ניראלי תלוי איזה סוג אמונה

נגיד כמו התקשרות לקב"ה אבל הוא מאמין בתפילה ואני בלימוד תורה

פלטתי מילה שיכלה להתפרש בשני אופנים תוך כדי דיון, ואז מישהו אמר לי "רק שתדעי שלחשוב מה שחשבת זה נחשב לכפירה"...

 

 

 

 

 

 

 

 

לא בטוח שלא.
אם נניח את מאמינה שלא-ל יש דמות הגוף-אז כן.

היא התכוונה לדרך שונה בעבודת ה' (לפחות ככה הבנתי), לתורה 70 פנים ומאד הגיוני  שלכל אדם יש דרך שונה אבל בסופו של דבר מגיעים לאותה הנקודה

וגם בדרכי עבודת ה' יש דרכים פסולות…

אמונה בדבר אחד אבל בדרך שונה

אמונה באותו דבר-רק בדרך שונה - נוער וגיל ההתבגרות

אם תסבירי מה היה,יותר קל להגיד…

לדוגמא-האם בשמחה או בתפילה

בשמחה?

יש אנשים שלא חושבים שצריך לעבוד את ה' בשמחה, מבחינתם היא לא מוסיפה כלום

"עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). 

מוסיף וזה לא חשוב

רמבם במשנה תורה,זמנים,הלכות לולב,פרק ח הלכה אחרונה:

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'.



https://he.m.wikisource.org/wiki/רמב


אין חולקין על הרמב"ם הזה.

אז אני לא מבין מי אמר לאמלעבוד בשמחה?

אין מקור שאומר שלא טוב לעבוד את ה' בשמחה אבל אני מכירה אנשים שלא רואים בזה משהו חשוב ומוסיף ולכן הם לא חושבים שצריך לעבוד את ה' בשמחה

והם אמרו שלא חשוב לעבוד את ה' בשמחה?

ניראלי, לא זוכרת, גם יש לי חברות שטוענות ככה

אבל כן, יש כאלה שאומרים שאסור להיות בשמחה ממתי שחרב הבית.

ויש לזה מקורות יותר קדומים מהרמב"ם...

כתוב בשולחן ערוך שאסור למלא פיו צחוק.
חוץ מזה,שאמרו שפסקה נגינה ועוד.
אבל יש פסוק מפורש ברמבם"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"?

היום צריך לעבוד את ה' בשמחה והאיסורים לא לשמוח קשורים לדורות הקודמים (המורה הסבירה משו ארוך, לא ממש זוכרת...),  הנקודה הייתה שבדורנו צריך שמחה והיא מקרבת את הגאולה 

ומי אמר שאנחנו בגאולה?

בעיה רצינית שככה זה כאב

לא הבנת מקור אחד להוכחה שאנחנו בתוך הגאולה,ונניח ואנחנו בתוך-מי אמר ששמחה מקרבת את הגאולה.
כדורגל מקרב את הגאולה לא פחות משמחה

כל דבר שנעשה בצורה מושלמת או בהתאמצות שהוא רצון ה' מקרב את הגאולה.

שמחה היא מצווה. מצוות מקרבות תגאולה. אם אנחנו בתוך הגאולה או לא זה כבר מסוגהנושאים שאני לא אוהבת לדון עליו, סליחה. אבל אני חושבת שזה ענין של הסתכלות ושל מה אתה מגדיר בתור גאולה, ואני אשמח שתגיד לי איך כדורגל מקרב תגאולה

הגמרא בסנהדרין "אמר רבי אבא " ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". כיוון שארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה, אין לך קץ מגולה מזה. הגמ' אומרת שאם ישראל חוזרים לארץ והיא נותנת להם מפרותיה, הרי שאנו בגאולה. אלו גם פסוקים מפורשים בתורה שהבטחת הגאולה קשורה בעיקר לקיבוץ גלויות.

מי אמר שלא מדובר בקץ הגלות?
ואם כן,הרי שהגאולה לא התחילה בוודאות,אלא סוף הגלות והשעבוד...
וחוץ מזה,מי אמר שהארץ נותנת פירותיה בעין יפה?
ביחס לארץ זבת חלב ודבש-הארץ לא נחשבת כנותנת פירותיה בעין יפה.

אגב,זה לא פסוק בתורה,אלא בנביא...

כתוב ''שית אלפין עלמא קיים'', וכמו שאנחנו יודעים, רוב התהליכים נעשו לאט, ואנחנו כבר מתקרבים לאלף השישי (עוד מאתיים שנה), אז נראה לי שזה כבר צריך לקרות [עם כל התיאורים שיש בנביאים שמסתמא יקחו קצת זמן

אומר שמי שלוקח את אגדות חזל כפשוטן,הוא טיפש.
אני מכיר את הגמרא הזאת בפרק חלק,הרב אבינר אמר שהעולם לא יחרב לאחר 6.000 שנים...

אני די בטוח שהוא סובר שמשיח הולך לבא.

חוץ מזה, לצערנו אנו לא חיים את חיינו בתחושה של 'היום אם בקולו תשמעו', שהרב'ה מליובאוויטש כל יום היה מצפה לישועה. אני חושב (כמו הרבנים שלי ורוב רובם של הרבנים) שמי שלא רואה במצבנו היום את פעמי משיח, אז יש לו בעיות ראייה חמורות. חוצמזה שכבר חלק נכבד מהנבואות כבר בתהליכי הגשמה (שפע עצום, קיבוץ גלויות, ממשל של עם ישראל בארץ (גם אם איני מתנגד למדינה), ועוד כהנה וכהנה).

נ.ב.: מה שנכתב לעיל היה בבדיחות הדעת

פרק א: הגאולה באה קימעא קימעא:

כל יהודי בריא שמח שיש לנו מדינה לאחר מה שעברנו, אך אנו רוצים חומר שהיא גם חזון נביאינו.
בירושלמי ברכות א, א כתוב שאומר רבי חייא שהגאולה של ישראל היא קימעא קימעא כמו הבוקר ומזכיר דוגמא של אסתר.
בגאולה היא קימעא קימעא כמו הופעת האור בעולם.
זה מלמד אותנו א. שזה תהליך. ב. שכשהאור מתחיל סתם אנשים לא מודעים לזה. אתה מסתכל בחוץ ורואה חושך, יוצר מאוחר מתברר שכבר לפני כן היום כבר התחיל. ג. לפני התחלת היום זה החושך החזק ביותר. אז אם זהו הדגם, הגאולה יכולה להתחיל ולא מבחינים לכך סתם אנשים.
במדרש תהילים יח, לו כתוב על שירת דוד שמופיעה בשמואל ובתהילים את ההבדל של מגדיל לעומת מגדול. בנביאים כתוב מגדול, שזה מקודש יותר יש משמעות הרבה יותר חזקה. בכתובים שכתוב מגדיל זה מבטא תהליך. בנביאים שכתוב מגדול, זה כמו מגדל. לכן בשבת אומרים את הפסוק היותר מקודש. ראיה לדבריו שאומרים גם מלך אוהב צדקה ומשפט ובעשי"ת אומרים המלך המשפט שזה מקביל למגדול. שה' היא עצמו המגדל.
בשמות רבה כה, ח והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה שאר כשהם יהיו מושפלים כעפר הארץ אותה שעה יתקיים ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. כנ"ל במדרש תהילים כ, ד כתוב על הפס' יענך ה' ביום צרה - אם ראית את בית הקברות לפניך הרי המדינה (העיר) קרובה לך. הנמשל הוא שלפני הגאולה מגיעה הגלות הכי קשה. דווקא ביום צרה יענך ה'.

הברכה בשמונה עשרה שעוסק בגאולה המשיחית "את צמח דוד..." מעניין שמודגש שלוש פעמים המילה צמיחה. נכון, המקור לכך הוא מפסוקים. ירמיהו כג, ה -"והקימותי לדוד צמח צדיק...". רד"ק מסביר שזהו המשיח וקראו צמח שצומח כצמח השדה. בירמיהו לג, טו:" אצמיח לדוד צמח...". רד"ק גם כאן מסביר שזה צמח. וכן בזכריה ג, ח"הנני מביא את עבדי צמח". רד"ק מסביר שם שזה מלך המשיח. גם בזכריה ו, י"ב כתיב "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח...". כלומר איש צמח זה זרובבל ומזרעו יבוא מלך המשיח. בתהילים קלב יז עוד פסוק.
א. זה גם מבטא את זה שזה תהליך. ב, זה מבטא את זה שלא רואים את זה בהתחלה עד שזה נובע החוצה. ג. הצמיחה רק צומחת מתוך הריקבון של הזרע שנזרע.
אז יש לך בצמיחה בדיוק את שלושת המרכיבים של הבוקר, כמו שלימד אותנו רבי חייא.
בכל אם הבנים שמחה פרק שני, ב - "... ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, ר"ח בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע שבא במעט מעט ולא בבת אחת..."
טבע זה כמו יום ולילה. נס פירושו טיפול מיוחד. כלומר יש נס אל טבעי שזה נס שלא בדרך הטבע, אך אם זה תהליך זה מוכרח להיות בדרך הטבע, כי באל טבעי זה יוצא פתאומי. המים הופכים לדם. אך אם יש פעילות שפועלת בתהליך, זה בדרך הטבע. לכן צריך זמן ממנו בכל התהליכים הטבעיים.
בעצם גם רבי חייא אומר זאת. הוא מביא את הופעת האור בעולם והוא מביא את פורים. בדוגמא של פורים זה תהליך. אז הוא הביא שתי דוגמאות אחת מהטבע ואחת מההיסטוריה של נס המלובש בטבע - כמו ישועת פורים.
אילו היינו רואים את הגאולה, זה קימעא קימעא אל זאת הייתה עלייה בלבד לא הייתה לנו בעיה. אתה רואה בפירוש שבסולם עולים לאט אך בכל זאת עולים. כל הבעיה היא שאנשים מפקפקים כי הם אומרים עקירת גוש קטיף זה גאולה?! או עוד דוגמאות ובתחומים אחרים. כלומר, מלחמת ששת הימים תשים בכיוון למעלה, אך יש תופעות אחרות ואתה אומר מה זה?! איך יכול להיות גאולה עם תופעות כאלה. זה קושי אמתי!
בזכריה יד, ו-ז כתוב "והיה ביום ההוא... והיה יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". רש"י מסביר שלא יום ולא לילה זה לא מדובר ביום של 24 שעות. מדובר בתקופה שאנחנו עוד לא הגענו לגאולה השלמה אך כבר עברנו את הלילה הנורא של הגלות. זה עדיין לא היום המלא אך זה כבר לא לילה.
רש"י אומר שזה קודם המשיח ואין בהם שיעבוד. זה עדיין לא הגאולה בשלמותה אך זה כבר לא הגלות. הרד"ק מסביר שלא יהיה כולו צרה ולא כולו רווחה.
בואו ניקח דוגמא של ותיקין, בהתחלה עדיין חושך. בשמונה עשרה בנץ החמה בחוץ כבר האור המלא?! לא. מתי יהיה האור המלא? בצהריים. כשהשמש מאירה במלוא תוקפה. אז מה יש בינתיים? יש אור אך יש חושך עדיין. ככל שהאור גובר החושך נעלם. רק שהאור מגיע לשלמותו אין חושך בכלל אך עד אז יש עדיין חושך. כלומר, יש מציאות שחושך ואור משמשים יחד. אם תעביר את זה למציאות הרוחנית ערכית מוסרית יש לך תופעה שחושך ואור הם יחד.
החושך מבוא את כל הירידות. יש אור שזה העליות. אם זה תהליך שבני אדם שותפים בו, ולא כמו השמש, זה מונוטונית עולה. אך כשזה קשור למעשים של בני אדם כתוצאה של מעשיהם ומחדליהם של בני אדם יש עליות וירידות, אבל זה בתהליך של גאולה במגמת עלייה.
רבי חייא מביא את הפסוקים של המגילה. בהתחלה מרדכי יושב בשער המלך, ואז יש עלייה שהמן לוקח את הלבוש ואת הסוס אך אז יש חזרה של וישב מרדכי אל שער המלך. חזרנו אחורנית. להבין את העניין הזה, שלמרות שאנחנו בתהליך של גאולה במגמת עלייה, יכולות להיות ירידות. כשהגאולה תושלם, יהיה רק אור. כשתקופה הזאת תסתיים והיה לעת ערב יהיה אור.
מתאר רכבת נוסעת, היא לא יכולה לחזור אבל יכולים להיות פסים שהולכים לא בצורה ישרה.

נטורי קרתא בשנותיו הראשונים של המדינה היו הפגנות שבועיות אלימות, שבראשם עמד הרב עמרם בלויי. הם היו ממש אלימים, נגד המדינה ונגד הליכה לבחירות לכנסת, לא לקבל תקציבים מהמדינה. מאוד נגד. אפילו לפעמים מעשים שהיה נדמה מהמעשים שהם אמרו שהם כאילו מוכנים להתחבר לשונאינו. זה ודאי לא כ"כ מדויק, אבל לפעמים ביטויים או אמירות שלהם שהם מעדיפים את הערבים... דברים קשים מאוד. מי שהוביל את זה היה הרב עמכם בלויי. לפני שבוע כתב אחיין שלו, יהודים חרדי כתב לציבור ולדודו מכתב. על המאבק הקשה נגד המדינה, ושאחרי 70 שנה המדינה היא נפלאה ומשגשגת ומהווה מדינה טובה מוסרית ויהודית חזקה. מי היה מאמין שלאחר 70 שנה מהשואה, מי היה מאמין שיהיה כל כך הרב לימוד תורה שלא היה כמוה מאז ימי חזקיהו המלך. ומי התומך הנלהב? המדינה. היא משקיעה מליארדים עבור זה. 73% מדליקים נרות חנוכה, 78% צמים ביוה"כ, ובאים 200,000 איש בסליחות בכותל. כמה מסירות נפש יש במדינה בצה"ל, המדינה המובילה במספר ארגוני החסד. המדינה שעוזרת לכל יהודי ואפילו תוך סיכון מעבר לדמיון כמו מצבע יונתן.
כשיש בצורת שר החקלאות קורא לתפילה המונית בכותל. וש90% מהיבול מפרישים ממנו תרומ"ע.
עד עכשיו ההתייחסות הייתה עקרונית. והדבר הזה מקביל לצמיחה, ואם מדובר בתהליך אז תהליך זה בדרך הטבע.
בקול התור א טו, הגר"א כותב שזה בא קמעא קמעא לכן אל תחשוב שצריכים רק דברים בומבסטיים.
המלבי"ם בתשובה לרב קלישר שהיה ממבשרי הציונות (שיבת ציון חלק ב אגרת א) כתב שהגאולה תצמח לאט לאט ובהתחלה יעלו יהודים עם רשות מאומות העולם, ויהיה יישוב ארץ ישראל קודם ביאת משיח.
אחת הדוגמאות לכך מפירושו הוא שמיכה ד, ח כותב המלבי"ם כותב שיהיו שלוש שלבים בהתחלה בהסכם האומות ואח"כ שופטים כמו בימי שפוט השופטים ורק בסוף יהיה להם ממלכה מבוססת.
לפני כ180 שנה כתב מכתב ארוך לברון רוטשילד הראשון לעורר אותו ליישוב ארץ ישראל הגב קלישר (דרישת ציון מהדורת תשס"ב עמ' 292) שכל נבואות הנביאים יתקיימו אך זה יקרה לאט לאט. אבל שלא יחשוב שבדברים ייעשו בפתאומיות.
אך עולה השאלה מדוע צריך שזה יקרה קמעא קמעא? למה אי אפשר שזה ייעשה בבת אחת?
במדרש תנחומא (בובר) פרשת דברים סימן ב כתוב על פסו' בישעיהו "יששום מדבר וציה" שהכוונה שזה לא מתגלה בבת אחת כי הם אינם יכולים לעמוד באותה טובה. מדובר בדבק גדול מאוד. הכלים של האדם מוגבלים. כליו של האדם לא יכולים לקבל הרבה דברים בבת אחת. לא עלינו אדם מקבל בשורה רעה, הוא מתמוטט כי היא לא מסוגל לקבל את זה בבת אחת. אדם זקוק להתרגל כדי לקלוט אותם. אם זורקים אותם עליו כפצצה הוא עלול לקרוס. אז אותו הדבר גם לגבי עם. בין אם זה דבר שהוא טוב או רע אדם יכול להתמוטט או לקרוס מבשורה פתאומית. לכן הגאולה שהיא כ"כ טובה היא איטית.
גאולה היא פגישה מחודשת עם הקב"ה. גלות היא ניתוק עם השכינה. הגאולה היא תהליך ההתגלות והפגישה עם הקב"ה. אנו רואים שאם פגישה באה בפתאומיות הפתיע כמו אחי יוסף שכשהודיע להם שהוא יוסף לא יכלו לענות אותו, קל וחומר שעם הקב"ה.
כלומר, הקב"ה עושה את זה קמעא קמעא אך איך הוא עושה את זה? מבחוץ פנימה! קודם כל משיש את ההרים בדומה למה שרב פפא אמר ואתם פריכם תתנו אין לך קץ מגולה מזה. אח"כ תגלה ערבה ואח"כ פריחה ואח"כ כבוד הלבנון ניתן לה כלומר כבוד ממלכתי לאומי. ורק אח"כ יראו כבוד ה', רק אז תתגלה הכבוד הפנימי.
בדומה לכך נופיע בזוהר כרך א, וישלח דף קע ע"א, על הפסוק בשיר ו' "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות" שבזמן שהקב"ה יציל אותנו ויוציא אותנו מהגלות הוא יפתח לנו בתחילה בפתח קטן ולאט לאט ירחיב אותנו עד שהקב"ה יפתח להם שערים עלאיים לכל ארבע הרוחות. יש דימוי לאדם שיושב בחושך ורוצים להאיר לו צריך לעשות את זה לאט לאט עד שיאיר את כל האור.
המדרש תהילים יח, לו המדרש מתייחס להבדל בין מגדיל ומגדול כפי שראינו שהיא באה קמעא קמעא ומסבירים שאי אפשר בפתאומיות כי זה היה כמו להביא שמש בבת אחת באמצע הלילה שזה היה רק פוגע בנו.

פרק ב "הקץ המגולה":

מביאה הגמרא אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה - שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". אומר רבי אבא, הקץ כלומר סוף הגלות אתה רוצה לדעת מהו? כשמתקיים נבואת יחזקאל. מסביר רש"י כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה בשפע אז יקרב הקץ ואין לך קץ גלוי מזה. מניין לוקח את הדברים רבי אבא? מביא המהרש"א שכל זמן שעם ישראל לא בארצו הארץ לא מביאה פירות כדרכה. אך כשיבואו, יהיה שינוי במציאות לעומת חורבן ושממה אתה רואה פריחה, זה קץ מגולה. קודם כל מהמציאות. כל עוד עם ישראל לא במקומו בארצו הארץ לא פועלת כמו שצריך.
בין כל העונשים בפרשת בחוקתי תלכו,"והשימותי אני אתן הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים עליה". דבר זה מופיע בין הקללות. אומר רש"י שזו מידה טובה לישראל. מה שנראה ממבט ראשון כמידה רעה, היא מידה טובה באמת שהאויבים שיכבשו את הארץ לא יצליחו ליישב אותה. היא תהיה שוממה מיושביה. רש"י מביא את הספרא שחיו בערך בזמן החורבן. כלומר, יש כאן מידע מוקדם מתקופת החורבן שכל עוד עמ"י לא נמצא בארץ ארץ ישראל תישאר שוממה.
הרמב"ן שיי כ1000 שנה אחרי החורבן קובע שזה באמת מה שקרה. כך כותב הרמב"ן על הפסוק, שבכל הגלויות אין ארצנו מקבלת את אויבינו. צריך להשתאות שהוא מייחס לארץ יחס של אישיות, שהיא לא מקבלת את אויבינו, היא סוגרת את עצמה. על מנת שהדברים יהיו ברורים. האויבים יכולים להיכנס אליה אך הם לא יצליחו ליישב אותה. הרמב"ן כותב שלא תמצא ארץ שפעם הייתה מיושבת ונחרבה, ונשארה ככה. תמיד אחרים באו ויישבו אותה מחדש. ואילו בארץ ישראל מאז שיצאנו ממנה היא לא קיבלה אף אחד. שמא תאמר שלא היה מו שרצה ליישב אותה, הוא אומר שזה לא נכון. כולם רצו ליישב אותה. באותה תקופה נושבו חלקים חדשים בעולם כמו אוסטרליה וניו זילנד, אך ארץ ישראל שהייתה מרכזה הרוחני של מיליארדים של אנשים ומי לא רצה ליישב אותה במסעי הצלב והמוסלמים, וארץ ישראל נשארה בחורבנה.

רבינו בחיי שחי לפי כשבע מאות חמישים שנה כותב שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל. הרב לא יודע מה הוא התכוון, אך הייתה תקופה של חומה ומגדל בארץ ישראל שהיה אסור להקים יישובים חדשים אך כל מקום שהיה חומה ומגדל היה אפשר לבנות. אז מה עשו? בלילות היו עושים שטח ענק שהקיפו בחומה ובנו מגדל בזריזות וכך יכלו ליישב את האזור. כותב רבינו בחיי שמיום שחרבה לא קיבלה אומה ולשון אך הוסיף שהיא לא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה. כלומר, ארץ ישראל היא קן לאפרוחים שלה. בטבע יש ציפורים שנאמנות לקן שלהן, אך אין קן שנאמנת לאפרוחים שלה. אך כך היא ארץ ישראל. זה לא יאומן, אך עובדתית כך היה. עד שבאנו היא הייתה מדבר פשוטו כמשמעו. זה עובדה היסטורית שאיש לא יכול לבטל אותה.
קיימים שפע של דוגמאות, מראשוני פתח תקוה החליטו להקים יישוב חדש. לקחו אתם רופא שיבדוק אם זה ראוי ליישוב. הרופא בדק ואמר שמוות במקום הזה, חיים לא יוכלו להיות פה. הוא הסביר שסביבה אין שום סימן של חיים, אפילו לא חיות. איך המציאות השתנתה לעינינו.

אומר המהרש"א שכל סמן שקללת השממון נמצאת, זה גלות. מרגע שהיא עוברת, זה אומר שהיא בקיצה.
במגילה יז עמוד ב כתוב למה ברכת קיבוץ גלויות זה אחר ברכת השנים? שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... רש"י מסביר שקיבוץ גלויות זה בברכת השנים. באותו זמן זה קיבוץ הגלויות.
בערך לפני כמאה שנה כותב הרב באיגרת בתרע"ז שאתחלתא דגאולה וודאי הולכת ומופיעה לפנינו. על יסוד מה? הוא מסביר שהיא לא החלה עכשיו. היא התחילה כשהמושבות הראשונות החלו להיבנות והחלה הפריחה. אז התחילה אתחלתא דגאולה כחמישים שנה קודם.

פרק ג: קיבוץ גלויות

בהלכות מלכים לרמב"ם פרק יא הלכה א כתוב שהמלך המשיח יחזיר את מלכות בית דוד ויבנה את המקדש ויקבץ את נדחי ישראל ויחזיר את המשפטים כמקודם, ויקריבו קרבנות ויעשו שמיטין ויובלות. הוא כותב שמי שלא מאמין בו, או שלא מחכה לביאתו הוא כופר בתורה ובמשה רבינו. לא רק בשאר הנביאים שוודאי דיברו עליו אלא הוא כופר בתורה ובמשה רבינו שהתורה העידה עליו שנאמר "ושב ה' את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביא ה'... ". איפה כתוב בכך על משיח? קיבוץ גלויות כתוב. אנו חיים בתקופה שחיים את קיבות הגלויות ולא יודעים להעריך את זה. יהודים מתקבצים מכל העולם, כהתגשמות התפילות והנבואות. זה ביטוי לגאולה המשיחית. הרמב"ם אומר שזה מה שהתורה מדברת על משיח - קיבוץ גלויות.

הגר"א מתאר בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא חורבן הבית זה חורבן הנשמה של כלל ישראל. ניטלה רוחנו. בגלות אנחנו כגוף בלי נשמה. גלות זה הקבר. חו"ל זה קבר. כמו בקבר רימה מסובבת עלינו באין בידינו להציל. אותו דבר לא עלינו כלל ישראל נקבר ויש רימה שמסובבת הם הגויים שאוכלים בשרינו. מכל מקום היו ישיבות גדולות שזה שייך לאנומליה של כלל ישראל שחי גם בקבר עד שנרקב הבשר, שזה גם מהתהליך עד שנשאר שלד. אך אח"כ העצמות. מתפזרות. מכל מקום הם היו עצמות. שהן התלמידי חכמים מעמידי הגוף. בלי העצמות הגוף נופל. ת"ח שבישראל מעמידים את העם, את הגוף. עד שנרקבו העצמות. לא נשאר אלא תרווד רקב. זה כותב הגר"א בזמנו. אנחנו מקווים עתה לתחיית המתים. לא הכוונה תחיית המתים הפרטית, אלא תחיית המתים הלאומית זוהי הגאולה. שומעים סאת מהמשך הפסוק התנערי מעפר קומי ירושלים.

על מצה ישראל הגלות עמד כבר ריה"ל מאמר ב' כח - ל. הארון במקדש במדרגת הלב. מהלב יוצאים הכוהנים - החכמים. והנביאים שהם ראש האומה. אם כן אנחנו גוף בלי ראש ובלי לב. אנחנו גם בלי גוף, אלא עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות שראה יחזקאל. כפי שמתואר הפסוק הגלות זה קבר. כך אומר רש"י בסנהדרין שזה משל ושזה מדבר על שיבת ישראל מהגלות. עם נברא יהלל יה - רש"י מסביר שנעשים בריה חדשה. גאולה זה כמו בריאה חדשה. האבן עזרא אומר שיהיה נברא בשוב ה' שיבת ציון.

הגאון ישועות מלכו במכתב בתרנ"א שהקיבוץ זה אתחלתא דגאולה. ביחזקאל לו, כד מתאר זאת. בילקוט שמעוני תהלים פרק קמז כתוב שירושלים נבנית רק כשיש קיבוץ גלויות. יש לזכור שבניין ירושלים זה כולל את ביהמ"ק.
זה מופיע גם בברכת הביננו שמופיע בברכות כט ע"א ונפוצתנו מארבע תקבץ... וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתקון היכלך.
בב"ח או"ח סימן קיח כתוב גם כן שזה כולל את בניין ביהמ"ק.


פרק ד: הכיסופים לגאולה

כיצד מתחיל התהליך? אומר ריה"ל מאמר חמישי כז. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי קצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, שירושלים אמנם תיבנה, והגאולה תבוא אך זה רק כשיכספו עד תכלית הכוסף. רק כשהכיסופים באים לתכליתם שזה סא לידי ביטוי מעשי רק אז תגיע הגאולה.
כך גם אומר אור החיים הקדוש ויקרא כה, כה שזה תלוי בלבות בני אדם.
כך גם אומר אם הבנים שמחה, פרק ג אות כ' שלא עלינו לטעות ולחשוב שאין לנו לעשות כלום והכל יעשה בידי שמים על ידי ניסים על טבעיים. מי שאומר אחרת זה בגלל שלא ירד עד לעומקה של הלכה זו. מי שאומר שראשית הגאולה תהיה ע"י משיח בן דוד הוא כמו שחושב שקודם אור הבוקר תזרח השמש שזה שטויות. מי שמסתיר את הדבר הזה מחלל שם שמים בסתר.
הישועות מלכו באותה איגרת יו"ד סימן סז כותב בימינו שרואים שיש התעוררות כלל ישראלית שמקיפה גוונים שונים בעם גם צדיקים, גם ברשעים לארץ ישראל, תשוקה לארץ ישראל - זה סימן שיש משהו משמים ומתנוצץ רוח הגאולה. זה נכתב לפני 127 שנה.
בשנת שחרור ירושלים כתוב יש כמה עובדות שאי אפשר לומר שזה לא משמים. ירושלים בימים ההם הייתה חצויה. הייתה הפרדה בין שני חלקי העיר. למעלה על החומוס. ישבו צלפים ומי שהתקרב ירו עליו. אנחנו פה הייתה לנו התעוררות באותו חורף לעלות לירושלים להתקרב עד כמה שאפשר לעיר העתיקה. מדובר על הישיבה התיכונית. לקחנו יהודי קבי אליעזר אלינר שהכיר את העיר העתיקה. עלינו לבניין נוטרדאום שהיה הכי קרוב. היה אפשר מהגג לצפות לכיוון העיר העתיקה. קרענו קריעה כי ראינו ירושלים בחורבנה. באדר באותה שנה התקיים אצלנו בישיבה כנס בישיבות בני עקיבא שהיו קיימות אז. הכנס היה בשבת. במוצ"ש היה פאנל בביהמ"ד. אחד המשתתפים התבטא כך אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו כחיילים ששוכבים ברגלי הר הבית לכבוש אותה וזה היה חנן פורת שהיה תלמיד ישיבה אז. בפסח באותה שנה התקיימה ועידת בני עקיבא. אחד החברים הציע הצעה שהועידה הבאה תהיה בעיר העתיקה בירושלים. הישיבה שלנו נקרא על שם גוש עציון לזכר הנופלים. לזכר הנופלים היינו עולים לקבר בהר הרצל ביום הזיכרון. אחד המורים הציעה הצעה להגיע כמה שיותר קרוב לגוש עציון ומשם יצא מרוץ לפיד לישיבה. היה מפקד, ואמרנו שאנחנו עוד נחזור לגוש עציון. זו אמירה אך זה שלושה שבועות לפני שחזרנו. דבר נוסף, באותו לילה עמד מורי ורבי זצ"ל בירושלים ובדבריו ממש שאג וחברון שלנו?? ויריחו שלנו?? ושכם שלנו?? האם אפשר לשכוח אותם? זה היה בערב יום העצמאות. באותו יום העצמאות שרו בפעם הראשונה ירושלים של זהב. אתה רואה שיש הצטברות של אירועים באותה שנה. נחזור על הישועות מלכו שאמר שכשאתה רואה פה דברים אתה יודע שיש התנוצצות הגאולה.

כותב הרמב"ן בשיר השירים ח', יג שרישיון מלכי האומות יבואו לארץ ישראל והמלכות ההיא לא תיפול לעולם. זה נכתב כשבע מאות שנה לפני הצהרת בלפור. הרד"ק על הפסוק אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לא תשואה (תהילים קמו, ג) - שאם לא ברצון האל יתברך אין ביד אדם להציל חברו ע"י בה' התשואה והוא יסובבנו בידי אדם. עד כאן הסבר הפסוק, מוסיף הרד"ק אח"כ כמו שסיבב תשואת גלות בבל ע"י כורש כדוג' להסברו. זה סיבוב על ידי בן אדם. אך הרד"ק מוסיף וכן לעתיד יסובב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים שיעיר לבם לשלחם. זה פלאי פלאים! הוא מפרש פסוק. הוא מביא דוגמא, וכותב שכך יהיה בעתיד. זה נכתב בערך קרוב לשבע מאות שנה לפני הצהרת בלפור. רבינו בחיי כותב בראשית כח, ו, שכשנתקיימו הברכות לאבות יש לנו הבטחה גדולה בגלותינו השלישי שיתקיימו לנו בזמן הגאולה, וכשם שמצינו שהמלאך הסכים לברך את יעקב, כך מלכי האומות יסכימו לברכנו.

הרב קלישר (דרישת ציון לרב צבי הירש קלישר מהדורת תשסב עמ' 292) כותב שראשית הגאולה תהיה על ידי סיבה טבעית מבני אדם ועל ידי רצון המלכויות פזורי ישראל לאדמת הקודש. זה היה לפני כ180 שנה.
הרב אלקלעי כותב בכתבי ר' יהודה אלקלעי עמ' 532 שגאולת ישראל תהיה ברשות העמים.
המלבי"ם אותה באיגרת לרב קלישר בספר שיבת ציון חלק ב אגרת א גם כן שיהיה זה ברישיון מלכי האומות.
האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין מייסד השושלת כתב בשנה האחרונה לחייו "תהיה זאת גאולה נסתרת בדרך הטבע. למה היא הכוונה בדרך הטבע? הכוונה היא שפתאום ישבו מלכי אומות העולם ויחליטו להחזיר את ארץ ישראל ויהודים יבואו ויבנו את הארת יהיו גם נסים גדולים אבל הן יהיו נסתרים בדרך הטבע." זה היה לפני 168 שנים.
כמו שכל אלה, הצדיקים אמרו כך בדיוק התרחש. הצהרת בלפור בי"ז חשוון תרע"ח תוך כדי המלחמה. חבר הלאומים בסאן אמו בתרעט שזה לפני 100 שנה. אח"כ החלטת האו"ם בי"ז כסלו תש"ח.
ר' ישראל מרוז'ין אמר שיהיו ניסיון נסתרים בדרך הטבע. בימים ההם היו בעולם שני גושים גוש המערב ובראשו אמריקה וגוש המזרח ובגושו רוסיה. שני הגושים נלחמו זה בזה, לא הנשק אלא מלחמה קרה. מה שגוש אחד אמר קבוע הגוש השני אמר להפך, לא משנה המציאות או השיטה. לגבי הקמת מדינת ישראל שני הגושים הרימו יד בעד. זה עצמו נס שאין כדוגמתו.
(רבינו בחיי אמר שיש שלושה קיצים. בפירוש לספר דניאל המחבר כותב כך - בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם בקירוב עם מעט קודם או מעט אח"כ יבוא קיצנו בעז"ה למען יוכלו לשבת בנ"י בטח על אדמתם. זה לא נכתב בשנת ה'תש אלא נכתב 423 שנה קודם. המחבר לך דודי רבי שלמה אלקבץ עליו החכם האלוקי ר' דון יוסף. היו אחרים שכתבו סימנים של קיצים, כבר אמר מי שאמר שאם נתבונן היסטורית נראה שכל פעם שגדול אמתי הזכיר את זה כקץ התרחש משהו שקידם את עם ישראל לקראת הגאולה. אם תתבונן, העגלה זזה קדימה במשהו. צריך להתבונן בזה.).

פרק ו' שלושת השבועות:

כתוב בשיר השירים פרק ב פסוק ז הבעתי אתכן בנות ירושלים.. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה" ופרק ג', ה - השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה.." ואח"כ בפרק ח', השבעתי לכן בנות ירושלים מה תעירו מה תעוררו...
בכתובות קיא ע"א כתוב על כך שיש ג' שבועות שלא יעלו ישראל בחומה, שלא ימרדו באומות, ושהעכו"ם לא יעבדו בהן בישראל יותר מדי.
יש לברר מה זה יותר מדי, ויש לברר מה הכוונה מה הכוונה לעלות בחומה.
רש"י מסביר שלא יעלו בחומה - הכוונה ביד חזקה. המהרש"א מסביר במקום שמותר ליחידים לעלות לא"י, אלא לא בחוזקה ולבנות את חומות ירושלים. ונחמיה שאמר לבנות את חומות ירושלים היה ברשות המלך. כלומר, אם זה ברשות אז מותר לעלות ולבנות את ארץ ישראל. וכן ליחידים מותר לעלות. התורכים רק נתנו ויזות לתיירים לשלושה חודשים. באו יהודים ת"ח עם ויזות והם נשארו בארץ. יש פה מעשה רב בניגוד לשלטון. כלומר ליחידים אין שום בעיה אפילו נגד השלטון. המחתרות התחילו כמה שנים לפני קום המדינה אחרי הצהרת בלפור ורישיון האומות.
בשו"ת אבני נזר חלק יו"ד סי' תנד: "... י"ל כי אם יותן רשות לכולם זה ייחשב פקודה...". האדמו"ר מסוכוצ'וב מוסיף שזה ממש חובה אלוקית. פקודה זאת הייתה כשמונה שנים לאחר פטירתו. הוא נפטר בתרע והצהרת בלפור הייתה בתרעח.

הבאתי את זה מהספר קימעא קימעא.מורחב שם יותר. אתה מוזמן להסתכל

הוא הרב שלי,ואני מסכים עם הרב,ואוחז בתורה הגואלת-הבנת הרב צבי יהודא זצ"ל.
קראתי חלקים מהספר.
אנחנו רואים שגדולי תורה מציאות לא מתרגשים יותר מקיומה של מדינה "יהודית"...

כן, זה נכון.
אבל אתה לא התייחסת לנקודות שהעליתי, רק אמרת שיש רבנים החולקים על כך.
הרב קוק כותב שבאמת נוצר מצב שבו גודלם ומובילים התמחו דווקא בנושאים הלכתיים ולא מספיק בבניין האמונה.
כשאתה רואה רב שכל מפעל חייו הוא חיזוק הצד האמוני של התורה, זו ההתמחות שלו, אז יש לזה הרבה יותר משקל לדעתי.

זה כמו התמחות בכך מקצוע, ככל שאתה מתמקד בנקודה הזאת אתה שולט בזה בצורה יותר מעמיקה וממילא מבין את זה יותר טוב.

זה לא להפחית מערכם של הגדולים האחרים ח"ו. רובם פשוט לא התמחו בנושא. זה לא פגם, אלא שוני. הרב דרוקמן הוא פחות פוסק הלכה, והוא מבין את זה. זה לא התחום התמקצעות שלו העיקרי.
כמובן יודעים את יסוד הדברים אבל לא התמחות.

אני לא חושב שיש לנו בהכרח את האמת כולה. לא יכול להיות לנו את כולה. אני יודע שיש הרבה דברים שיש לציבורים אחרים שיש ללמוד מהם, אך בנושא הזה אני באמת חושב שאנחנו מחזיקים את החלק המרכזי של הרמת הנושא הזה.

בכל אופן, זה שהרוב אומרים ששמחה זה בסדר זה לא אומר שכולם חושבים ככה.

ואם הרמב"ם אמר משהו זה לא מחייב את כולם...

שמחה עושה את המצווה יותר מושלמת, יותר מקרבת, יותר מרצון ועם יותר חשק, זה לא נשמע לך חשוב?

רק אמרתי שיש כאלה שאומרים שלא צריך להיות בשמחה ושיש להם על מה לסמוך

מקום אחד שאומר לא להיות בשמחה

מספיק? זה מה שעלה לי לראש עכשיו אבל יש עוד

רוצה להגיד מה כתוב שם?

 

כל אחד צודק מהפן שלו. ביחד משלימים.
גילו ברעדה.
תזכירי לי להרחיב

אפשר לנסח ככה: הוא מאמין שהדרך הטובה ביותר להתקשר לקב"ה היא בתפילה, ואת כופרת בזה ומאמינה שהדרך הטובה ביותר היא בלימוד תורה (לדוגמא).

או: הוא מאמין שהדרך הטובה ביותר להתקשר לקב"ה בשבילך היא בתפילה, ואת כופרת בזה ומאמינה שהדרך הטובה ביותר בשבילך היא בלימוד תורה. או שהוא מאמין שבשבילו ואת שבשבילך... 

בכל מקרה זה לא נורא להיות כופר בדבר כזה, כי הוא לא עקרוני. 

 

ובהנחה שהתכוונת למושג הכללי כופר, אפשר לומר שמי שכופר ב13 עיקרי האמונה - ייחשב ככופר בתורה. 

מה ההגדרה של כופר\ת?

אם מאמינים בה' באותה צורה שהשני מאמין בה' אבל הדרך היא שונה, זה לא כפירה(לדוגמא-שימחה/לימוד תורה).
אבל גם בדרכים יש אפשרויות ללכת לדעות מעוותות (איךך כותבים??) לדוגמא לטוס להודווו ולעבוד שם את ה' וזה ממש עבודה זרה ודברים כאלה...
אבל אם הדרך הפשוטה במעשי היומיום הקטנים כמו תפילה, לימוד תורה וכו...אם זה השוני זה לא נחשב כפירה.אני חושבת שאם תכתבי מה היה יותר נוכל לענות נקודתית

של לטוס להודו זה היה בשביל ההמחשה..כי מה שהולך בהודו על הע"ז זה מטורף...זה דרך של טומאה..

ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. - ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו ה"תוספות ישנים" בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.

 

(נלקח מתוך ויקיטקסט)

לשבת

או שזה יוציא מהמיטה את כל הרדומים …