במישור השכלי - חיזוק האמונה. הסרת הספקות, העמקה ובירור מה האמת ומה הדבר הנכון לעשות.

במישור הרגשי - הנפש צריכה סיפוק, אם היא לא מקבלת אותו באופן רוחני היא תחפש אותו בדברים החומריים (למרות שהסיפוק שבו הוא סיפוק מיידי ולא סיפוק אמיתי שנותן לנפש שלווה), ובדרך כלל לא תסתפק רק במה שמותר (כי החומר אף פעם לא באמת יספק, תמיד יהיה צורך בעוד) ויותר מזה - עצם ההגבלה גורמת לה להרגיש שמונעים ממנה את הסיפוק. אז זה טבעי לגמרי שהנפש מושכת אותך ליהנות מהעולם כמה שאפשר ובלי הגבלות, הפתרון לזה הוא למצוא את הדבר שבאמת יביא לך סיפוק.

אחרי קריאת התגובות שלך כאן נראה לי שיש שלב של הכרעה שאת צריכה לעשות במקביל לדברים שכתבתי בתגובה הקודמת. כלומר להגדיר מה המטרה, שלענ''ד הדרך להגיע אליה היא בשני המישורים הנ''ל, והיא:

בנפש שלנו יש משיכה לחומר ויש משיכה לרוח, הליכה אחרי קיצוניות בשני הצדדים היא לא טובה - מותר לך להינות מהעולם, זה אפילו חיובי. מותר לך גם להשקיע ברוח שלך, זה אפילו מהנה לא פחות מהחומר (אם כי באופן לא מיידי, יותר דומה לתחושת סיפוק שמגיעה אחרי המאמץ).

איפה הבעיה? באזורי ההתנגשות, שם נוצר קונפליקט שמערער את האיזון כולו ויוצר תחושה שקרית שצריך להכריע בין שתי הקיצונייויות.

אפשר לדמות את הנפש לשתי קבוצות חופפות כך שלכל אחת שטח משלה ובאמצע אזור משותף: לכל תחום - חומר ורוח, חובות והנאות חומריות וחובות והנאות רוחניות - יש את התחום שלו, אבל יש שטח שבו יש חפיפה ולפעמים גם התנגשות של ממש ושם צריך לבחור בין שני הצדדים, מה שקורה שם מעצב ומגדיר את כל המכלול.

הבחירה היא לא בין 'עולם החומר' לבין 'עולם הרוח', הבחירה היא באותו שטח חופף. והבחירה מי יכריע באותו שטח תלויה בסדרי העדיפות בין השניים ובהחלטה מוקדמת - האם חשוב לי יותר להשקיע ברוח ובמה שנכון או במה שקל ומספק מיידית. וזו הכרעה שאת חייבת לקבל עם עצמך (לדעתי ע''י פעולה בשני המישורים מהתגובה הקודמת - העמקה ובירור שכלי, ובחיפוש וקבלת סיפוק רוחני).

ועוד נקודה חשובה: ההכרעה הזו מגדירה את האדם בכללו ונותנת לו משמעות, וזה משליך גם על הזמנים ששייכים לקבוצת החובות וההנאות החומריות, כך שבבחירה ברוח את אולי מפסידה קצת הנאה חומרית בשטח החופף אבל מרוויחה את שני העולמות, מה שלא יקרה בבחירה בחומר.

מצטער שיצא ארוך מדי, רציתי לכתוב קצר אבל לא הצלחתי.

זה דברים כ'כ קטנים ששמים תחפושת של פיל, זה רק נראה מגרה מרחוק אבל תאמיני לי שזה לא כזה כיף בסוף רק תתחרטי על זה

ומה שאת מרגישה שאת "רוצה להיות בכלא הזה כי את חושבת ויודעת שהוא נכון לך" - זה דבר שצריך הפרדה בין המרכיבים שלו:

את מרגישה ויודעת שהמסגרת יש בה משהו בונה לטווח ארוך, שזה הגיוני וברור שכמו שיש כללים לגוף, יש גם לנפש ולנשמה.

אלא מה? שיש לך גם רצון למרחב, לחופש - שלא מסתדר לך כרגע עם ההבנה השניה. עקרונית, זה גם רצון טוב ביסודו.

לכן, צריך לימוד והתבוננות, שהשאיפה של החופש והמרחב היא טובה. אבל לא כל "מה שבא לי" הוא באמת חופש - ומצד שני, יש דרך איך הגודל הפנימי שלנו מופיע.  כל מצוה, היא לא רק מעשה "טכני". המצוות נקראות בזוהר, "עצות של התורה". אלו עצות איך להוציא לפעל את הטוב הפנימי שלנו.

אחרי הכל, המרחב האמיתי הוא להיות אנחנו. נאמנות לאופי העצמי. יש מקום ללמוד על ערכים ותכנים שגנוזים במצוות, לא רק "מצוות אנשים מלומדה".

יש מקום גם, בצד זה, לעשות דברים מותרים שנותנים הרגשה נפשית טובה, וזה גם מתַרגל לחוש את הטוב בדרך חיים שמהלך הבנין שלה הוא ארוך יותר.

אבל המחשבה ש"להסתובב עם מכנסיים" או ש"העולם בטח מחכה לך בקוצר רוח", זו אשליה. זה כמו שאדם יאמר, בא לי לאכול מה שאראה, ואח"כ חוטף כאב בטן.  המראית-עין של ה"חופש", זה שאעשה "מה שבא לי", כי זו תנועה של כאילו פריצת גבולות.

אבל בהיות שזה לא מתאים לנפש - בדיוק ההיפך - אז התוצאה היא ש"העולם" אינו כמו שנראה, וה"חופש" חדל להיות חופש אחרי שהוא הופך להרגל נוסף.

על כן, את הרצון האמיתי הזה לתחושת חירות - צריך לתאם עם מה שמתאים למבנה הפנימי שלנו.

לראות איך ה"להקפיד" אינו איזה גל של חומרות חיצוניות, אלא כללים בריאים של הופעת יופי פנימי.

ויחד עם זה - כנ"ל - לתת גם מרחב של דברים משמחים כשרים.

בהצלחה ובשמחה.

התבוננות פועלת גם על ההרגשה הנפשית.

יושבים בנחת, ומתבוננים:

קודם כל, על הכלל שאמרנו. ששאיפת החירות, משמעותה לתת חופש לאופי הפנימי, לנשמה, לטוב. לא לחנוק אותה בתאוותנות חיצונית.

אחרי שהכלל מובן. מפנימים אותו קצת יותר ע"י דימוי משָלים. למשל: מדמיינת לך איזה מאכל שממש עושה לך כאב בטן. איך הוא נראה יפה מבחוץ ו"בא לך", ואיך את מרגישה אחרי שאכלת ממנו כמות. זה גורם להמחשה של המציאותיות הממשית של הכלל שאמרנו.

גם מתבוננים לצד השני, איך משימה של הכי "כייפית" לך, כשאת משלימה אותה ורואה את התוצאה, איך ההרגשה (יום הולדת להורים, לחברה הכי קרובה וכד'.. משהו שמשקיעים הרבה, נמאס קצת.. בסוף כשרואים את השמחה - מרוצים מאד למפרע).

וגם - מתבוננים שיש מסגרות גם לדברים שלא מרגישים.. את לא תאכלי סוכריה שאת יודעת שיש בה רעל, גם אם היא הכי יפה וטעימה. את לא תעשני סמים, גם אם בא לך, כי את יודעת יפה מה יקרה מזה אחרי כמה זמן ושזה עלול ח"ו "למחוק" לך את האישיות. את תקחי אנטיביוטיקה לדלקת ראות ח"ו, אפילו שיש לזה טעם לא טוב, כי את יודעת שאם לא את עלולה לגמור עם זה... פעם, מי שהיה נושך אותו כלב שוטה, היו צורבים לו על המקום עם ברזל מלובן. מי שהיה מתחמק, היו לו כמה חודשים שקט, אח"כ היה מת ביסורים...   העולם בנוי כך - שלא כל טוב ורע "מרגישים" מיד. בשביל זה יש גם שכל.

אח"כ, כדאי לחשוב לחצי רגע, בדוגמה שהבאת, מה באמת חושב "הצד השני"... אם את משלה את עצמך ש"יתחילו איתך" בגלל משהו ששייך לאישיות שלך - תשכחי מזה.

תתבונני רגע, במה שיש לך בראש, בלב. בכך שאת אדם, מרגיש, חושב, אישיות. ותחשבי שאת כל זה זורקים הצידה. "יתחילו" בגלל רצון גשמי לגמרי. את תהיי אפס מאופס בשבילם. אלא שמבינים שלא יגיעו ל"מטרה" אם תרגישי אותה בצורה בוטה מידי, לכן לצורך ההתחלה, יתייחסו גם "אלייך", כאילו את בן אדם...  אשליה מצויה וכואבת של בנות.

בנוסף, תתבונני שפעם תרצי להתחתן. נכון? יש להניח שאת כבר "ילדה גדולה"..

אם את כעת היית עושה מה ש"בא לך", אז זהו... אף פעם בעלך לא יהיה היחידי. לא את לו - ולא  הוא לך. שווה? לא עדיף לשמור את עצמך לקשר המיוחד, לגמרי, עם אדם שתהיו מסורים לחלוטין זה לזה. תקימו משפחה.  שווה בשביל כמה מבטים של כאלו שעוד בכלל מתרשמים מזה, לאבד את כך ששימת הלב אלייך תהיה אל מכלול האישיות ומתוך מכלול האישיות והקשר אליה? קשר אמיתי וכולל, שזו דרכה של תורה. 

לא שווה. אלא מה? זה בדיוק מה שנקרא "יצר הרע".. אכן. וול קאם טו א-קלאב.....  באמת צריך להתמודד. אבל אם מתבוננים היטב - שמחים להתמודד.

וכדאי גם, לאידך גיסא, להוסיף אור וטוב. ללמוד דברים שמגדילים את הנפש. שמעוררים שאיפות מלאות בטוב. מעט אור דוחה הרבה חושך.

הצלחה רבה. תהיי גיבורה, בסוף תגידי תודה - וגם תשמחי.

אכן מאבק.

כמו שאומרים, יצר הרע זה לא דבר שהתחדש בזמננו....

אבל, אני חושב שאם תחזרי הרבה על הדברים, גם מצד עצמם, גם ההשפעה על העתיד הדי קרוב (שבו גם תמצאי מה שאת רוצה בצורה מתוקנת, וכחלק מדבר בלעדי וגדול ויפה וטוב) - 

ויחד עם זה גם תאמרי לעצמך שאכן, יש גבולות, וזהו - 

אז תצליחי.

לא מעמידים אדם בנסיון שלא יכול לעמוד בו.

קבלי חיזוק במלחמה.. תהיי גיבורה. תוך זמן לא רב - תשמחי על זה מאד למפרע.

בהצלחה. ה' יעזור לך. הבא ליטהר מסייעין בעדו.

*פתיחה לא קשורה: אם לא הייתי חושב ששם הפרופיל הזה רנדומלי לגמרי הייתי מנחש שבכוונה השם שלו הוא אופרטור השוואה. אבל אני לא חושב. נקודה. אז לא משנה.*

תכל'ס, תחושה לא פשוטה. חייתי איתה לא מעט שנים, וגם היום היא נוכחת בסט הרגשות היומיומי שלי.

אמירות כמו "אין לי כוח לקום לתפילה" מקבלות מקום הרבה יותר משמעותי כי אני לא באמת מרגיש מחויב לדבר הזה שעומד מאחורי התפילה. אני לא רוצה להיות מחויב לכל האיסורים והתוספות האלה ש"נוחתות" לי על הראש" Out of nowhere.

וזה מוזר, כי אין לי כמעט ספק - יש אלוקים. חוויתי אותו. לפחו חוויתי מספיק כדי שתהיה לי תפיסה סובייקטיבית של אלוקות. אבל כל הנושא הזה של מצוות... אני לפעמים לא שם, ולפעמים כן.

תכל'ס, זו הסיבה שאני עדיין כאן, עם ציצית בחוץ, כיפה גדולה על הראש ומליון ציטוטים חז"ליים ותנ"כיים."לא פה, לא שם". "דתי רצף" "יותר רצף מדתי".... איך שלא תקראו לזה, אבל אני שם. כלומר, לא שם. אבל גם לא "פה".

פתרון? לא ידוע לי על כזה. אני מכיר חברים שניסו להוריד את הכיפה. לחלקם זה עבד, אבל אחרים עדיין מיוסרים כי, איך אומרים? "יותר קל להוציא את האדם מהדת, מאשר את הדת מהאדם". ניגון של קבלת שבת יכול להביא אנשים כמוני לדמעות, והחזן שיעלה מחר לשחרית יגרום לי... ובכן, ההיפך.

אז היי! יש פה דיסוננס מטורף, ויש פה קרע פנימי, אבל אני מרגיש שבסופו של יום אני חי חיים אמיתיים. אני נאבק על כל בדל של אמונה, ושואל את השאלות שנראות לי קשות. אני אוהב את אלוקים ועושה איתו לפעמים גם "ברוגז", אני אוהב את הדת שלי, אבל מרגיש בה כלוא וחנוק...

איך שאני רואה את זה, יש פה משהו מאוד "סולובייצ'יקי". למה אני מתכוון? הרבה פעמים משווים בין הרב קוק לרב סולובייצ'יק, והאמירה היא שהרב קוק היה מאוד הוליסטי, אחדותי - לכל דבר יש את המקום שלו - בעוד שהרב סולובייצ'יק היה אדם קרוע. לכל דבר היה פן נוסף שצריך לקבל את צומת הלב. איש ההלכה מול איש האמונה למשל.

אז סורי, אין לי פתרון קסמים בשבילך. לא מצאתי כזה. אבל אולי מצאת עוד כמה אנשים שמרגישים כמוך.

נ.ב.

גם אני פתחתי ניק חדש לצורך השרשור.

בהיעדר חברת ביטוח שמוכנה לשנות סדרי שמים וארץ, נשאר לנו לייצג את עצמנו...

אבל האמת היא שהוא לא תקע אותנו עם התורה ונגזרותיה - אנחנו בוחרים בה כל פעם מחדש. ונוחות, ככל הנראה היא לא שם המשחק מבחינתנו. לפחות לא תמיד...

בהקשר הזה אני רוצה לצטט את ר' אלעזר בן עזריה: "...מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים."

בעיני זה בדיוק האבסורד שאני חי בו. אני פורש ופורש ומקבל עלי בכך עול מלכות שמים, אבל כאילו משהו שם לא יושב טוב. משהו צורם וצועק ש"זה לא זה", שאני לא יכול להתחייב לזה. אני לא יודע אם כרגע אני יודע לתת לזה מילים טובות יותר...

את מוזמנת לנחש. הסבירות שתצליחי כ"כ נמוך שאופתע אם תצדקי.

קודם כל, לא תמיד צריך "עומק" בזה. ה"שטויות" הללו יכולות אכן להיות תאוות בעלמא. זה יצר הרע. 

אם כי נכון, שאפשר לעיין ולראות, בלי קושי גדול, מה הרצונות שמאחריהן (רצון לתשומת לב, לקרבה, להרגיש אהובה, "נחשבת" - שכמובן מצד האמת כל הדברים הללו לא יתמלאו כך. ויש להם מקומות כשרים וטובים וערכיים וטהורים להתמלא בהם).

ואכן - לחיות נגד האמת, זה הכי גרוע.

ולא "ממש בא לך"... זה עצמו לא אמת.

כי את יודעת בעצמך, שהגודל וטעם החיים שיש בקשר לה', בכך שיש ערכים ומוסר ועדינות נפשית ונצח וגודל מעבר לגשמיות שבעוה"ז, ומקור מוחלט לכל אלה - הוא הרבה יותר מסיפוק הנאה רגעית.  אמנם, "לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם...", אבל את הלקח מזה למדנו לטווח ארוך.

אז צריך לאחוז באמת. ואת כל ה"צרכים" הקטנים יותר, למתן ולהכווין למקומם הנכון, כחלק ממכלול גדול וטוב יותר. וממילא גם בעל משמעות וקיום וערך.

סליחה שאני מגיב עם מלא אמוציות..  ושה' יסלח לי.....   (אני משתדל בכללי לא להגיב ככה)

יש אנשים שמכניסים כאן תגובות בלי קשר לידע שיש או אין להם, וזה לא תגובה שבאה להשמיץ, אלא תגובה שבאה להעמיד דברים על דיוקם. 
לדעתי התגובה של @ד. היא הרסנית, (לא תמיד צריך "עומק" בזה) והתפיסה שלו היא שטחית כל כך. אם את רוצה לטפל בתסמינים שלך במקום בשורש, אם את רוצה לשנן מנטרות סדוקות בשקל ששוות לקליפת השום (בעצם.. היא שווה יותר), אז אין לך מה להמשיך לקרוא את דברי, כי אם מנטרות טיפשיות ושטחיות עזרו לך, אז הדברים שלי הם סתם חלולים מתוכן וריקנים ממשמעות. 

אני כותב את התגובה הזו כי קשה לי לראות איך אנשים משפריצים תגובות ללא אבחנה חשיבה מעמיקה, כאילו גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב מה שבא להם כיד הדמיון הטובה עליהם... אז לא!!! יש כאן בן אדם!! יש כאן נפש! אי אפשר לזלזל בה ולזרוק מנטרות טיפשיות על אמת וטוב, בלי להתבונן לעומק, הזלזול העמוק בנפש האדם שנוצר בצורת הכתיבה הזו הוא פשוט לא נתפס. 

אבל יותר משהזלזול הזה לא נתפס, הוא זלזול אכזרי, כי בסופו של יום הוא יתנקם בך. לאדם יש צרכים פנימיים טהורים וחיוביים, צרכים שה' ברא בכל אדם ובכל נפש, ואם הוא מתעלם מהם, זה יחזור אליו בכפל כפליים, ובעוצמות כפולות ומכופלות ו @=== את לא רוצה להיות שם. לא במקום שאת לא מקשיבה לעצמך, ולא במקום שזה מתנקם בך.

איך מגיעים לצרכים האלה...

זה פשוט, יש כמה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך... ולענות לעצמך - כדי להבין את עצמך יותר.

ומפאת שאין לי זמן כרגע אז אני אגיב תגובה בהמשך. 

לא מסכים עם הסיפא - זה לא פשוט בכלל, ולא כולם מצליחים.

אבל די כתבת את מה שאני מרגיש.

וגם אם לאדם יש אינטליגנציה רגשית נמוכה במיוחד בדברים האלו כמו גילוי הצורך הפנימי, עם שאלות נכונות אתה תמיד תגיע לזה, וזה פשוט יחסית, אולי יקח קצת יותר זמן ממישהו עם אינטליגנציה רגשית גבוהה.

ש"ש

כמו שנאמר, "טול קורה מבין עיניך"....

הרי אתה אומר, "יש אנשים שמכניסים כאן תגובות בלי קשר לידע שיש או אין להם"...

והרי זה מה שאתה עושה ממש ברגע זה... וכי מניין לך ה"ידע", איזה ידע יש או אין להם?  אז הנה, כבר אתה מכניס תגובה בלי קשר לידע שאין לך - שהרי אינך יודע באמת ממה מגיב השני ומה ה"ידע" שיש לו.

זה נכון גם לגבי מה שכתבת "מנטרות טפשיות ושטחיות"; "בלי חשיבה מעמיקה" - מניין לך?

וגם, "כאילו הם גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב מה שבא להם" - הרי זה מה שאתה עושה. אתה בטוח שאתה יודע "מניִין" בא לה הענין הזה ("כל סודות הנפש"..), ורק האחרים טועים...

אז תראה, האמת היא שבתחילה, כשהגבתי על הודעתך הקודמת, חשבתי לכתוב משהו בכיוון (מעודן בהרבה) שכתבת כעת כלפי התגובה שאינה כשלך.  אח"כ אמרתי לעצמי, מוטב להגיב על הענין עצמו, וגם להזכיר את האמת שיש בתגובה שלך.

אבל כיוון שכתבת, אומַר ב"חצי מילה", כי זה באמת לא הענין; רק החשש שלי שהיא "תיבהל" ממה שכתבת, ואז באמת תיכשל.. :

גם אני בגילך - במחילה - הייתי כותב כמו שאתה כתבת. הייתי עושה העִבָרָה מהירה, בין מה שלומדים בתיאוריה, לבין המציאות הלכה למעשה.

עם השנים, ועם התייעצויות של כל מיני אנשים, ראיתי שאף שבוודאי (כמו שגם הזכרתי דווקא, בתגובה עליה יצא קצפך...), ביחוד אצל בנות, יש צרכים נפשיים שמתבטאים לפעמים ב"צרכים" חיצוניים, ובוודאי שגם ההעמדה על הרצונות הרגשיים הללו, יכולה לעזור לנתב כחות למקום הנכון - 

אבל עם זה, אכן יש גם יצר. נכון מה שכתבת, שלאדם יש "צרכים פנימיים טהורים וחיוביים", אבל לאדם יש גם יצר הרע. הדבר הזה, שמובחן בקלות במציאות, וכל דברי חכמים מלאים ממנו, אינו "מנטרה סדוקה"... זה שאנחנו היום לומדים רוחניות, אינו מהווה הכשר לקפיצה על כל  הדברים הפשוטים.  וגם בדברים הפשוטים הללו - יש עומק גדול.

אלא מה? שהיצר הזה, באמת לפעמים, ע"י העמקת ההרגשה (לא מספיק הידיעה. יש הבדל בין בנות לבנים) של הצורך העמוק, הנפשי, ניתן להרגיעו ולנתבו. ולפעמים, מעבר לכך, צריך גם לקרוא לו בשמו. כי גם אם הוא בא לעיתים מצורך נפשי עמוק, אבל יש לו כח שלפעמים לא יסתפק ב"הסבר" מה בעצם רוצים מבפנים.

לכן אמרתי, מצד אחד, ה"שטויות הללו" - כפי שהיא קראה להן, הן אכן תאוות בעלמא. יצר הרע, זו לא המצאה טכולוגית של הזמן האחרון...

ועם זה, אמרתי גם, שאפשר לעיין ולראות בלי קושי גדול מה הרצונות שעומדים מאחריהן (עם פירוט..) ושיש להם מקומות טובים וכשרים וטהורים להתמלא בהם.

[ובתגובה קודמת, כשהיה נראה שהיא רק רוצה "חופש", אז באמת גם אני עסקתי בלהסביר שזו נטיה טובה ביסודה. כשראיתי מה כתבה אח"כ ש"יש לה חשק", הבנתי שיש צד נוסף שצריך להעיר לגביו. זה בא עם נסיון החיים]

ואני חושב, שה"אכזריות", זה דווקא לומר לבחורה, "אם דברים כאלה עזרו לך ("מנטרות טפשיות ושטחיות"...), אז אין לך מה להמשיך לקרוא את דברי"... זו כמעט אלימות. אם משהו עוזר למישהו, אז לנסות לקלקל לו, רק בגלל אכזבה כי אתה חושב שדבריך "יותר לעומק"...

ואולי ה"זלזול בנפש האדם", הוא דווקא שבחור בן 21 בטוח שהו כבר מבין מה הנפש של בחורה, בגלל דברים רוחניים שלמד, יהיו חשובים (באמת) ככל שיהיו.

אז אני דווקא לא חושב שמה שכתבת בתגובתך הקודמת היו "שטויות". יש בכך אמת. אבל זה לא מספיק כשבאים לעזור למישהי שכרגע נמצאת במצוקה ממשית. לא רק ב"שאלות עיוניות". 

וגם לשאלות עיוניות זה לא מספיק, כי מתעלם מצדדים נוספים שיש באדם.

[לגבי מה שכתבת בתחילה "ושה' יסלח לי"... לא כ"כ ברור למה את חושב שיסלח - ומה זה בדיוק קשור ל"ה' "... הרי ה' אמר שעבירות שבין אדם לחבירו, אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו.

נו, אז אם מישהו כותב בוודאות, ש"מכניסים תגובות בלי קשר לידע" (כשהוא עצמו כמובן אינו מכיר לא את האדם ולא את ה"ידע"..); "תגובה הרסנית", "תפיסה שטחית כ"כ", "מנטרות סדוקות בשקל", "מנטרות טפשיות ושטחיות" (לא נראה לך שזה עצמו קצת "טפשי ושטחי" לכתוב כך?..); "משפריצים תגובות ללא אבחנה וחשיבה מעמיקה כאילו גילו את כל סודות הנפש והם יכולים לכתוב כיד הדמיון הטובה עליהם" (נראה לך "מעמיק" לכתוב כך? לא קצת "דמיון"?); "יש כאן נפש.. אי אפשר לזלזל בה ולזרוק מנטרות" (בטח שהשני פשוט מזלזל וזורק מנטרות?..); "מנטרות טפשיות על אמת וטוב"; "בלי להתבונן לעומק"; "הזלזול העמוק בנפש האדם... בצורת הכתיבה הזו הוא פשוט לא נתפס"; "זלזול אכזרי";

אז מעבר למה שענינו על גופם של דברים - אם מישהו כותב ככה, בסגנון כזה, למה הוא חושב ש"ה' יסלח לו"?.... 

זה נראה לך "עמוק"? "ענוותני"? "רגישות לבני אדם"?.. לא.

ידידי, טול קורה מבין עיניך..]

"אתה כהרגלך..."  ואח"כ בכ"ז אתה אומר את "המילה האחרונה".. (בין בתוכן, ובין בצורת ההתייחסות)

אתה אומר "אם נפגעת אני מצטער" - ומדבר שוב באותו סגנון: "אתה כהרגלך".... (והאמת שלא. אם אני רואה לנכון, כדי להבהיר דברים, אז כן. אם חושב שהענין מוצה, אז לא).

[ובכלל, מה שייך לומר שזה נכתב "כדי לומר מילה אחרונה".. הרי חלקת על הדברים, ובסגנון לא ראוי. ואני לא מסכים לחלוטין עם מה שכתבת, וגם חושב שזה יכול לההזיק למי שמתייעץ - אז מה הסברא שלא אענה.. לכן לומר על זה כאילו נכתב סתם בתור "מילה אחרונה", זה לא שייך, בלשון זהירה]

אז אני אומר, שמירת הלשון קודמת. קודם להתרגל להביע בצורה מכבדת, אח"כ הענין.

ומכיוון שבכ"ז התייחסת לעצם הענין - והפעם מה שכתבת עליו, היה באמת לענין, אז אגיב על זה בקצרה - אע"פ שאם תתבונן, תראה שכבר התייחסתי לנושא הנקודתי הזה בשתי תגובות.

אכן, נכון שיש לאדם רצונות טובים וטהורים - ולפעמים הוא בוחר בדברים מעשיים לא טובים כדי ליישמם.

ואז באמת צריך לשוב אל המקור של הרצון, ולראות איך מיישמים אותו בצורה נכונה.

עם זה אני מסכים, והזכרתי בכיוון הזה לעיל.

אבל, לאדם יש גם כחות שמושכים בכיוונים לא "טובים וטהורים". כחות שבאים מהצד החומרי יותר. 

אז נכון שבעומק הענין, גם בהם נוכל למצוא שורש בקדושה וטוב - אבל לא תמיד יספיק "להבין, לעשות מיסגור מחדש.. זה הכל".  זה בדיוק מה שהתכוונתי, שיש הבדל לעיתים בין התיאוריה המופשטת, לעולם המעשה.

גם בספר התניא, יש "איתהפכא" (של היפוך הכחות לקדושה), ויש "איתכפיא". למה לא הכל "איתהפכא"? כי לא תמיד השלב הראשוני, או השלב שבו האדם נמצא, הוא כך.

לפעמים קל יותר מראש, להתחנך באופן שמכווין כחות אל האמת של הופעתם - ואז גם קל יותר להימנע ממשיכה שלילית חזקה, אבל כשזה כבר לא כך, אז בצד ההסברה של השורש הטוב, יהיה צריך גם "המחשות" שונות (חלק כתבתי באחת ההודעות לעיל), כדי לעזור. לפעמים, יהיה צריך גם להתאזר בגבורה, לעצור בכח.

ולפעמים, אדם נמצא במצב שיש אכן "יצר" חזק, ואז ההסברה של השרש הטוב לבדה אינה מספיקה. צריך גם את זה - וגם "בתחבולות תעשה לך מלחמה". זו היתה מגמת דברי מקודם. 

ולדבר הזה, עוזרת הרבה גם הכרת המציאות ונסיון החיים.

בחירה חופשית, זה לא לעשות מה שיצר דוחף.

בחירה חופשית, זה להתגבר כי יודעים מה האמת.

אלא מה? שקשה לה בהרגשה. ההרגשה/חשק דוחפת לכיוון מסוים.

מתגברת, ומבקשת עצות איך לשכנע את ההרגשה. אמיתי לגמרי.

זו בדיוק בחירה חופשית. ובחרת בחיים.

דווקא את יכולה להבין היטב למה היא כן חופשית..

הרי את רואה, שאם היה רק את ה"חשק" מצד אחד - ומצד שני לא כלום, אז זו לא היתה בחירה חופשית.. לא "פיר".. מכאן היצר מושך, ומאידך שם דבר. לכן, דווקא האיזון בין הצדדים הללו נותן בחירה חופשית, וב"ה שמישהי כמוך עם שכל, אינה בורחת מהמשמעות.

אבל מעבר לכך, צריך להעיר על עוד משהו: לאדם יש כללים גם לגוף שלו. אם יאכל משהו רעיל, הוא יודע מה המשמעות. האם אין לו "בחירה" אם לאכול או לא? יש לו. ובתור אדם נורמלי שיש לו גם שכל, הוא בוחר במה שבריא.

טעות להסתכל על הכללים הרוחניים, ששייכים לבריאות הנפשית-נשמתית, כאילו זה אחרת; כאילו סתם "מטלות", שאם לא תעשה תחטוף... התוצאה היא באמת המשך ישיר של המעשה. אלא שבגלל שזה דבר יותר פנימי, ולא מורגש מיידית-פיזית, כמו אוכל מקולקל, זרם חשמלי, וכד' - אז התורה באה ומשמיעה לנו, איך אנחנו בנויים מבפנים. מה מתאים למה שאנחנו באמת, ומה לא. ואיך מנתבים כחות ורצונות למקום הנכון להם. ה"עונש", הוא ביטוי של היסורים שהנשמה עוברת, ממה שהוא היפך הטבע שלה.

לכן, מעבר למעצור הראשוני של "יראת העונש", שגם לו יש מקום בערכו הנכון, כדאי להתרומם להבנת המשמעות של זה. מה זה מבטא. ואז, קל יותר לעלות גם לעבודה מאהבה. לשמוח במה שטוב ומתאים לאמת הפנימית שלנו.

האם את מרגיש דחף לעבור עבירה מסויימת יותר או בכלל כל דבר? לי זה נשמע מאוד כללי.

לא משהו ספציפי.

ממתי זה התחיל?

והאם יש מקומות או זמנים או כל דבר אחר שמעורר את הרגש הזה אצלך יותר מהרגיל?

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו ריבונו של עולם הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי. אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני..."  (מנחות כט

"וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לבי עקיבא וחביריו וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו"       (במדבר רבה פרשה י"ט)

יש הרבה משמעויות להלכה למשה מסיני וודאי שאליבא דגמ' זו אין הכוונה שמשה למד מה דין חשמל בשבת...   

שתקבל אותך מצד אחד כמו שאת ומצד שני תוכל לחזק את ידייך. זה לא פשוט זה בטוח. מקווה שתמצאי את השביל שנכון לך

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

זו דרך טובה לוודא שרואים אותך ואתה יכול לחצות בבטיחות.

יכול להיות שאנשים עם חשש לחצות את הכביש מגזימים עם זה קצת יותר מהנצרך.

להסתכל על הנהג כשאתה חוצה

יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא ידועים עד הסוף

אין חובה לפגוע בנפש, וכל אחד מכיר את הנפש שלו ויודע כמה יכול להכיל

לא זוכר מי כרגע מחילה

שאמר שמראות אסורים כוללים בקטגוריה גם מראות קשים של שפיכות דמים. זה מזיק לנפש. בייחוד כשזה מהעם שלך.. כשאני ראיתי את מה שראיתי הרגשתי כאילו במובן מסוים אנסו אותי וחיללו אצ כבודי. יודע שזה דוגמא רדיקלית אבל זה הדבר ההכי קרוב להרגשה הזאת. זה עשה לי כל כך רע שנכנסתי לדיכאון למשך חודש לא עבדתי לא יצאתי מהבית לא שמעתי מוזיקה לא צחקתי בקושי אכלתי.

אבל אחר כך למרות הכל חייבים לבחור בחיים

אגב איך נחשפת לסרט הזוועות?

מן סוג של מזוכיזם כזה. לא ראיתי ואיני מתכוונת לראות, בעז"ה. יש מספיק מועקות ומתח,

לשם מה להוסיף זוועות?

שמוביל אל הסרטון.

מיליוני צפיות, גם מאיראן ו"פלסטין": נתוני "אתר הזוועות" - אחרי נאום נתניהו באו"ם

גם לא מקלחת צוננת מינימלית?

לך צריך להזכיר שזו ההטרלה השנתית של @אריק מהדרום ?!

מחזקים את ידך במנהג החשוב

הכלל הוא: מתי שקיימת בך שנאה ליהדות ולהלכה זה אומר שמשהו לא תקין.

ההלכה מודה שבמקרה שלך יש מקום להקל.

אתה יורה לעצמך ברגליים, אף אחד מלבדך לא אשם במצב הזה.

הבחירה בידך - להמשיך לסבול סתם, או להקשיב להלכה האמיתית.

והבנתי שזו הטרלה קבועה. אז הצטרפתי.

לא יודע למה הגבת למגיבה שמעליך ולא לפותח, אבל מוזמן לחפש בכרטיס שלו

לא יכול כבר עם שלושת השבועות האלה - צעירים מעל עשרים

אסור לרחוץ בימים קרירים במקומות מזיעים?

ולהשתמש בתיאודורנט אם זה לא עוזר?

לא להתקלח כבר מי"ז בתמוז כדי שיהיה לי קל בתשעת הימים.

היום יש ספריי מסריח שאפשר להתיז וזה פותר את העניין.

הבעיה שנגמר המלאי

אם הורסים לי את זה כל שנה, דווקא השנה יש הרבה חדשים בפורום.

נראה לי זו השנה ה14 או ה15 לשרשור הזה.

אגב סבא שלי ז"ל תקופה ארוכה חשב שזו באמת ההלכה ולא החה מתקלח בשלושת השבועות רק בערבי שבת.

בשבת ראש חודש, הכוונה

הרי ידוע שלמעשה מנהגי האבלות (כמו לא לשמוע מוזיקה כו') זה לכל השנה, אלא שרוב הציבור לא מודע/ לא יכול לעמוד בכך, ורק בבין המיצרים מחזירים עטרה ליושנה, שנזכה

שיש כאלה שבאמת עושים את זה,

או שסתם הם מדיפים ניחוחות ולא מצליחים לשלוט על זה,

התפללתי מנחה בשבת מאחורי איזה נער, וחששתי שאני עומד לעלות בסערה השמימה.

(והתלבטתי בכלל אם מותר לי להתפלל שמה, אבל כשאני לא מתנדנד זה סבבה)

שהוא מקלח לכבוד שבת, כי ככה כתוב בקיצור שולחן ערוך.

בראשון עוד היה בסדר, בשני שלישי התחיל להיות קשה, ברביעי חמישי כבר בלתי נסבל...