מתוך הכתיבה מתעורר הרגש...

רובנו כותבים על רגשות של כאב? לא בטוחה.. 

געגוע, ציפיה, כמיהה, רצון להשתנות, אהבה לא מוגדרים אצלי ככאב.

הכתיבה הרבה פעמים יכולה להוציא אותך מהרגש של הכאב, נניח אם את מסיימת אותה בהבנה כלפי הכאב/ ציפיה/ תקווה .... (תלוי כמובן במה השיר עוסק) ולא מסיימת אותה בתחושה של דיכאון.

ואגב, אם את כותבת על שמחה זה ישפיע עלייך גם. תנסי

האם הכתיבה על דברים לא מנכיחה ומעצימה אותם ואת החשיבות שלהם בעיני?

אם אקח רגע קטן של כאב ואכתוב עליו, לא יכול להיות שזה ינכיח אותו ויהפוך אותו למתמשך?

כמובן שכנל להפך, אבל מעניין אותי בעיקר הכיוון הזה.

מה שאני מנסה להגיד-

לכתיבה יש הרבה תועלת. אפשר לעבור תהליכים שלמים רק מתוך הכתיבה.

השאלה אם יש לכתיבה גם נזקים, ואם כן האם הם שווים את התועלת ואיך אפשר להמנע מהנזקים.

ו @פצלשש! אם את עדין מבקרת פה.. מעניין אותי מה את חושבת.

אבל בד"כ אם כותבים על משהו סימן שהוא כן נמצא אצלך בנפש, איפשהו בתת מודע..

וגם אם זה בהגזמה זה עדיין אמתי.. ואולי דווקא ההגזמה יכולה לפעמים גם לשחרר כי אחרי שכותבים בכזה ניפוח על תחושה וכדו', היא כ"כ מעובדת אצלך שכבר אין יותר מקום וכוח לעסוק בה

מסכים לגמרי שהמון פעמים הכתיבה מעצימה מלבה ומקצינה את הרגשות [ומנסיון לפעמים אף לזמן רב]

האם בגלל זה להפסיק לכתוב? יתכן שכן אבל זה קשה מאוד! ולפעמים דווקא הביטוי מכשכח את ההרגשה

[ובאופן כללי לפני שכותבים יש להסתפק שכן  לפעמים הכתיבה ממלאה חלל שטוב היה לו להתמלא באופן שונה.]

בקיצור איני יודע. מזדהה עם השאלה.

אני עוד לא יודע, בינתיים אחשוב על זה..

אני חושב שהשאלה הזאת נוגעת בשאלה גדולה יותר, השאלה של איזה סוג חיים את או אני או אנחנו מחפשים.
זה מזכיר לי משהו ששמעתי פעם, שנכון אומרים שבנאדם שכותב לאט זה אומר שהוא רגוע ונינוח יותר?
אז מסתבר שגילו שאם בן אדם יתחיל לכתוב לאט יותר, ככה גם הוא עצמו יהפוך לרגוע יותר.

כלומר, זה גם ביטוי של משהו שנמצא אצלנו, אבל זה גם משהו שמשפיע עלינו.

אנחנו יכולים לדמיין אמן שרוצה שהחיים שלו יהיו מלאים בסערות, בתשוקות, באמוציות, ולכן הוא מן הסתם ינסה להתחבר הרבה לחלקים האלה שבתוכו ומשם ליצור.
או אדם שמטבעו ינסה להיות רגוע ולכן יכנס למדיטציות, וליצור מתוך המקום השלו.
אבל יכול להיות אמנים שהם קודם כל אנשים, ורק אז יוצרים.
והיצירה שלהם עולה מתוך החיים שלהם.
או בתור פריקה, ויכול להיות שאחרי שיר אחד תהיה פריקה או אחרי ספר שלם או אולי שאפילו חיים שלמים הם ינסו לכתוב ולהוציא מתוכם את מה שבוער בהם, וגם זה לא יספיק. (אבות ישורון כתב כל החיים שלו על משהו שקרה לו בילדותו, על העזיבה של הבית) אני לא חושב שהתעלמות כמו ש@כוסף כתב תהיה חכמה.

מתי בן אדם צריך 'לכתוב את עצמו החוצה' ומתי הוא 'חופר לעצמו בפצעים'?
מתי אדם מתחיל לפתח אובססיה כלפי הכאב שלו? מתי זה רק שיתוף? עוד אחשוב על זה. זה מעניין.
זה מה שיש לי לומר הערב, שבוע טוב!


זה מזכיר לי לגבי צורת הכתיבה.  כת

וכל העולם בשקיקה נוראה" (יונה וולך)

אני אישית בד"כ מבינה מה אני מרגישה תו"כ שאני כותבת ולפעמים כשאני כותבת על נק' מפנה בשיר אני יכולה לקום מהדף או המחשב אחרת מאיך שהתחלתי

צריך לדעת להבדיל בין סוגי כתיבה.

יש כתיבה שבאה מהמקום הכי פעיל של הנפש, הכי חי ומורגש באותו זמן, ואז הכתיבה באה להוציא, לשחרר, לפרוק.

עם כתיבה מהסוג הזה, אי אפשר וגם אין צורך להתעסק. היא טובה. היא נכונה.

מה שכן, אני יודעת על עצמי, שכל שיר דיכאוני שאני שומעת, כל מחשבה עצובה או כואבת שצצה פתאום ואני ממשיכה להתעסק בה, משפיעה המון על התחושות שלי. אם זה לטווח קצר מאוד או ארוך מאוד. וכנל לגבי כתיבה. 

אנחנו בני אדם והנפש שלנו קולטת ומרגישה הכל. וכל דבר חיצוני כזה- משפיע על הרגשות. הדברים מחלחלים ולאט לאט משפיעים עלינו ועל הנפש שלנו.

אותו דבר עובד גם בכיוון ההפוך. מחשבות דמיונות, חלומות בהקיץ, על טוב, משפיעם בטווח הקצר או הארוך על הנפש. שוב, אני יודעת על עצמי, שברגע שאני מאמינה כל הזמן במן טוב סופי שיגיע, ומפרטת אותו במחשבה לפרטי פרטים, על מציאות אידאלית שני רוצה, לא משנה כמה נאיבית ובלתי קשורה למציאות העכשווית היא תהייה, אני רואה שבמוקדם או במאוחר יש צעדים קטנים וגדולים לכיוון הטוב הזה.

לכן, זה נראה בעיניי כמו סוג של ביצה ותרנגולת. מצד אחד כואב, אז כותבים כדי להוציא, וזה טוב.

מצד שני, ההתעסקות בכאב עושה רע. 

כאן אני לימדתי את עצמי דבר ראשון, לזהות מתי הכתיבה היא צורך (מבפנים. כדי להוציא ולשחרר.) ומתי 'הנאה'. כשהיא הנאה, לנסות להסית אותה מהכאב אל נושאים אופטימיים יותר, כאלו שפחות כיף לכתוב עליהם עכשיו, כי בכאב יש מקום מאוד מהנה. או, אפילו להימנע מלכתוב באותו רגע בכלל. 

בכתיבה שהיא צורך פנימי, (ובעצם אולי זה תקף לגבי שניהם), לנסות להזרים הכתיבה למקום חיובי. 

אני אסביר- 

במקום לכתוב 'נמאס לי מלב כואב, נמאס לי משנאה עצמית, כואב לי ורע לי בטרוף', 

להתחיל לכתוב 'אני רוצה כבר שמחה ונחת בלב, אני רוצה לאהוב את עצמי באמת רוצה שיהיה לי טוב, רוצה פשטות'.

ככה. וזה עוזר ומשפיע.

הגיוני מאוד שבהתחלה, בצורה אוטומטית, כותבים על רע וכואב. אבל כדאי לנסות גם בזמן הכתיבה עצמה וגם סתם ככה בחיים, במחשבות שאנחנו חושבים, להתעסק בלחלום ולרצות טוב. להרגיל את עצמנו להתעסק בטוב.

וכשנהיה מורגלים בזה מבפנים, אפילו בתת מודע, יהיה קל ופשוט יותר להתחיל לכתוב ולחשוב על מציאות הרצויה, והיא תשפיע על המציאות המצויה.

תנסי את זה, לפרט לעצמך לפרטים הכי קטנים איך את מדמיינת את עצמך כשטוב לך ושלם, ותתפלאי כמה יהיה לך לכתוב על זה. וכמה זה יעשה לך טוב.

אפילו באותו רגע- ואני אומרת מנסיון שלי, שהלוואי ויעזור- להתחיל כואבת וגדושה, ולצאת עם הקלה, עם שחרור, עם טוב בפנים.

(גם כשרע ושומעים שיר דיכאון, זה רק מגביר את התחושות. כאן אפשר למצוא שירים שהם ניטרלים, כאלו שלא מייאשים בטירוף. וגפ אם זה לא מוסיף טוב, זה מפחית רע.)

צריך להאמין בזה באמת,

ולא להתייאש. כי גם אם לא רואים תוצאות מיד, בטווח הרחוק זה עוזר.

זאת חתיכת עבודה פנימית סוחטת, אבל מספקת בטירוף.

זה לסנן, את המחשבות שלנו, לפרטים הכי קטנים. 

זה לשלוט ברגשות שלנו.

זה להיות עם מודעות עצמית בלתי פוסקת.

וזה עושה טוב, כל כך טוב.

העליתם לי תהיות ונקודות למחשבה. וגם כמה אתגרי כתיבה

תודה לכם.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות