

זה פשוט, יש כמה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך... ולענות לעצמך - כדי להבין את עצמך יותר.

ומפאת שאין לי זמן כרגע אז אני אגיב תגובה בהמשך. 

לא מסכים עם הסיפא - זה לא פשוט בכלל, ולא כולם מצליחים.

אבל די כתבת את מה שאני מרגיש.

וגם אם לאדם יש אינטליגנציה רגשית נמוכה במיוחד בדברים האלו כמו גילוי הצורך הפנימי, עם שאלות נכונות אתה תמיד תגיע לזה, וזה פשוט יחסית, אולי יקח קצת יותר זמן ממישהו עם אינטליגנציה רגשית גבוהה.

ש"ש

כמו שנאמר, "טול קורה מבין עיניך"....

הרי אתה אומר, "יש אנשים שמכניסים כאן תגובות בלי קשר לידע שיש או אין להם"...

והרי זה מה שאתה עושה ממש ברגע זה... וכי מניין לך ה"ידע", איזה ידע יש או אין להם?  אז הנה, כבר אתה מכניס תגובה בלי קשר לידע שאין לך - שהרי אינך יודע באמת ממה מגיב השני ומה ה"ידע" שיש לו.

זה נכון גם לגבי מה שכתבת "מנטרות טפשיות ושטחיות"; "בלי חשיבה מעמיקה" - מניין לך?

וגם, "כאילו הם גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב מה שבא להם" - הרי זה מה שאתה עושה. אתה בטוח שאתה יודע "מניִין" בא לה הענין הזה ("כל סודות הנפש"..), ורק האחרים טועים...

אז תראה, האמת היא שבתחילה, כשהגבתי על הודעתך הקודמת, חשבתי לכתוב משהו בכיוון (מעודן בהרבה) שכתבת כעת כלפי התגובה שאינה כשלך.  אח"כ אמרתי לעצמי, מוטב להגיב על הענין עצמו, וגם להזכיר את האמת שיש בתגובה שלך.

אבל כיוון שכתבת, אומַר ב"חצי מילה", כי זה באמת לא הענין; רק החשש שלי שהיא "תיבהל" ממה שכתבת, ואז באמת תיכשל.. :

גם אני בגילך - במחילה - הייתי כותב כמו שאתה כתבת. הייתי עושה העִבָרָה מהירה, בין מה שלומדים בתיאוריה, לבין המציאות הלכה למעשה.

עם השנים, ועם התייעצויות של כל מיני אנשים, ראיתי שאף שבוודאי (כמו שגם הזכרתי דווקא, בתגובה עליה יצא קצפך...), ביחוד אצל בנות, יש צרכים נפשיים שמתבטאים לפעמים ב"צרכים" חיצוניים, ובוודאי שגם ההעמדה על הרצונות הרגשיים הללו, יכולה לעזור לנתב כחות למקום הנכון - 

אבל עם זה, אכן יש גם יצר. נכון מה שכתבת, שלאדם יש "צרכים פנימיים טהורים וחיוביים", אבל לאדם יש גם יצר הרע. הדבר הזה, שמובחן בקלות במציאות, וכל דברי חכמים מלאים ממנו, אינו "מנטרה סדוקה"... זה שאנחנו היום לומדים רוחניות, אינו מהווה הכשר לקפיצה על כל  הדברים הפשוטים.  וגם בדברים הפשוטים הללו - יש עומק גדול.

אלא מה? שהיצר הזה, באמת לפעמים, ע"י העמקת ההרגשה (לא מספיק הידיעה. יש הבדל בין בנות לבנים) של הצורך העמוק, הנפשי, ניתן להרגיעו ולנתבו. ולפעמים, מעבר לכך, צריך גם לקרוא לו בשמו. כי גם אם הוא בא לעיתים מצורך נפשי עמוק, אבל יש לו כח שלפעמים לא יסתפק ב"הסבר" מה בעצם רוצים מבפנים.

לכן אמרתי, מצד אחד, ה"שטויות הללו" - כפי שהיא קראה להן, הן אכן תאוות בעלמא. יצר הרע, זו לא המצאה טכולוגית של הזמן האחרון...

ועם זה, אמרתי גם, שאפשר לעיין ולראות בלי קושי גדול מה הרצונות שעומדים מאחריהן (עם פירוט..) ושיש להם מקומות טובים וכשרים וטהורים להתמלא בהם.

[ובתגובה קודמת, כשהיה נראה שהיא רק רוצה "חופש", אז באמת גם אני עסקתי בלהסביר שזו נטיה טובה ביסודה. כשראיתי מה כתבה אח"כ ש"יש לה חשק", הבנתי שיש צד נוסף שצריך להעיר לגביו. זה בא עם נסיון החיים]

ואני חושב, שה"אכזריות", זה דווקא לומר לבחורה, "אם דברים כאלה עזרו לך ("מנטרות טפשיות ושטחיות"...), אז אין לך מה להמשיך לקרוא את דברי"... זו כמעט אלימות. אם משהו עוזר למישהו, אז לנסות לקלקל לו, רק בגלל אכזבה כי אתה חושב שדבריך "יותר לעומק"...

ואולי ה"זלזול בנפש האדם", הוא דווקא שבחור בן 21 בטוח שהו כבר מבין מה הנפש של בחורה, בגלל דברים רוחניים שלמד, יהיו חשובים (באמת) ככל שיהיו.

אז אני דווקא לא חושב שמה שכתבת בתגובתך הקודמת היו "שטויות". יש בכך אמת. אבל זה לא מספיק כשבאים לעזור למישהי שכרגע נמצאת במצוקה ממשית. לא רק ב"שאלות עיוניות". 

וגם לשאלות עיוניות זה לא מספיק, כי מתעלם מצדדים נוספים שיש באדם.

[לגבי מה שכתבת בתחילה "ושה' יסלח לי"... לא כ"כ ברור למה את חושב שיסלח - ומה זה בדיוק קשור ל"ה' "... הרי ה' אמר שעבירות שבין אדם לחבירו, אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו.

נו, אז אם מישהו כותב בוודאות, ש"מכניסים תגובות בלי קשר לידע" (כשהוא עצמו כמובן אינו מכיר לא את האדם ולא את ה"ידע"..); "תגובה הרסנית", "תפיסה שטחית כ"כ", "מנטרות סדוקות בשקל", "מנטרות טפשיות ושטחיות" (לא נראה לך שזה עצמו קצת "טפשי ושטחי" לכתוב כך?..); "משפריצים תגובות ללא אבחנה וחשיבה מעמיקה כאילו גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב כיד הדמיון הטובה עליהם" (נראה לך "מעמיק" לכתוב כך? לא קצת "דמיון"?); "יש כאן נפש.. אי אפשר לזלזל בה ולזרוק מנטרות" (בטח שהשני פשוט מזלזל וזורק מנטרות?..); "מנטרות טפשיות על אמת וטוב"; "בלי להתבונן לעומק"; "הזלזול העמוק בנפש האדם... בצורת הכתיבה הזו הוא פשוט לא נתפס"; "זלזול אכזרי";

אז מעבר למה שענינו על גופם של דברים - אם מישהו כותב ככה, בסגנון כזה, למה הוא חושב ש"ה' יסלח לו"?.... 

זה נראה לך "עמוק"? "ענוותני"? "רגישות לבני אדם"?.. לא.

ידידי, טול קורה מבין עיניך..]

"אתה כהרגלך..."  ואח"כ בכ"ז אתה אומר את "המילה האחרונה".. (בין בתוכן, ובין בצורת ההתייחסות)

אתה אומר "אם נפגעת אני מצטער" - ומדבר שוב באותו סגנון: "אתה כהרגלך".... (והאמת שלא. אם אני רואה לנכון, כדי להבהיר דברים, אז כן. אם חושב שהענין מוצה, אז לא).

[ובכלל, מה שייך לומר שזה נכתב "כדי לומר מילה אחרונה".. הרי חלקת על הדברים, ובסגנון לא ראוי. ואני לא מסכים לחלוטין עם מה שכתבת, וגם חושב שזה יכול לההזיק למי שמתייעץ - אז מה הסברא שלא אענה.. לכן לומר על זה כאילו נכתב סתם בתור "מילה אחרונה", זה לא שייך, בלשון זהירה]

אז אני אומר, שמירת הלשון קודמת. קודם להתרגל להביע בצורה מכבדת, אח"כ הענין.

ומכיוון שבכ"ז התייחסת לעצם הענין - והפעם מה שכתבת עליו, היה באמת לענין, אז אגיב על זה בקצרה - אע"פ שאם תתבונן, תראה שכבר התייחסתי לנושא הנקודתי הזה בשתי תגובות.

אכן, נכון שיש לאדם רצונות טובים וטהורים - ולפעמים הוא בוחר בדברים מעשיים לא טובים כדי ליישמם.

ואז באמת צריך לשוב אל המקור של הרצון, ולראות איך מיישמים אותו בצורה נכונה.

עם זה אני מסכים, והזכרתי בכיוון הזה לעיל.

אבל, לאדם יש גם כחות שמושכים בכיוונים לא "טובים וטהורים". כחות שבאים מהצד החומרי יותר. 

אז נכון שבעומק הענין, גם בהם נוכל למצוא שורש בקדושה וטוב - אבל לא תמיד יספיק "להבין, לעשות מיסגור מחדש.. זה הכל".  זה בדיוק מה שהתכוונתי, שיש הבדל לעיתים בין התיאוריה המופשטת, לעולם המעשה.

גם בספר התניא, יש "איתהפכא" (של היפוך הכחות לקדושה), ויש "איתכפיא". למה לא הכל "איתהפכא"? כי לא תמיד השלב הראשוני, או השלב שבו האדם נמצא, הוא כך.

לפעמים קל יותר מראש, להתחנך באופן שמכווין כחות אל האמת של הופעתם - ואז גם קל יותר להימנע ממשיכה שלילית חזקה, אבל כשזה כבר לא כך, אז בצד ההסברה של השורש הטוב, יהיה צריך גם "המחשות" שונות (חלק כתבתי באחת ההודעות לעיל), כדי לעזור. לפעמים, יהיה צריך גם להתאזר בגבורה, לעצור בכח.

ולפעמים, אדם נמצא במצב שיש אכן "יצר" חזק, ואז ההסברה של השרש הטוב לבדה אינה מספיקה. צריך גם את זה - וגם "בתחבולות תעשה לך מלחמה". זו היתה מגמת דברי מקודם. 

ולדבר הזה, עוזרת הרבה גם הכרת המציאות ונסיון החיים.

בחירה חופשית, זה לא לעשות מה שיצר דוחף.

בחירה חופשית, זה להתגבר כי יודעים מה האמת.

אלא מה? שקשה לה בהרגשה. ההרגשה/חשק דוחפת לכיוון מסוים.

מתגברת, ומבקשת עצות איך לשכנע את ההרגשה. אמיתי לגמרי.

זו בדיוק בחירה חופשית. ובחרת בחיים.

דווקא את יכולה להבין היטב למה היא כן חופשית..

הרי את רואה, שאם היה רק את ה"חשק" מצד אחד - ומצד שני לא כלום, אז זו לא היתה בחירה חופשית.. לא "פיר".. מכאן היצר מושך, ומאידך שם דבר. לכן, דווקא האיזון בין הצדדים הללו נותן בחירה חופשית, וב"ה שמישהי כמוך עם שכל, אינה בורחת מהמשמעות.

אבל מעבר לכך, צריך להעיר על עוד משהו: לאדם יש כללים גם לגוף שלו. אם יאכל משהו רעיל, הוא יודע מה המשמעות. האם אין לו "בחירה" אם לאכול או לא? יש לו. ובתור אדם נורמלי שיש לו גם שכל, הוא בוחר במה שבריא.

טעות להסתכל על הכללים הרוחניים, ששייכים לבריאות הנפשית-נשמתית, כאילו זה אחרת; כאילו סתם "מטלות", שאם לא תעשה תחטוף... התוצאה היא באמת המשך ישיר של המעשה. אלא שבגלל שזה דבר יותר פנימי, ולא מורגש מיידית-פיזית, כמו אוכל מקולקל, זרם חשמלי, וכד' - אז התורה באה ומשמיעה לנו, איך אנחנו בנויים מבפנים. מה מתאים למה שאנחנו באמת, ומה לא. ואיך מנתבים כחות ורצונות למקום הנכון להם. ה"עונש", הוא ביטוי של היסורים שהנשמה עוברת, ממה שהוא היפך הטבע שלה.

לכן, מעבר למעצור הראשוני של "יראת העונש", שגם לו יש מקום בערכו הנכון, כדאי להתרומם להבנת המשמעות של זה. מה זה מבטא. ואז, קל יותר לעלות גם לעבודה מאהבה. לשמוח במה שטוב ומתאים לאמת הפנימית שלנו.

האם את מרגיש דחף לעבור עבירה מסויימת יותר או בכלל כל דבר? לי זה נשמע מאוד כללי.

לא משהו ספציפי.

ממתי זה התחיל?

והאם יש מקומות או זמנים או כל דבר אחר שמעורר את הרגש הזה אצלך יותר מהרגיל?

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו ריבונו של עולם הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי. אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני..."  (מנחות כט

"וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לבי עקיבא וחביריו וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו"       (במדבר רבה פרשה י"ט)

יש הרבה משמעויות להלכה למשה מסיני וודאי שאליבא דגמ' זו אין הכוונה שמשה למד מה דין חשמל בשבת...   

שתקבל אותך מצד אחד כמו שאת ומצד שני תוכל לחזק את ידייך. זה לא פשוט זה בטוח. מקווה שתמצאי את השביל שנכון לך

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

בנויים

מתנועות

תהליכים

בחירות

אינטרקציות

סוערים יותר או פחות

תלוי בקצב ובסגנון שבוחרים

הדברים המעניינים לרוב יותר סוערים 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

לחיים פשוטים , לוותר על טכנולוגיה שעשויה לעזור. על האינטרנט אגב, הייתי מוותרת. כן. בהחלט.

גם לא חושבת שזו היתה הכוונה בשאלה; - פשוטים או סוערים.

יהיה קל יותר לענות אם יפרטו את הכוונה בשאלה.

לדידי, חיים פשוטים הם חיים הקרובים לטבע. להרגיש את האדמה, הצמיחה.

להתלבש פשוט, לאכול פשוט, ללא יומרות שצריך לרדוף אחריהן, לא לרוץ

אחרי דברים עד שהנשימה מתקצרת. להעריך כל יום ולהיות יכולים להנות

ממנו, מהמתיקות שבו....

כן. לא להתערבב באנשים אחרים, להיות יכולה לחיות עם עצמי, למלא

את עצמי, להספיק לעצמי.

ואם אפשר בבקתה פשוטה עם עץ ענק גדוש עלווה, בסמוך, 

ובעלי חיים נחמדים בגינה (שאני הכנתי), ולשבת באכסדרת

העץ הנוחה עם כוס קפה או משהו, בערב, להקשיב למלמול

העלים, לציוצים מנומנמים של ציפורים שהופרעו קצת

משנתם......הרי זה משובח.

מובן שאני לא חיה כך. אבל זה מאוד מושך אותי. מעורר

בי געגוע למשהו כזה.

אולי זה יהיה, אחרי 120, גן העדן שלי....

החיים קצת....מעייפים לפעמים. שוחקים...

בחיים פשוטים.

אגב, אפשר גם בלי ט לפון בגלל. מכתבים למשל. או ביקורים ומפגשי רעים אחת ל....

באמת. ברצינות. כי אם אסתפק בעצמי, לא אהיה זקוקה לשיחות טלפון ו/או אחרות רבות.

יש כמובן סכנה של ניוון איזה שהוא, ללא מגע חברתי,ללא אינטרקציות, אבל אפשר לאזן;

ואז האיזון הזה, הויתור על הפרטיות המוחלטת שלי - הוא יהיה הסערות שלי.

באמת באמת הייתי שמחה לנסות את זה לזמן מה. אולי חודשיים בתור התחלה, כדי לראות

ולהרגיש איך זה.

הבעיה שאין מקום כזה שאפשר להיות בו ללא חשש. ללא אנטישמיות (אם זה בחו"ל)

ללא העלבויות משאר בני המשפחה; זה בהחלט יראה מוזר. ומה יגידו לנכדים?

(בתקווה שההורים יעכלו את זה איך שהוא...); סבתא בוחרת להתבודד - ללא

טלפון ללא קשר איתכם לזמן מה, ללא ביקורים, ללא....

צריך אומץ כדי לעשות צעד כזה.

נ.ב.  לאחרונה ביקשתי מאחד הבנים פינגווין כמתנת יום הולדת...כך שהילדים

לא יהיו מזועזעים מי יודע מה...אולי בעצם כן כי הם יודעים שאני רק כלב (סליחה

אבל זה הפתגם, לא?) נובח.

הם מכירים אותי. לא אשה אמיצה מי יודע מה. חולמת הרבה אבל לא מגשימה.

חבל.

"שירים פשוטים", שלמה גרוניך.

עיין שם והטה ליבך למוזיקה.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

שפותחת דלתות נוספות. אותו בעל מקצוע מעשי יכול לחוות פיטורין/למאוס במקצוע, ואז התואר שבידיו יאפשר לו להוציא תעודת הוראה, לעשות הסבה וגם להתברג אל תוך המגזר הציבורי שעדיין מונה מאות אלפי עובדים.

כאשר פסיכולוג עובר מסכת עינויים של 9 שנים לפחות (אם הוא מתקתק שני תארים ומתאם והתמחות לא כולל פסיכומטרי) כדי להרוויח פחות מאינסטלטור או שליח וולט הוא ישאל כמה פעמים בחייו האם זה היה שווה את זה? להתחיל עשור לתוך הקריירה ולהפסיד חצי מהפנסיה שהיתה יכולה להיות לו כשליח וולט בגללל אפקט הריבית דריבית, הוא צריך להיות פסיכולוג עם סופר אמביציות  ותודעת שליחות מטורפת כדי לענות כן.

אני לא נגד האקדמיה אבל חוגים שלמים ומחלות הפכו מיותרים לחלוטין, מתי בפעם האחרונה ראית מודעת דרושים שמחפשים בעל תואר במנהל עסקים תואר ראשון? ועדיין זה אחד התארים הראשונים הכי נחשקים בשוק, למה? אילון מאסק אמר שסוחרי סמים מבינים במנהל עסקים יותר מ95 אחוז מהמרצים למנע"ס.

מסגר או מעליתן קודם כל לא יפטרו אותו כל כך מהר כי השוק לא מוצף במסגרים ומעליתנים מה שאין כן בבעלי תארים מיותרים וגם אם יפטרו אותו הם ימצאו עבודה חדשה תוך זמן מאוד מאוד קצר.

ואם ימאס במקצוע תמיד אפשר לעשות הסבה, לא חייבים תואר בעבור זה.

בגדול אני מסכים איתך שתואר הוא כמו ביטוח, אבל כמו ביטוח של מכונית חדשה מהמפעל, אתה מקבל ביטוח על השנה הראשונה אבל אתה מפסיד 60 אחוז מהערך של המכונית תוך 4 שנים, זה ביטוח שממש כדאי לא לקבל אותו, אתה חושק במכונית חדשה אין בעיה אבל יש לזה מחיר, אל תצא פראייר, להיות בעל תואר מיותר זה להיות פראייר ברמה מטורפת.

לצבור חוויות, משמעויות וגם כאלה שהן סתם לכיף.

לא להתרגש מנפילות ומדברים, ללמוד לקום להתנער ולהמשיך הלאה.

אף אחד לא חי את החיים בשבילך, תבחר ותלך לאן שהלב והראש גם יחד מושכים.

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

אגב, חז"ל מתארים בדיוק כך מה שקורה לנשמה לאחר המוות;

והם אמינים עלי יותר מכל מחקר מדעי איזה שהוא.

אגב, חברה שעברה ניתוח קשה ראתה מלמעלה 

את כל פרטי הניתוח, שמעה את חילופי הדברים

בין הרופאים, הצוות. הכל.

היא היתה רופאה בעצמה.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

הוא מדבר על חלום אבל חלום שכאילו נותן הצצה לעולמות עליונים ולא מוות קליני, אבל חוויה דומה.

הוא ראה את חמיו, עומד על הרגליים, כשלהבה יוצאת לו מהחזה.

כלומר חיזיון של עולם רוחני, עם תיאור של גוף גשמי לגמרי,

למה שחמיו בעולם הבא יהיה בגוף גשמי לגמרי?

לא יותר הגיוני שהוא חלם עליו כי הוא ביקר אותו כמה שעות לפני?

וכמו שפשוט אני כתב, כדי שיחשב כהוכחה שקרה משהו על טבעי, גם אם כפופים למגבלות השכל בתיאור שלו, לפחות משהו מזה צריך להיות לא ידוע בעולם ומעולמות נסתרים.

אני לא מתחברת לסיפורים האלה, הם לא שקרנים אבל הפרשנות שלהם לחוויה לא בהכרח אמת.

בעלת האוב של שרול העלתה את שמואל והוא נראה לה כאדם. נשמה רוחנית שהחיים קלטו אותה בדרכם שלהם.

כנ"ל לחזיונות של הנביאים.

כמו שכבר הבאתי מהרמב"ן, כל זמן שיש לגוף לאדם החווה אז זה יעבור דרך הרשמים האלה. מה גם שאולי אין הכי נמי הנשמות והעולם שלהן דומה לעולם החומרי באיזה אופן, כמו שאפלטון הציע שהעולם הוא צל של עולם האידאות. מה זה אימר על האידאות? איך הן נראות?

ייתכן והתיאור של האדם הוא מהירהורי ליבו, מעורבב בהזיות וכדומה - אבל העירעור לא יכול לבוא מצורת התיאורים.

שהעולם הבא מאוד קרוב (לא פיסית, אבל אני לא י ודעת להסביר איך) לעולם שלנו.

אבל הוא הרבה הרבה הרבה......יותר עמוק . אמיתי. מוחשי (כן!). הוא נוגע בעולם

שלנו איךשהוא וגם דומה לו, אבל אחרת.

לא לנסות לדחוק אותי לפינה, בבקשה, כי אני לא יודעת להסביר.

נזכרת שפעם ראיתי פלקט: מה שיותר גבוה, יותר עמוק.

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

וואו.

בהמרת המתח הדרמטי בשעמום קיומי

​בגרוויטציה רגילה, דוקים הוא משחק של עצבים מתוחים, נשימה עצורה ואצבעות רועדות. בגרוויטציה אפס, המשחק הופך רשמית לדבר הקל ביותר ביקום כולו.

​אפס אחוזי פסילה: אתה יכול לגשת לדוק הצהוב, להעיף אותו עם האגודל, לתפוס אותו בשיניים או לעשות איתו ג'אגלינג. מכיוון ששאר הדוקים נמצאים כעת במרחק של שלושה מטרים ממנו ונעים לכיוון המטבח, אין שום דרך פיזית להיפסל.

​

ניצחון מובטח: המשחק מוגדר כהצלחה מוחלטת ב-100% מהמקרים. אתה תמיד מנצח. הבעיה היא, שברגע שאתה מבין שאתה לא יכול להפסיד, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שאתה פשוט אדם בוגר שרודף אחרי חתיכות פלסטיק צבעוניות שצפות בחלל.

לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.. 😃
 

בינתיים יש תיעוד של משחקים אחרים בתנאי חוסר גרוויטציה…

Gemini אומר:
 

למרות שלוח הזמנים של האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עמוס ומחושב בדיוק של דקות, יש להם גם זמן פנוי (בעיקר בסופי שבוע ובערבים). פסיכולוגים של נאס"א מעודדים אותם מאוד לשחק, שכן משחקים קבוצתיים חיוניים לשמירה על בריאותם המנטלית, הפגת השעמום וחיזוק הגיבוש החברתי.

התנאים הייחודיים של חוסר כבידה (מיקרו-כבידה) שינו לחלוטין את הדרך שבה הם משחקים, והובילו לכמה המצאות ומשחקים מרתקים:

## 1. משחקי קופסה (בגרסת החלל)

משחקי קופסה רגילים הם סכנה בחלל – חייל שנופל או קובייה שנזרקת עלולים לרחף לתוך מערכות אוורור או מכשירים רגישים. לכן, המשחקים עברו התאמה מיוחדת:

* **שחמט חלל:** משחק השחמט פופולרי מאוד בתחנה (במיוחד בקרב הקוסמונאוטים הרוסים). לוחות השחמט בחלל אינם מגנטיים (כדי לא להפריע למערכות האלקטרוניות בתחנה), אלא משתמשים ב**ולקרו (צמדן)**. כל כלי וכל משבצת מצוידים בולקרו כדי שהכלים יישארו במקומם. בעבר אף נערכו משחקי שחמט היסטוריים בין אסטרונאוטים בחלל לבין אנשים על כדור הארץ.

* **סקרבל (Scrabble):** האסטרונאוט הקנדי המפורסם כריס הדפילד לקח איתו גרסת נסיעות של סקרבל. גם כאן, כל אות קטנה הוצמדה ללוח באמצעות ולקרו. הדפילד סיפר שאם אות אחת הייתה מתעופפת, לרוב היו מוצאים אותה בסופו של דבר במסנני האוויר של התחנה.

## 2. משחקי וידאו

מכשירים אלקטרוניים קטנים וקלים הם אידיאליים לחלל:

* **טטריס ו-Game Boy:** בשנת 1993, הקוסמונאוט אלכסנדר סרברוב לקח איתו מכשיר גיים בוי ומשחק טטריס לתחנת החלל "מיר" (קדם-תחנת החלל הבינלאומית). בכך הוא הפך לאדם הראשון ששיחק במשחק וידאו בחלל. הגיים בוי הזה נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בלמעלה מ-1,200 דולר.

* **StarCraft:** האסטרונאוט דניאל בארי לקח איתו עותק של משחק האסטרטגיה המפורסם *StarCraft* לתחנה בשנת 1999, וסיפר שזו הייתה דרך נהדרת עבורו להתחבר למשפחתו שנשארה מאחור.

* **מציאות רבודה (AR):** בשנים האחרונות נאס"א שלחה לתחנה משקפי *HoloLens* של מיקרוסופט (לצרכי עבודה). האסטרונאוטים ניצלו אותם גם כדי לשחק במשחקי מציאות רבודה כמו *RoboRaid*, שבו הם "יורים" בלייזרים על חייזרים וירטואליים שפורצים מקירות התחנה האמיתיים.

## 3. ספורט ומשחקים פיזיים מומצאים

החלק המאושר ביותר של הפנאי מוקדש לניצול חוסר הכבידה כדי להמציא משחקים שאי אפשר לשחק בכדור הארץ:

* **"חץ וקשת" ודרטס חלל:** כריס הדפילד המציא גרסת דארטס (חיצים) בטוחה לחלל (שכן חיצים חדים מסוכנים מדי). הוא בנה חץ באמצעות סוללת מצלמה כבדה כראש, אזיקונים כגוף החץ, ונייר כנפיים. החיצים הללו ריחפו באטיות ובאלגנטיות מקצה אחד של הקבינה לקצה השני.

* **אולימפיאדת החלל:** בעת שנערכו משחקים אולימפיים בכדור הארץ, האסטרונאוטים קיימו "אולימפיאדת חלל" משלהם. אחד המשחקים הפופולריים היה **"כדור ללא ידיים"** (No-hand ball) – האסטרונאוטים היו צריכים להעביר כדור פינג-פונג מצד לצד או דרך חישוקים, אך ורק באמצעות נשיפת אוויר מהפה, מבלי לגעת בו בידיים.

* **בייסבול וכדורגל לשחקן בודד:** האסטרונאוט היפני סאטושי פורוקאווה הדגים כיצד בחוסר כבידה אפשר לשחק בייסבול לבד – הוא חבט בכדור עם מחבט, ואז ריחף במהירות עצומה לקצה השני של החדר כדי לתפוס את הכדור שהוא עצמו חבט בו.

> **בונוס היסטורי:** המשחק הפיזי הראשון מחוץ לכדור הארץ לא היה בתחנת החלל, אלא על הירח! ב-1971, האסטרונאוט אלן שפרד (במשימת אפולו 14) הבריח איתו ראש של מחבט גולף ושני כדורים, חבר אותם לכלי איסוף דגימות, וחבט בכדורי גולף על פני הירח. בשל כוח המשיכה החלש, הכדורים עפו למרחק של מאות מטרים.

>

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

אנבידיה הרבה יותר

בשנת 2010 לצורך העניין, ביטקוין אחד היה שווה פחות מחצי דולר. אפילו פחות ב40 סנט.

היום, עם שווי של 64 אלף דולר, הוא גדל פי 160,000

זה כמובן תלוי באיזה יום מדויק בשנה אתה מסתכל, אבל זה הסדר גודל.

מניית טסלה הייתה שווה אז כ-1.3 דולר, היום 400 דולר, כלומר בערך פי 300.

160,000 זה הרבה יותר מ-300. זה 533 פעמים 300.

כלומר אם היית משקיע חצי מהכסף בביטקוין וחצי בטסלה, החצי של הביטקוין היה שווה היום פי 533 לעומת החצי של הטסלה, שכבר מזמן לא היה שווה חצי מההשקעה אלא שברירי אחוזים מההשקעה שלך מרוב שהביטקוין גדל בטירוף. 

את טסלה הכירו כבר בשנת 2010, כנ"ל את אנבדיה

אתה הכרת את ביטקוין בשנת 2010? 

אני אישית לא, לכן בכלל לא היה לי התלבטות האם להשקיע בו או לא

לניהול פורום שכיום נטוש

להיכנס עמוק, לרבדים הנוגעים בחיים. בכללי וגם של היום.

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

הכתיבה שלי נבעה ממקום אחר, ולא ממקום שמבקש לתת עצה או פתרון מעשי. אם הייתי רוצה להשיא עצה הייתי עושה את זה באופן מכוון ומדוייק לשואל, ובמרחב שמאפשר לו להרגיש בנח לשתף באמת מה שיושב על הלב ולא בפורום ציבורי.

הכתיבה שלי באה לעורר אותנו להיות יותר ברגישות ותשומת לב שכשפוגשים אדם שזועק אני צריך מישהו אנושי שיהיה בנוכחות, לחפש את הדרך איך להיות עבורו באופן שייטיב איתו באמת, כמו שהוא צריך.

לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להתמודד בלעדינו.

ובמחילה מראש, אני לא אכנס לניתוחים לגבי כל העניינים שהבאת, למרות שיש לי מה לומר, מהסיבה הפשוטה שזה לא העניין שלי כרגע.

העניין שלי הוא לומר שמעבר לכל הניתוחים והכלים הנפלאים שיכולים להיות בעולם לתמיכה אישית ופנימית במצבים שונים, והם אכן יכולים להיות משמעותיים ותומכים, בנקודת היסוד יש לכולנו לב ורגש וצורך אנושי... ושנזכור את זה.

כחתול זמני אני מציג צד מסוים

צד אחד זה שאנחנו צריכים להיות מדוייקים. ולא "תלויים" בצד השני. שיש לנו ביטחון עצמי ועמידה בעולם.

והצד השני - אדם באמת נולד רוצה וצריך את החברה שלו, וההתפתחות הרגשית שלנו היא דרך מערכות יחסים. ופה כתבת את זה מאוד מאוד יפה וטוב בהרבה ממני.

והאמת היא שאנחנו מטיילים בין שניהם. מצד אחד לרצות בת זוג, מצד שני לא להיות תלוי בה ולא להתרסק רגשית אם היא מרגישה רע.

מצד אחד לרצות חברים, מצד שני להציב להם גבול כשהם נהיים מנצלים ולדעת להרגיש ולנווט מה טוב לי ומה לא.

מצד אחד להיות "ילד טוב" להורים. ומצד שני לא לאבד את עצמי בריצוי שלהם. להציב להם גבולות ולזכור שכיבוד אב זה משל אב.

@אילת השחר  התגובה שלך פה הייתה מטורפת בדיוק שלה. אני תמיד אכתוב שיש שני צדדים בגלל שבאמת יש שני צדדים ובגלל הרקע שלי שחייב לשים דגש על הצד המנוגד. אבל לפני כן - וואו.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

בעיקר הכוונה הדרכה וגם אוזן קשבת.

אני חושבת שכל עוד תולים את ה"הצלה" שלנו במישהו אחר, אנחנו אומללים.

חבר קרוב זה מנחם, אבל הוא לא יכול להיות הצלה, גם לא בן זוג.

גם כמה כובד זה מפיל עליהם, להציל אותנו.

לכן יש מטפלים, שגם הם לא יצילו אותך אבל ידעו להדריך אותך איך לעזור לעצמך.

בין השאר, יכולת הדיבור, ניתנה לנו גם בשל כך;

לענ"ד, שלושת התשובות נכונות. זה תלוי גם באדם, עד כמה יש לו אותו עצמו בפנימיותו.

ואפילו אם כן, כל אדם זקוק למישהו שיוכל להשיח את ליבו לפניו. אני חושבת.

תלוי גם בנסיבות, במה האדם עבר וכו'.

גם באישיות שלו, אולי. יש אנשים סגורים יותר שמיטיבים או לא), להתמודד עם

רגשות וסיטואציות שונות בעצמם, ושאין או לא יכולים להרגיש שיש להם צורך

במישהו נוסף.

וכמובן, אפשר לכתוב לעצמך ולנסות להבהיר לעצמך למה וממה החרדה וכו'.

אבל ללא אדם אמין וקרוב שאפשר לבטוח בו, זה קשה, לרוב בני האדם,

נדמה לי.

אין כמו חבר/ה טובים שמכילים ויודעים גם לתת כיוון מחשבה קצת

שונה.. אבל העיקר הוא עצם ההקשבה; יש מישהו שאכפת לו ממני,

שמכיר אותי, שלא ישפוט אותי, שיקבל אותי כמות שאני.

ואולי זה מצריך כוח פנימי וחוסן פנימי ומשמעת עצמית רגשית

חזקה מאוד, כי להיות יכולים להסתדר לבד.

מה עם לשוחח עם השם? לא יכול יותר, אני חרד, אני בודד,

עזור לי..

אין בכלל ספק שהוא יענה, יפנה....צריך רק לנסות להקשיב

ולראות איך הוא עושה זאת.

במאמר מוסגר~  מישהו קרא את "בדד" של חוקר הקוטב

ריצ'רד בירד?

שם הוא הלך להתבודד מתוך בחירה, באי שם, בקוטב

הדרומי (אם איני טועה).

הוא "עבד" על עצמו חזק אבל זה היה...ק ש ה.

ולבסוף נזקק לאנשים. אמנם לא רק בקטע הרגשי,

אבל נזקק. ועוד איך.

חייב למצוא מישהו לדבר איתו. לדעתי.

שנשמע לך רגיש ומתאים לשטוח לפניו את לבך?

בפרטי. בינתיים, עד שתמצא אדם שתוכל לסמוך עליו

ולדבר עמו פנים מול פנים.

אף אחד כאן לא מכיר את אף אחד.  ולמרות

זאת ובעצם, הודות לכך, אנשים מדברים על

נושאים אישיים ורגישים. זה טוב. אולי שווה

לנסות? בינתיים?

כמו לקחת את עצמך לטיול. בחוץ. זה מכניס קצת לפרופורציות.

מה עם נשימות? יש מישהו באינטרנט שמדבר על 4 נשימות

כדי  להרגע. איני זוכרת מיהו. מדען העוסק במדעי המוח נדמה לי.

כדאי לחפש טיפים ועצות בעניין הזה.

וגם לא להיבהל מהחרדה כשהיא מגיעה.  אפשר לקבל

אותה בסבר פנים יפות, בלי להיבהל, ואולי היא תימוג.

אבל אולי,  זה לא במקום לדבר עם מישהו. מקצועי או שמבין ומכיל.

ויכול לשפוך נקודת אור על הרגשות הלא נחמדים האלה.

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים