מתוך הכתיבה מתעורר הרגש...

רובנו כותבים על רגשות של כאב? לא בטוחה.. 

געגוע, ציפיה, כמיהה, רצון להשתנות, אהבה לא מוגדרים אצלי ככאב.

הכתיבה הרבה פעמים יכולה להוציא אותך מהרגש של הכאב, נניח אם את מסיימת אותה בהבנה כלפי הכאב/ ציפיה/ תקווה .... (תלוי כמובן במה השיר עוסק) ולא מסיימת אותה בתחושה של דיכאון.

ואגב, אם את כותבת על שמחה זה ישפיע עלייך גם. תנסי

האם הכתיבה על דברים לא מנכיחה ומעצימה אותם ואת החשיבות שלהם בעיני?

אם אקח רגע קטן של כאב ואכתוב עליו, לא יכול להיות שזה ינכיח אותו ויהפוך אותו למתמשך?

כמובן שכנל להפך, אבל מעניין אותי בעיקר הכיוון הזה.

מה שאני מנסה להגיד-

לכתיבה יש הרבה תועלת. אפשר לעבור תהליכים שלמים רק מתוך הכתיבה.

השאלה אם יש לכתיבה גם נזקים, ואם כן האם הם שווים את התועלת ואיך אפשר להמנע מהנזקים.

ו @פצלשש! אם את עדין מבקרת פה.. מעניין אותי מה את חושבת.

אבל בד"כ אם כותבים על משהו סימן שהוא כן נמצא אצלך בנפש, איפשהו בתת מודע..

וגם אם זה בהגזמה זה עדיין אמתי.. ואולי דווקא ההגזמה יכולה לפעמים גם לשחרר כי אחרי שכותבים בכזה ניפוח על תחושה וכדו', היא כ"כ מעובדת אצלך שכבר אין יותר מקום וכוח לעסוק בה

מסכים לגמרי שהמון פעמים הכתיבה מעצימה מלבה ומקצינה את הרגשות [ומנסיון לפעמים אף לזמן רב]

האם בגלל זה להפסיק לכתוב? יתכן שכן אבל זה קשה מאוד! ולפעמים דווקא הביטוי מכשכח את ההרגשה

[ובאופן כללי לפני שכותבים יש להסתפק שכן  לפעמים הכתיבה ממלאה חלל שטוב היה לו להתמלא באופן שונה.]

בקיצור איני יודע. מזדהה עם השאלה.

אני עוד לא יודע, בינתיים אחשוב על זה..

אני חושב שהשאלה הזאת נוגעת בשאלה גדולה יותר, השאלה של איזה סוג חיים את או אני או אנחנו מחפשים.
זה מזכיר לי משהו ששמעתי פעם, שנכון אומרים שבנאדם שכותב לאט זה אומר שהוא רגוע ונינוח יותר?
אז מסתבר שגילו שאם בן אדם יתחיל לכתוב לאט יותר, ככה גם הוא עצמו יהפוך לרגוע יותר.

כלומר, זה גם ביטוי של משהו שנמצא אצלנו, אבל זה גם משהו שמשפיע עלינו.

אנחנו יכולים לדמיין אמן שרוצה שהחיים שלו יהיו מלאים בסערות, בתשוקות, באמוציות, ולכן הוא מן הסתם ינסה להתחבר הרבה לחלקים האלה שבתוכו ומשם ליצור.
או אדם שמטבעו ינסה להיות רגוע ולכן יכנס למדיטציות, וליצור מתוך המקום השלו.
אבל יכול להיות אמנים שהם קודם כל אנשים, ורק אז יוצרים.
והיצירה שלהם עולה מתוך החיים שלהם.
או בתור פריקה, ויכול להיות שאחרי שיר אחד תהיה פריקה או אחרי ספר שלם או אולי שאפילו חיים שלמים הם ינסו לכתוב ולהוציא מתוכם את מה שבוער בהם, וגם זה לא יספיק. (אבות ישורון כתב כל החיים שלו על משהו שקרה לו בילדותו, על העזיבה של הבית) אני לא חושב שהתעלמות כמו ש@כוסף כתב תהיה חכמה.

מתי בן אדם צריך 'לכתוב את עצמו החוצה' ומתי הוא 'חופר לעצמו בפצעים'?
מתי אדם מתחיל לפתח אובססיה כלפי הכאב שלו? מתי זה רק שיתוף? עוד אחשוב על זה. זה מעניין.
זה מה שיש לי לומר הערב, שבוע טוב!


זה מזכיר לי לגבי צורת הכתיבה.  כת

וכל העולם בשקיקה נוראה" (יונה וולך)

אני אישית בד"כ מבינה מה אני מרגישה תו"כ שאני כותבת ולפעמים כשאני כותבת על נק' מפנה בשיר אני יכולה לקום מהדף או המחשב אחרת מאיך שהתחלתי

צריך לדעת להבדיל בין סוגי כתיבה.

יש כתיבה שבאה מהמקום הכי פעיל של הנפש, הכי חי ומורגש באותו זמן, ואז הכתיבה באה להוציא, לשחרר, לפרוק.

עם כתיבה מהסוג הזה, אי אפשר וגם אין צורך להתעסק. היא טובה. היא נכונה.

מה שכן, אני יודעת על עצמי, שכל שיר דיכאוני שאני שומעת, כל מחשבה עצובה או כואבת שצצה פתאום ואני ממשיכה להתעסק בה, משפיעה המון על התחושות שלי. אם זה לטווח קצר מאוד או ארוך מאוד. וכנל לגבי כתיבה. 

אנחנו בני אדם והנפש שלנו קולטת ומרגישה הכל. וכל דבר חיצוני כזה- משפיע על הרגשות. הדברים מחלחלים ולאט לאט משפיעים עלינו ועל הנפש שלנו.

אותו דבר עובד גם בכיוון ההפוך. מחשבות דמיונות, חלומות בהקיץ, על טוב, משפיעם בטווח הקצר או הארוך על הנפש. שוב, אני יודעת על עצמי, שברגע שאני מאמינה כל הזמן במן טוב סופי שיגיע, ומפרטת אותו במחשבה לפרטי פרטים, על מציאות אידאלית שני רוצה, לא משנה כמה נאיבית ובלתי קשורה למציאות העכשווית היא תהייה, אני רואה שבמוקדם או במאוחר יש צעדים קטנים וגדולים לכיוון הטוב הזה.

לכן, זה נראה בעיניי כמו סוג של ביצה ותרנגולת. מצד אחד כואב, אז כותבים כדי להוציא, וזה טוב.

מצד שני, ההתעסקות בכאב עושה רע. 

כאן אני לימדתי את עצמי דבר ראשון, לזהות מתי הכתיבה היא צורך (מבפנים. כדי להוציא ולשחרר.) ומתי 'הנאה'. כשהיא הנאה, לנסות להסית אותה מהכאב אל נושאים אופטימיים יותר, כאלו שפחות כיף לכתוב עליהם עכשיו, כי בכאב יש מקום מאוד מהנה. או, אפילו להימנע מלכתוב באותו רגע בכלל. 

בכתיבה שהיא צורך פנימי, (ובעצם אולי זה תקף לגבי שניהם), לנסות להזרים הכתיבה למקום חיובי. 

אני אסביר- 

במקום לכתוב 'נמאס לי מלב כואב, נמאס לי משנאה עצמית, כואב לי ורע לי בטרוף', 

להתחיל לכתוב 'אני רוצה כבר שמחה ונחת בלב, אני רוצה לאהוב את עצמי באמת רוצה שיהיה לי טוב, רוצה פשטות'.

ככה. וזה עוזר ומשפיע.

הגיוני מאוד שבהתחלה, בצורה אוטומטית, כותבים על רע וכואב. אבל כדאי לנסות גם בזמן הכתיבה עצמה וגם סתם ככה בחיים, במחשבות שאנחנו חושבים, להתעסק בלחלום ולרצות טוב. להרגיל את עצמנו להתעסק בטוב.

וכשנהיה מורגלים בזה מבפנים, אפילו בתת מודע, יהיה קל ופשוט יותר להתחיל לכתוב ולחשוב על מציאות הרצויה, והיא תשפיע על המציאות המצויה.

תנסי את זה, לפרט לעצמך לפרטים הכי קטנים איך את מדמיינת את עצמך כשטוב לך ושלם, ותתפלאי כמה יהיה לך לכתוב על זה. וכמה זה יעשה לך טוב.

אפילו באותו רגע- ואני אומרת מנסיון שלי, שהלוואי ויעזור- להתחיל כואבת וגדושה, ולצאת עם הקלה, עם שחרור, עם טוב בפנים.

(גם כשרע ושומעים שיר דיכאון, זה רק מגביר את התחושות. כאן אפשר למצוא שירים שהם ניטרלים, כאלו שלא מייאשים בטירוף. וגפ אם זה לא מוסיף טוב, זה מפחית רע.)

צריך להאמין בזה באמת,

ולא להתייאש. כי גם אם לא רואים תוצאות מיד, בטווח הרחוק זה עוזר.

זאת חתיכת עבודה פנימית סוחטת, אבל מספקת בטירוף.

זה לסנן, את המחשבות שלנו, לפרטים הכי קטנים. 

זה לשלוט ברגשות שלנו.

זה להיות עם מודעות עצמית בלתי פוסקת.

וזה עושה טוב, כל כך טוב.

העליתם לי תהיות ונקודות למחשבה. וגם כמה אתגרי כתיבה

תודה לכם.

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.