עד כמה לדעתכם כתיבה משפיעה על הנפש והרגש?
האם יכול להיות שאם אכתוב על הרגשה מסויימת אני גם ארגיש אותה בעקבות הכתיבה עליה?
(לדוגמא: אם אכתוב על עצבות סיכוי טוב שארגיש עצבות בעקבות הכתיבה?)
ואולי אם ככה עדיף לא לכתוב?
רובנו כותבים על רגשות של כאב. והרבה פעמים זה לא ה-הרגשה שאני מרגישה עכשיו..
יכול להיות שהכתיבה הופכת אותנו(אותי?) לאדם מדוכא יותר?
מתוך הכתיבה מתעורר הרגש...
רובנו כותבים על רגשות של כאב? לא בטוחה..
געגוע, ציפיה, כמיהה, רצון להשתנות, אהבה לא מוגדרים אצלי ככאב.
הכתיבה הרבה פעמים יכולה להוציא אותך מהרגש של הכאב, נניח אם את מסיימת אותה בהבנה כלפי הכאב/ ציפיה/ תקווה .... (תלוי כמובן במה השיר עוסק) ולא מסיימת אותה בתחושה של דיכאון.
ואגב, אם את כותבת על שמחה זה ישפיע עלייך גם. תנסי
האם הכתיבה על דברים לא מנכיחה ומעצימה אותם ואת החשיבות שלהם בעיני?
אם אקח רגע קטן של כאב ואכתוב עליו, לא יכול להיות שזה ינכיח אותו ויהפוך אותו למתמשך?
כמובן שכנל להפך, אבל מעניין אותי בעיקר הכיוון הזה.
מה שאני מנסה להגיד-
לכתיבה יש הרבה תועלת. אפשר לעבור תהליכים שלמים רק מתוך הכתיבה.
השאלה אם יש לכתיבה גם נזקים, ואם כן האם הם שווים את התועלת ואיך אפשר להמנע מהנזקים.
ו @פצלשש! אם את עדין מבקרת פה.. מעניין אותי מה את חושבת.
אבל בד"כ אם כותבים על משהו סימן שהוא כן נמצא אצלך בנפש, איפשהו בתת מודע..
וגם אם זה בהגזמה זה עדיין אמתי.. ואולי דווקא ההגזמה יכולה לפעמים גם לשחרר כי אחרי שכותבים בכזה ניפוח על תחושה וכדו', היא כ"כ מעובדת אצלך שכבר אין יותר מקום וכוח לעסוק בה
מסכים לגמרי שהמון פעמים הכתיבה מעצימה מלבה ומקצינה את הרגשות [ומנסיון לפעמים אף לזמן רב]
האם בגלל זה להפסיק לכתוב? יתכן שכן אבל זה קשה מאוד! ולפעמים דווקא הביטוי מכשכח את ההרגשה
[ובאופן כללי לפני שכותבים יש להסתפק שכן לפעמים הכתיבה ממלאה חלל שטוב היה לו להתמלא באופן שונה.]
בקיצור איני יודע. מזדהה עם השאלה.
אני מקווה לחזור לכאן בקרוב ולכתוב לך על זהL ענקאני עוד לא יודע, בינתיים אחשוב על זה..
אני חושב שהשאלה הזאת נוגעת בשאלה גדולה יותר, השאלה של איזה סוג חיים את או אני או אנחנו מחפשים.
זה מזכיר לי משהו ששמעתי פעם, שנכון אומרים שבנאדם שכותב לאט זה אומר שהוא רגוע ונינוח יותר?
אז מסתבר שגילו שאם בן אדם יתחיל לכתוב לאט יותר, ככה גם הוא עצמו יהפוך לרגוע יותר.
כלומר, זה גם ביטוי של משהו שנמצא אצלנו, אבל זה גם משהו שמשפיע עלינו.
אנחנו יכולים לדמיין אמן שרוצה שהחיים שלו יהיו מלאים בסערות, בתשוקות, באמוציות, ולכן הוא מן הסתם ינסה להתחבר הרבה לחלקים האלה שבתוכו ומשם ליצור.
או אדם שמטבעו ינסה להיות רגוע ולכן יכנס למדיטציות, וליצור מתוך המקום השלו.
אבל יכול להיות אמנים שהם קודם כל אנשים, ורק אז יוצרים.
והיצירה שלהם עולה מתוך החיים שלהם.
או בתור פריקה, ויכול להיות שאחרי שיר אחד תהיה פריקה או אחרי ספר שלם או אולי שאפילו חיים שלמים הם ינסו לכתוב ולהוציא מתוכם את מה שבוער בהם, וגם זה לא יספיק. (אבות ישורון כתב כל החיים שלו על משהו שקרה לו בילדותו, על העזיבה של הבית) אני לא חושב שהתעלמות כמו ש@כוסף כתב תהיה חכמה.
מתי בן אדם צריך 'לכתוב את עצמו החוצה' ומתי הוא 'חופר לעצמו בפצעים'?
מתי אדם מתחיל לפתח אובססיה כלפי הכאב שלו? מתי זה רק שיתוף? עוד אחשוב על זה. זה מעניין.
זה מה שיש לי לומר הערב, שבוע טוב!
זה מזכיר לי לגבי צורת הכתיבה. כת
וכל העולם בשקיקה נוראה" (יונה וולך)
אני אישית בד"כ מבינה מה אני מרגישה תו"כ שאני כותבת ולפעמים כשאני כותבת על נק' מפנה בשיר אני יכולה לקום מהדף או המחשב אחרת מאיך שהתחלתי
צריך לדעת להבדיל בין סוגי כתיבה.
יש כתיבה שבאה מהמקום הכי פעיל של הנפש, הכי חי ומורגש באותו זמן, ואז הכתיבה באה להוציא, לשחרר, לפרוק.
עם כתיבה מהסוג הזה, אי אפשר וגם אין צורך להתעסק. היא טובה. היא נכונה.
מה שכן, אני יודעת על עצמי, שכל שיר דיכאוני שאני שומעת, כל מחשבה עצובה או כואבת שצצה פתאום ואני ממשיכה להתעסק בה, משפיעה המון על התחושות שלי. אם זה לטווח קצר מאוד או ארוך מאוד. וכנל לגבי כתיבה.
אנחנו בני אדם והנפש שלנו קולטת ומרגישה הכל. וכל דבר חיצוני כזה- משפיע על הרגשות. הדברים מחלחלים ולאט לאט משפיעים עלינו ועל הנפש שלנו.
אותו דבר עובד גם בכיוון ההפוך. מחשבות דמיונות, חלומות בהקיץ, על טוב, משפיעם בטווח הקצר או הארוך על הנפש. שוב, אני יודעת על עצמי, שברגע שאני מאמינה כל הזמן במן טוב סופי שיגיע, ומפרטת אותו במחשבה לפרטי פרטים, על מציאות אידאלית שני רוצה, לא משנה כמה נאיבית ובלתי קשורה למציאות העכשווית היא תהייה, אני רואה שבמוקדם או במאוחר יש צעדים קטנים וגדולים לכיוון הטוב הזה.
לכן, זה נראה בעיניי כמו סוג של ביצה ותרנגולת. מצד אחד כואב, אז כותבים כדי להוציא, וזה טוב.
מצד שני, ההתעסקות בכאב עושה רע.
כאן אני לימדתי את עצמי דבר ראשון, לזהות מתי הכתיבה היא צורך (מבפנים. כדי להוציא ולשחרר.) ומתי 'הנאה'. כשהיא הנאה, לנסות להסית אותה מהכאב אל נושאים אופטימיים יותר, כאלו שפחות כיף לכתוב עליהם עכשיו, כי בכאב יש מקום מאוד מהנה. או, אפילו להימנע מלכתוב באותו רגע בכלל.
בכתיבה שהיא צורך פנימי, (ובעצם אולי זה תקף לגבי שניהם), לנסות להזרים הכתיבה למקום חיובי.
אני אסביר-
במקום לכתוב 'נמאס לי מלב כואב, נמאס לי משנאה עצמית, כואב לי ורע לי בטרוף',
להתחיל לכתוב 'אני רוצה כבר שמחה ונחת בלב, אני רוצה לאהוב את עצמי באמת רוצה שיהיה לי טוב, רוצה פשטות'.
ככה. וזה עוזר ומשפיע.
הגיוני מאוד שבהתחלה, בצורה אוטומטית, כותבים על רע וכואב. אבל כדאי לנסות גם בזמן הכתיבה עצמה וגם סתם ככה בחיים, במחשבות שאנחנו חושבים, להתעסק בלחלום ולרצות טוב. להרגיל את עצמנו להתעסק בטוב.
וכשנהיה מורגלים בזה מבפנים, אפילו בתת מודע, יהיה קל ופשוט יותר להתחיל לכתוב ולחשוב על מציאות הרצויה, והיא תשפיע על המציאות המצויה.
תנסי את זה, לפרט לעצמך לפרטים הכי קטנים איך את מדמיינת את עצמך כשטוב לך ושלם, ותתפלאי כמה יהיה לך לכתוב על זה. וכמה זה יעשה לך טוב.
אפילו באותו רגע- ואני אומרת מנסיון שלי, שהלוואי ויעזור- להתחיל כואבת וגדושה, ולצאת עם הקלה, עם שחרור, עם טוב בפנים.
(גם כשרע ושומעים שיר דיכאון, זה רק מגביר את התחושות. כאן אפשר למצוא שירים שהם ניטרלים, כאלו שלא מייאשים בטירוף. וגפ אם זה לא מוסיף טוב, זה מפחית רע.)
צריך להאמין בזה באמת,
ולא להתייאש. כי גם אם לא רואים תוצאות מיד, בטווח הרחוק זה עוזר.
זאת חתיכת עבודה פנימית סוחטת, אבל מספקת בטירוף.
זה לסנן, את המחשבות שלנו, לפרטים הכי קטנים.
זה לשלוט ברגשות שלנו.
זה להיות עם מודעות עצמית בלתי פוסקת.
וזה עושה טוב, כל כך טוב.
העליתם לי תהיות ונקודות למחשבה. וגם כמה אתגרי כתיבה
תודה לכם.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
שוב אני מאחר
את רגילה לחכות לי
תמיד פה
הרוח מתחילה קצת קר
את לא זזה
זה מציק רק לי כנראה
הבאתי פרחים
לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי
כי אני רוצה
אחליף את הישנים שכבר יבשו
מחכה שתדברי
שתשברי את השקט
אבל את לא מדברת
את מחכה
אז אני שובר את השתיקה המעיקה
מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי
מהפעם האחרונה שדיברנו
תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם
עכשיו אפילו יותר
זה כבר מרגיש כמעט לבד
ואני אומר לך את זה
שעות כבר כאן
הרגל נרדמת
השמש שוקעת
אני קם מארגן קצת מסביב
מנקה
מדליק נר
חושב קצת ומדליק עוד כמה
מתכופף לחיבוק ונשיקה
יוצא בצעידה לאחור
גונב עוד מבט בשם שלך
איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות
ונשבר לי הלב בסוף
יהי זכרה ברוך..
תודה
אמן
סגן דוד גולובנציץ ז"ל
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,
חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,
עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.
אֲבוּדִים וּבוֹכִים,
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה
הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים
להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה
אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה
פספסתי את זה קודם
יש פחות,
כמו כל עלון.
התפיסה הדתית והפוליטית שונה מרוב העלונים, אבל דווקא קריאה של מגוון יכול להחכים הרבה פעמים
ונאסף בדרך כלל לאחר תפילת ערבית
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
זה עמוק ,מעורר מחשבה
וקצת מלנכולי
נהניתי לקרוא.
במילים יש משהו כנה
הרבה פחד ותקווה וזה משתק המעגל הזה בין המוח החכם והרציונלי שלא נכנע לרומנטיקה של פתי ללב שמסרב להפוך לציני
טובים השניים מן האחד
על הבדידות בתוך הראש עשו קריירות, מבדידות כזאת נולדת חמלה אמיתית
אף אחד לא יפצח את החיים האלה שמת פה חתיכה מהנשמה שלך
