מתוך הכתיבה מתעורר הרגש...

רובנו כותבים על רגשות של כאב? לא בטוחה.. 

געגוע, ציפיה, כמיהה, רצון להשתנות, אהבה לא מוגדרים אצלי ככאב.

הכתיבה הרבה פעמים יכולה להוציא אותך מהרגש של הכאב, נניח אם את מסיימת אותה בהבנה כלפי הכאב/ ציפיה/ תקווה .... (תלוי כמובן במה השיר עוסק) ולא מסיימת אותה בתחושה של דיכאון.

ואגב, אם את כותבת על שמחה זה ישפיע עלייך גם. תנסי

האם הכתיבה על דברים לא מנכיחה ומעצימה אותם ואת החשיבות שלהם בעיני?

אם אקח רגע קטן של כאב ואכתוב עליו, לא יכול להיות שזה ינכיח אותו ויהפוך אותו למתמשך?

כמובן שכנל להפך, אבל מעניין אותי בעיקר הכיוון הזה.

מה שאני מנסה להגיד-

לכתיבה יש הרבה תועלת. אפשר לעבור תהליכים שלמים רק מתוך הכתיבה.

השאלה אם יש לכתיבה גם נזקים, ואם כן האם הם שווים את התועלת ואיך אפשר להמנע מהנזקים.

ו @פצלשש! אם את עדין מבקרת פה.. מעניין אותי מה את חושבת.

אבל בד"כ אם כותבים על משהו סימן שהוא כן נמצא אצלך בנפש, איפשהו בתת מודע..

וגם אם זה בהגזמה זה עדיין אמתי.. ואולי דווקא ההגזמה יכולה לפעמים גם לשחרר כי אחרי שכותבים בכזה ניפוח על תחושה וכדו', היא כ"כ מעובדת אצלך שכבר אין יותר מקום וכוח לעסוק בה

מסכים לגמרי שהמון פעמים הכתיבה מעצימה מלבה ומקצינה את הרגשות [ומנסיון לפעמים אף לזמן רב]

האם בגלל זה להפסיק לכתוב? יתכן שכן אבל זה קשה מאוד! ולפעמים דווקא הביטוי מכשכח את ההרגשה

[ובאופן כללי לפני שכותבים יש להסתפק שכן  לפעמים הכתיבה ממלאה חלל שטוב היה לו להתמלא באופן שונה.]

בקיצור איני יודע. מזדהה עם השאלה.

אני עוד לא יודע, בינתיים אחשוב על זה..

אני חושב שהשאלה הזאת נוגעת בשאלה גדולה יותר, השאלה של איזה סוג חיים את או אני או אנחנו מחפשים.
זה מזכיר לי משהו ששמעתי פעם, שנכון אומרים שבנאדם שכותב לאט זה אומר שהוא רגוע ונינוח יותר?
אז מסתבר שגילו שאם בן אדם יתחיל לכתוב לאט יותר, ככה גם הוא עצמו יהפוך לרגוע יותר.

כלומר, זה גם ביטוי של משהו שנמצא אצלנו, אבל זה גם משהו שמשפיע עלינו.

אנחנו יכולים לדמיין אמן שרוצה שהחיים שלו יהיו מלאים בסערות, בתשוקות, באמוציות, ולכן הוא מן הסתם ינסה להתחבר הרבה לחלקים האלה שבתוכו ומשם ליצור.
או אדם שמטבעו ינסה להיות רגוע ולכן יכנס למדיטציות, וליצור מתוך המקום השלו.
אבל יכול להיות אמנים שהם קודם כל אנשים, ורק אז יוצרים.
והיצירה שלהם עולה מתוך החיים שלהם.
או בתור פריקה, ויכול להיות שאחרי שיר אחד תהיה פריקה או אחרי ספר שלם או אולי שאפילו חיים שלמים הם ינסו לכתוב ולהוציא מתוכם את מה שבוער בהם, וגם זה לא יספיק. (אבות ישורון כתב כל החיים שלו על משהו שקרה לו בילדותו, על העזיבה של הבית) אני לא חושב שהתעלמות כמו ש@כוסף כתב תהיה חכמה.

מתי בן אדם צריך 'לכתוב את עצמו החוצה' ומתי הוא 'חופר לעצמו בפצעים'?
מתי אדם מתחיל לפתח אובססיה כלפי הכאב שלו? מתי זה רק שיתוף? עוד אחשוב על זה. זה מעניין.
זה מה שיש לי לומר הערב, שבוע טוב!


זה מזכיר לי לגבי צורת הכתיבה.  כת

וכל העולם בשקיקה נוראה" (יונה וולך)

אני אישית בד"כ מבינה מה אני מרגישה תו"כ שאני כותבת ולפעמים כשאני כותבת על נק' מפנה בשיר אני יכולה לקום מהדף או המחשב אחרת מאיך שהתחלתי

צריך לדעת להבדיל בין סוגי כתיבה.

יש כתיבה שבאה מהמקום הכי פעיל של הנפש, הכי חי ומורגש באותו זמן, ואז הכתיבה באה להוציא, לשחרר, לפרוק.

עם כתיבה מהסוג הזה, אי אפשר וגם אין צורך להתעסק. היא טובה. היא נכונה.

מה שכן, אני יודעת על עצמי, שכל שיר דיכאוני שאני שומעת, כל מחשבה עצובה או כואבת שצצה פתאום ואני ממשיכה להתעסק בה, משפיעה המון על התחושות שלי. אם זה לטווח קצר מאוד או ארוך מאוד. וכנל לגבי כתיבה. 

אנחנו בני אדם והנפש שלנו קולטת ומרגישה הכל. וכל דבר חיצוני כזה- משפיע על הרגשות. הדברים מחלחלים ולאט לאט משפיעים עלינו ועל הנפש שלנו.

אותו דבר עובד גם בכיוון ההפוך. מחשבות דמיונות, חלומות בהקיץ, על טוב, משפיעם בטווח הקצר או הארוך על הנפש. שוב, אני יודעת על עצמי, שברגע שאני מאמינה כל הזמן במן טוב סופי שיגיע, ומפרטת אותו במחשבה לפרטי פרטים, על מציאות אידאלית שני רוצה, לא משנה כמה נאיבית ובלתי קשורה למציאות העכשווית היא תהייה, אני רואה שבמוקדם או במאוחר יש צעדים קטנים וגדולים לכיוון הטוב הזה.

לכן, זה נראה בעיניי כמו סוג של ביצה ותרנגולת. מצד אחד כואב, אז כותבים כדי להוציא, וזה טוב.

מצד שני, ההתעסקות בכאב עושה רע. 

כאן אני לימדתי את עצמי דבר ראשון, לזהות מתי הכתיבה היא צורך (מבפנים. כדי להוציא ולשחרר.) ומתי 'הנאה'. כשהיא הנאה, לנסות להסית אותה מהכאב אל נושאים אופטימיים יותר, כאלו שפחות כיף לכתוב עליהם עכשיו, כי בכאב יש מקום מאוד מהנה. או, אפילו להימנע מלכתוב באותו רגע בכלל. 

בכתיבה שהיא צורך פנימי, (ובעצם אולי זה תקף לגבי שניהם), לנסות להזרים הכתיבה למקום חיובי. 

אני אסביר- 

במקום לכתוב 'נמאס לי מלב כואב, נמאס לי משנאה עצמית, כואב לי ורע לי בטרוף', 

להתחיל לכתוב 'אני רוצה כבר שמחה ונחת בלב, אני רוצה לאהוב את עצמי באמת רוצה שיהיה לי טוב, רוצה פשטות'.

ככה. וזה עוזר ומשפיע.

הגיוני מאוד שבהתחלה, בצורה אוטומטית, כותבים על רע וכואב. אבל כדאי לנסות גם בזמן הכתיבה עצמה וגם סתם ככה בחיים, במחשבות שאנחנו חושבים, להתעסק בלחלום ולרצות טוב. להרגיל את עצמנו להתעסק בטוב.

וכשנהיה מורגלים בזה מבפנים, אפילו בתת מודע, יהיה קל ופשוט יותר להתחיל לכתוב ולחשוב על מציאות הרצויה, והיא תשפיע על המציאות המצויה.

תנסי את זה, לפרט לעצמך לפרטים הכי קטנים איך את מדמיינת את עצמך כשטוב לך ושלם, ותתפלאי כמה יהיה לך לכתוב על זה. וכמה זה יעשה לך טוב.

אפילו באותו רגע- ואני אומרת מנסיון שלי, שהלוואי ויעזור- להתחיל כואבת וגדושה, ולצאת עם הקלה, עם שחרור, עם טוב בפנים.

(גם כשרע ושומעים שיר דיכאון, זה רק מגביר את התחושות. כאן אפשר למצוא שירים שהם ניטרלים, כאלו שלא מייאשים בטירוף. וגפ אם זה לא מוסיף טוב, זה מפחית רע.)

צריך להאמין בזה באמת,

ולא להתייאש. כי גם אם לא רואים תוצאות מיד, בטווח הרחוק זה עוזר.

זאת חתיכת עבודה פנימית סוחטת, אבל מספקת בטירוף.

זה לסנן, את המחשבות שלנו, לפרטים הכי קטנים. 

זה לשלוט ברגשות שלנו.

זה להיות עם מודעות עצמית בלתי פוסקת.

וזה עושה טוב, כל כך טוב.

העליתם לי תהיות ונקודות למחשבה. וגם כמה אתגרי כתיבה

תודה לכם.

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)