פורום בראש צעיר (עמוד 353)

אני לא רוצה!!!

אני לא משוררת!!

אני לא יודעת לכתוב יפה..

אבל בסוף הקטע שיהיה לי..אם יהיה...אז אני אכתוב לה משו ממני..

אבל תודה לך בכל מקרה!!

אתה מזכיר לי קטע מ"עלילות לוט" -

כשהתלוננתי לפניהם, אמרה לי על זה אמא:

"מחמדי".

ואבא אמר: "אז תאר לך מה זה להיות ג'ינג'י! היית פעם ג'ינג'י?"

עניתי לו מיד בשאלה, כדרך היהודים: "ואתה, אבא, אתה היית פעם ג'ינג'י?"

אבל עד שהבאת לי את זה אז כבר מצאתי משו ואז כשזה היה מוכן רציתי להדפיס וגיליתי שנגמר לי הצבע אז הלכתי ולא הכנתי לה כלום

וגם הגעתי מאוחר לפעולה..

נגיד רשום תודה לנטע אז זה אומר שאחת בשם נטע הביאה לו את המשפט הזה ולכן כשהוא רושם את המשפט הוא אומר לה תודה...

זה לפחות מה שאני הבנתי...

כתוב ליד כל משפט  תודה למישהו-בגלל שהורדתי את זה מהאתר של מומו הפרה וזה  האנשים שכתבו את זה.....................

את הולכת להיות פרופסור למתמטיקה?

אני לא בכיוון של לייאש אותך, אבל שני הוריי למדו בטכניון, ולאפחד מהם אין חוויות יותר מדי טובות מהמקום הזה... הדרישות שם בשמיים...

בעלון סניף שהיה לנו, עשינו לקסיקון, ואז נתקענו באות ט', אז חברה שלי כתבה- טמיד יש עט אעוט שהין מא ליחטוו בא

אפעם לא עושים דברים בנתני'ה. למה? ככה!

טוב, אני מרימה מפגש חדש בעיר הפשעעע!!!!!!

אם כך אז פתח תקווה היא עיר השב"חים...

אם חברות שלי ישתכנעו, אז נבוא..

ב"ה, בלי נדר.

מהפורום השני.. התורם מחו"ל שלא יודע מה לעשות עם הכסף שלו..

עם חתם סופר

מוזמן להציץ שם:

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1973744

הדירוג הוא:

1. לנדא

2. העדה החרדית

3. רובין

אבל כשמדובר בבשר לקנות רק מהכשר ספרדי. מחפוד מקום ראשון ואחריו בית יוסף

אני לא גזענית או משו כזה, אני רק רוצה לדעת על הפורום הזה בכללי <חוצמזה שיש כאן המון שרוטים....> ......

אני יהודי גאה.

אני דתי גאה.

אני פטריוט לאומי גאה.

אני ציוני (שוב גאה).

אני אוהב את העם והארץ!!!!!

באהבת העם והארץ,
עוזיה.

נ.ב.

כמוך, גם אני ספרדי, אבל זה לא מעניין/מטריד אותי. יש לזה כמה יתרונות גדולים, אבל לא יותר מזה. אני אפילו די משוכנז...

אבל אנלא משתכנזת... <למרות שאני נראית ככה/=...>

סתם..- גם אני..

ועם ההגדרות הם משתנות כאן בזמן האחרון כל שנה אז בשביל מה השאלה??

זה לא ישנה מה אני בדיוק (כי זה לא משו מוגדר), אבל אני בהחלט מסתדרת עם כולם... כן גם איתכם, אחי הספרדים...

משומה אני נמשכת לכל מיני חסידים מוזרים.. בעיקר ברסלבים וגם קרליבכים.

ואני מתה על האנשים שגרים בבת עין! חברה שלי סגרה שרות בגוש עציון (קרוב אלי..) והדירה שלה תהיה בבת עין! הבטחתי לה שאני אשרוץ אצלה......

יהודיה, דתיה, חבדניקית, חסידה, משיחיסטית..

הרב קוק לא היה ממש דתי לאומי מספרים הרב צבי יהודה שאחרי החגים היה צם תענית שני חמישי שני ופעם אחת זה נפל על יום העצמות היבשות והוא צם ואמר הלל והוא הסביר שהוא אומר הלל על המדינה שקמה וקיבצה יהודים מכל העולם וזו אתחלתא דגאולה אבל הוא צם על הממשלה

 עוד על מזרחוניקים חרדים וממלכתים ראה ב:  /Forum.aspx/t11993

ח-בד

ב-רסלב

ק-וק

וק-רליבך...

אחלה תשובה.

עוזיה! אם הייתי תופסת אותך... ספרדי משתכנז? לא יפה... (ת'אמת שגם אני ממש, אבל ממש לא נראית ספרדיה, אבל בכל זאת).

ו קברתי אותו זה לא מצחיק בכלל

למה ש נקבור בני אדם ו כלבים לא נקבור ?

אתה רוצה לכרטיס האישי נכון..אם כןם אז תכתוב לי בסר אישי ואני יגיד לך..אין לי כוח כל יום לבדוק אם ענית לי..טוב?!

בכיף אני יעזור..

אבל בתור בת אני ממליצה מאוד לעשות ביבי-סיטרים...

לא עבודה כ"כ קשמ, כסף טוב, והתנסות...

ב"הצלחות לכולם במציאת עבודה!!  =)

תפתח בינתיים את האתר של ללא תולעים..

כל הזמן בוכים שם שאין להם זמן..- ולך יש- אז תתרום להם אותו - ותעזור..

ראית את הרשימה של עינב?

מומלץ!!!!!!!!!!!!!

מכרת את השיער שלך?

יש לי חברה שהסתפרה השבוע וקיבלה על השיער שלה 600 שקל.

זכרון מנחם זה עמותה שעוזרת לילדים חולי סרטן ולמשפחות שלהם.. (עשיתי על זה פרוג'קט באנגלית)

היא עושה פול פעילות שוות ממש פשוט צדיקים.. אז יש אנשים שתורמים את השיער שלהם לילדים החולים..

הבנת?!

ארגון שעוזר לחולי סרטן

שהם לא שמאלנים... רק שיפצרתי את זה קצת, ואני לא שמאלני!

תנצל את העניין- לא??

מהזה בכלל משנה אם הם לא פה??

נראה לי שצריך לשפץ את הפורומים.. שיחיו קצת..

היי נעם. גם לי קראו נעם, לפני שהחלפתי ת'שם שלי.

נא לא לשאול למה, כי אני לא מתכוונת לענות. סליחה עם זה טיפה תוקפני. זה היה צריך להשמע ככה.

אבל גם אין לי משהו נגד.

למעשה, ממש לא אכפת לי להכנס לכל קטגוריה כלשהי, אם זה לא דורש ממני משהו.

לפחות ככה טוענים כל החברים שלי. ( ברור שהם לא חברים שלי, בוא ננסח את זה ככה: " אלה-שלא-אכפת-להם-לשהות-בחברתי.").

אז סבבה.. שה..הממ..צחקן ההוא יכניס אותי לרשימה שלו, אין לי שום בעיה עם זה. אבל מהר מאד לו תהיה בעיה עם זה, אם ירדתם לסוף דעתי.

זהו. אתם די חביבים, ידעתם?

למה את מתכוונת שאת שואלת למה?

קוראים לי שמואל הורביץ בן 15 מהמרכז

זו יצירה מושקעת, ומבוססת על דברי הימים א', פרקים ב' וד'.

הלכתי בעקביותץ על פי פירוש המלבי"ם.

השקעתי בזה חתיכת לימוד!

באהבת העם והארץ.

סתם.. בכייף!!... למה לא...

גם את לומדת הוראה מתפארת??

טריקת דלת העץ הדהדה בכל רחבי בית האבן הגדול. מותירה את אשחור אובד עצות מאחוריה. הוא הרהר מספר שניות על עמדו, ואחר סב על עקביו ופנה לחדרו. הוא הוציא מן הארון הכבד את מעיל המסע המאובק, שנראה כאחד שעבר ימים טובים מאלה. הוא ניער ממנו ענני אבק שהתפזרו בחדר, שלח ידו אל אחד התפרים ופרם אותו, שולף משם מגילת קלף ישנה, חתומה בשעווה שחורה. הסס רגע, כמתלבט האם לפותחה או לא, ומיד החל לפסוע נמרצות לעבר הדלת שזה עתה נטרקה בפניו. הוא הדף אותה קדימה, פסע שני צעדים לתוך החדר ועצר, מביט סביבו.

החדר היה אפלולי וקריר, כמעט טחוב, ועל המיטה בחדר שכב בנו, ממרר בבכי. אשחור שקל לגעור בו על רכרוכיותו, אך נזכר במצוות אשתו שלא להעיר לנער דבר ביום זה. הנער עשה עצמו כאינו רואה שאביו מולידו נכנס לחדרו, הוא התכנס יותר לתוך עצמו והתכווץ.

"קוצ'י בני" פתח האב בלשון רכה. "יש בידי איגרת אליך".

קוצ'י, שלא נראה היה כעומד לזוז ממקומו, נותר באדישותו המתריסה.

"קוץ בן אשחור למטה יהודה!" רעם קולו של האב. "קום על רגליך בפני אביך!"

"אינך אבי!" התפרץ כנגדו קוצ'י כששמע את שמו המלא יוצא מפי אביו. "לו היית אבי, כי אז..." קולו נשנק.

ליבו של האב רטט. אשתו החכמה ראתה את הכל. "איגרת מאימך." אמר ולא יסף.

התדהמה ניכרה על פניו של קוץ. "איגרת? מאימי?" הוא הושיט את ידו.

אשחור הגיש לו את הקלף ללא אומר ודברים ויצא במהירות מן החדר.

קוץ המתין עד אשר התרחק אביו, ואז פנה בלהיטות אל האיגרת. הוא שבר את החותם בפראות, ופרס את המגילה לנגד עיניו. פניו החווירו באחת. הוא הבין לאיטו את כל אשר עבר עליו במשך 17 שנים ומחצה.

 

* * *

אשחור השתרע על משכבו, והזיכרונות שטפו אותו בגעגועים. הוא נזכר בלידתו של קוץ, ואיך חודשיים לאחר מכן נפטרה אשתו חלאה, שהיתה אימו של קוץ. נערה ניסתה לנחמו ללא הצלחה. "היא לא תבין לעולם" הרהר אז בעצב. "היא לא תבין מה היא האישה הראשונה בשביל גבר". מצפונו אכל אותו אז, על הרעות שעולל לה, לחלאה, במשך שנות נישואיהם. "חלי שלי.." לחש אל התקרה. "חלי..."

* * *

קוץ הניח את המכתב על המיטה ושקע אף הוא בזיכרונות. הוא עצם את עיניו ונשען אחורנית, משחזר הכל, מהיום בו התוודע לשמו האמיתי, ומשם להצקות שעבר מצד בניה של נערה. הוא נזכר בבר המצווה שלו, איך הגישו לו בול עץ ועליו חרוטות המילים "וקוץ ודרדר תצמיח לך", ואיך הריעו למראה פניו האדומות כסלק.

הוא חזר אל האיגרת שהותירה לו אימו, שנפטרה בטרם השאירה לו ולו זיכרון יחיד.

 

"....'חלי', כך הוא קרא לי. היחיד שלא לעג לשמי. אדרבה, הוא שיבח אותו. 'חלאה', היה אומר. 'כמו חלאים, מעשי ידי אמן'. ציטט משיר השירים. 'שמך עמוק וצופן בחובו סוד, חלי שלי.' היה מלטף במילותיו.

חלי פירושו תכשיט. אך לא לכך היתה כוונת הורי כשקראו בשמי. הם התכוונו להביע את סלידתם מכך שנולדה להם בת בכורה, לבנה בהירה, לא רצויה בעליל. אך הוא אהב את שמי, יחדיו הפכנו אותו לשם טהור. גם את שמו, אשחור, הפכנו בהבל פינו לאשי. אשי אהובי. אשי אוהבי.

עם הזמן נישאנו, ילדתי לו את צֶרֶת ואת צוחר, ואז.. הוא נתקל בה. נערה - כך קרא לה. היה אומר שכשמה כן היא. נערה בצחוקה, באישיותה ובמרצה. אך אני ידעתי את הסיבה האמיתית. היא היתה נערה ביופיה.

הייתי אז בהיריון, והוא החליט לשאת אותה. בשבילו היא היתה אישה, בשבילי - צרה. הוא כבר לא קרא לי חלי. ודאי שלא 'חלי שלי'. היה הוגה את שמי לאיטו, במלרע, חלאה.

באתי לחתונתם. להשתתף עימם ביום שמחתם, בעוד אנוכי ביום אבלי. ביום מותי. ביום רצח נשמתי. חייכתי סביב, נראיתי מאושרת. כולם ברכו את נערה כל כך שאני היא צרתה ולא מישהי אחרת. אבל בליבי פנימה... משהו נחתך בתער חד.

לא יכולתי לשאת זאת, ויצאתי לפוש קמעה בין שדרות העצים הגבוהים שהיו במקום. בצאתי נתקלתי בדמות אישה, קצת מוכרת, אך לא זכרתי מהיכן. היא פנתה אלי ברוך והציגה עצמה כאשתו של כלב גיסי. שמה לא היה יותר טוב משמי. 'אני עזובה' כך אמרה. 'ואת?'

 

*  *  *

"עזובה?" היא שאלה בתמיהה.

"כן, זהו שמי. הוא אינו שם רגיל, יודעת אני. אך אני אוהבת אותו" אמרה בחיוך.

חלאה נאבקה עם עצמה בלבטים קשים כיצד להגיב. אותות המבוכה ניכרו על פניה. "תעכלי לאט, אני יודעת שקשה לקבל את זה" ניסתה עזובה לבוא לעזרתה.

"לא..." מלמלה חלאה. "פשוט... שמי חלאה." הטילה את גוש החימר שישב בגרונה.

להפתעתה הרבה, פרצה עזובה בצחוק מתגלגל. "אז אנו באותה עזרה ככלות הכל!" חייכה חיוך רחב עד שחלאה השיבה לה חיוך קורן.

"את לא נראית מאושרת עם שמך. צודקת אני?" שאלה עזובה משגווע צחוקה. הדמעות ששטפו את לחיה של חלאה ענו לשאלה יותר מאלפי מילים. עזובה נשקה לראשה של חלאה וחיבקה אותה בזרועותיה.

"היודעת את" לחשה. "אנו, נשים הנושאות שם כזה, זכינו לכוחות מיוחדים. בנערותך הושפלת על ידי חברותייך, האין זאת? התעללויות אלו חישלו את נפשנו ורוחנו. האין את חשה שראייתך בהירה יותר מראייתו של אשחור? שנפשך רגישה יותר? שיכולה את לחנך את ילדייך ולשים את ליבך לצרכיהם? יודעת אני, חלי יקרה, שקשים הדברים. ואולי לו ניתן הדבר בידי, הייתי שבה להיות כאחד האדם, אך עתה, מאחר וזהו שמי, סופגת אני את הטובות המועילות היוצאות מכך. הרימי ראשך, ילדתי. והשתמשי בתבונה בניסיון אשר הועידו לך הורייך. היי שלום, חלאה יקרה!" סיימה עזובה את דבריה. היא נשקה לחלאה והותירה אותה מתייפחת בין עצי הארז הגבוהים.

 

*  *  *

"...מבין אתה בני? עזובה לימדתני כיצד להפיק את הטוב מן הרע.

בתחילה, מיאנתי להקשיב לה. וכשנולד בני כעבור ארבעה חודשים, קראתי את שמו 'אתנן', להפגין את בוזי כלפי נערה, צרתי. אביך, אשחור, כעס מאד. ומאז הדיר מיטתו מחדרי. נערה היתה אשתו ואילו אני הייתי -  שפחתו. תולעת ולא אישה. חלאת אדם ממש.

מעט לאחר מכן נפטרה עזובה בלידתה, ואף ולדה מת עימה. הו, קוצ'י, מה בכיתי על קברה הטרי והרענן! וכאשר קם גיסי כלב משבעת ימי אבלו, אמרתי בליבי לקיים צוואתה של עזובה.

גידלתי את ילדי ברגישות, נעשיתי נעימה יותר לבריות, ואף אישי חזר אלי. אז ילדתי אותך, בני מחמדי. השקעתי בך את כל כוחותי, את כל מרצי ואוני, כל עולמי היית! אך מחלה קשה תקפתני, שיודעת אני שלא אקום ממנה. לכן כותבת אני לך מכתב זה.

שואל אתה מדוע קראתי בשמך זה. ובכן, אביך הוא זה שקרא בשמך, יחד עם נערה אשתו. בשעה בה שכבתי על ערש דווי לאחר לידתי, קרא בשמך אביך. זעמתי עליו לאחר מכן, אך את הנעשה אין להשיב. או אז, גמלה בליבי החלטה לכתוב לך את דברי עזובה, כמעין צוואה שתועבר לדורות.

כועס אתה על אביך. מתנכר אתה אליו. זועם אתה על חוסר יחסו אליך.

בקשתי היא לך: אנא, כבוש את חרון אפך, מחל לאביך, והנצח את שמו בבנך. אל תכרית את שמה של המשפחה באשמתה של אשת מדנים. קרא לבנך בשמו, והוכח שאינך נוטר טינה, אלא אדם מיושב בדעתו, היודע מה הוא עיקר ומה הוא טפל.

ודאי שואל אתה, כיצד אדע זאת? מנין לי שכועס אתה על אביך?

ובכן, מסרתי איגרת זאת ביד אביך, וביקשתיו שימסרנה לך ביום בו תרגז עליו ויפקע זעמך, עד כדי שתאמר לו בפניו שאינו אביך.

בקשתי האחרונה לך, בני מחמדי, היא שתמחל לו. השאר לו זכר ושארית בעמו, ותמיד - זכור את דברי עזובה, האשה החכמה והאומללה, שהשכילה להוציא מעז מתוק, ומרוע גדול - טוב מאיר.

היה שלום, בני שלי. מה צר לי על שלא תכירני, אך זהו רצון הבורא.

אוהבתך, אמך."

 

קוץ סיים את קריאת המכתב בעיניים דומעות. עשרות מחשבות התרוצצו במוחו, והוא - לא ידע אנא יפנה. הוא השתרע על יצועו, ראשו עסוק במחשבות, ואט אט עיניו נעצמו והוא שקע בשינה עמוקה.

 

*  *  *

לאחר ארבע שנים ילד קוץ את בנו הראשון, וקרא שמו ענוב. מצפונו היכהו על שלא שמע בקול אימו, והוא הלך לשפוך את ליבו באוזני דודו, כלב.

לאחר כמחצית השנה כרעה ללדת בן אישה נוספת. אפרת, אשתו החדשה של כלב.

שמו של הרך הנולד נקרא חור, על שמו של אחי כלב, אבי קוץ.

 

כלב וקוץ שוחחו בקרן זווית לאחר הכנסתו של חור הקטן בבריתו של אברהם אבינו, כשלפתע ניגש אליהם אשחור. הם הביטו זה בזה, ואשחור פצה את פיו ואמר: "קוצ'י בני.. מצאתי את איגרת אמך וקראתי בה. אנא, מחל לי! יעידו השמים על חרטתי השלמה על מעשי כלפי אמך. התסלח לי?" שאל ועיניו דומעות.

"אבא... אבי.." נפל קוץ על צווארו של אביו בבכי מתפרץ.

"התסלח לי?" שאל שנית אשחור. "אנא!"

קוץ התנער והזדקף. "לא אכחד ממך, אבי. איני יכול לסלוח. כאבי עודנו צורב." הוא הטיל את מילותיו לאיטו כקובע מסמרות. "הנה, שארית תישאר לך מחור הצעיר. באשר לי - יהי ה' ביני ובינך. הבה ניפרד בשלום ולא באיבה. ומי יודע, ואולי יבוא יום בו אמחל לך בלב שלם. צר לי מאד, אבי." אמר בעיניים לחות. "צר לי."

מה קרה???

הזוי/ לא הזוי /הזוי /לא....

נראה לי שכולנו פה הזויים..