והיה בו קטע ממש חמוד. מגילת אסתר בסלנג. זה היה ככה:
מגילת אסתר:
"הוד מעלתך, אתה קם?", מתייצב המזכיר בגאון ליד מיטת המלך. "קום הוד מעלתך, הממלכה מחכה". "אני לא קם היום. אני חולה!", יבב המלך בלחש (איך שהיצור הכי גאה משפיל את עצמו כדי להשיג את מטרותיו. מביך ממש). "מה יש לך?" שאל המזכיר בדאגה מסוימת. "חום, קור, פריחה, צמרמורת. בכלל, שכחת שהברזתי בכיתה ו' כשחיסנו את הבנות נגד אדמת?". "אבל אתה לא בת אדוני המלך" אמר המזכיר. היה בזה משהו. נוכל. חשווי קם לו באי רצון בולט והתחיל להתלבש.
ואז מה? פתאום בא לו הרעיון! משתה, אלא מה? פשוט וואחד משתה כדי לצאת מהדיכאון המשמים הזה של העבודות בממלכה. אז הוא התחיל לתכנן את הכל.
המשתה יתקיים על מדשאת הארמון הפורייה (פורייה, אלק. חתיכות קש צהוב, שנראות שתולות, אבל רק תיגע בהן והן נדבקות אליך באופן בלתי הפיך לחלוטין) במשך 180 יום. יהיו במשתה כל האנשים והנשים בממלכה. כולל היהודים.
אחרי מלאן השקעה ותכנונים יום המשתה הגיע. באו אי אילו אנשים שחשווי מסמפט (משהו כמו 8,000,000. לא הרבה), ובכלל... התקבל רושם שהולך להיות מעניין. כולם ישבו להם בפנאן ואכלו ושתו, השתכרו ופרצו במסכת התחרפנויות ופאדיחות עצמיות שלא היו מביישות את פנינה רוזנבלום בשעתה. לקראת סוף המשתה הציע אחד מעבדי המלך שיקראו לאשתו (וושתי) כדי שכולם יראו כמה היא שאפה. הרעיון מצא חן בעיני חשווי שלנו והוא שלח משרת אל המלכה, שדווקא אהבה את עניין המשתה ועשתה גם אחד משל עצמה, לנשים. וושתי קיבלה את ההזמנה, אבל מה? לא התאים לה. אז היא שלחה את המשרת בחזרה למלך עם מסר: "קפוץ לי. בזיגזג, אם אפשר".
המלך תפס עליה קריזה והוציא אותה להורג. אחרי המשתה, כשהמלך טרח להתפקח לו מהיין, וקלט מה עשה, הוא היה עצוב. ואז הציע אחד המשרתים לחפש לו אישה אחרת. הביאו את כל היפיופות של הממלכה, בלי לפסוח על אפחת (מרגול צנעני גם באה, אבל אמרו לה שזאת תחרות ליפיפיות בלבד). לאחר מועמדות רבות ושונות נכנסה אחת בשם אסתי. צ'מעו – מה זה יפה! מוות!! המלך התאהב בה וקרא למשרת שלו. "היא מוצאת חן בעינך אדוני המלך? אתה אוהב אותה?" שאל המשרת בתקווה. "אוהב אותה? אני מרוסק עליה!" אמר המלך. (כן-כן. חשווי מרוסק על אסתי, היא לא מרוסקת עליו. ישמחו ויצהלו ילדי הגן. שיתרסק!). בזאת נחתם העניין, שאסתי תהיה אשתו של חשווי. האח הידד.
לחשווי היו שני שומרים. פשוט מעפנים אחד אחד. דוגרי, לא התאים להם להיות שומרים, אז הם החליטו להרוג את המלך.
לדוד של אסתי, קראו מרדכי. או מורדי. קיצר, הבנאדם היה אלוף העולם בשפות זרות. הוא שמע את השניים האלה, והישטנקר עליהם לאסתי. אסתי שלנו, בחורה לעניין, הלכה וסיפרה את זה לחשווי, ותלו את השניים על העץ.
המורדי הזה, עשו עליו קנוניה בשושן. היה אחד, קראו אותו המן. בחור יצורי לחלוטין. הדפיקות שלו הייתה מעופרת יצוקה. הוא היה רגיל שכולם משתחווים לו, אבל מורדי לא הסכים להשתחוות. למה מי מת? אז המן התעצבן עליו (מרוקאי) ועשה הגרלה באיזה יום להרוג את כל היהודים. יצא לו י"ג אדר. וואחד תאריך. הוא שיחד ת'מלך שיביא לו ת'טבעת שלו, וחתם על מלאן מכתבים לכל מי שהוא הכיר וגם לא, להרוג את כל היהודים (שייחנק וימות למוות! יסמני"ק!). אסתי שמעה על זה ממורדי, והלכה למלך בבגדים הכי יפים שהיא מצאה (אחרי שהיא עשתה דיאטה 3 ימים). המלך שמח לקראתה (למרות שהוא היה יכול להרוג אותה אם היה בא לו) והיא הזמינה אותו ואת המן למשתה. המן קיבל את ההזמנה למשתה של אסתי והתחיל להחזיק מעצמו, אבל כשמורדי שוב לא השתחווה לו, הוא החליט בעזרת אישתו השמנמוכה המתועבת, לתלות את מורדי על עץ 50 מטר. במשתה שאל חשווי את אסתי מה בא לה לקבל ממנו, והיא ביקשה שהם יבואו למשתה שני שהיא תעשה.
יומחד, חשווי לא נרדם בלילה, והוא ביקש שיביאו לו את ספר הזיכרונות שלו. אחד מהמשרתים הביא לו את הספר והתחיל לקרוא לו את זיכרונותיו המשמימים. ואז הגיעה הפואנטה. שניים מהשומרים של המלך רצו להרוג אותו ואחד יהודי שקוראים אותו מורדי, הציל אותו. וואלה, איש נבון. "מה נתנו למורדי?" שאל חשווי. "כלום", אמר המשרת. פתאום שמע חשווי קולות מהחצר, ושאל את המשרת הנאמן שלו, מי שם. "המן!" אמר המשרת, תוך כדי גניחה גלויה. "תעיף אותו אלי" אמר חשווי והסתלבט לו בין הכריות. המן, שהיה בדיוק באמצע להכין את העץ 50 מטר למורדי, הועלה למלך, וישר התחיל להתחנפן. המלך הישהש אותו ("מה, באת להתקטע עלי?") ושאל: "מה נראה לך, שווה לעשות לבנאדם שאני מת עליו באופן טוטאלי?". המן היה בטוח שמדובר עליו (הוא מגעיל אותי. טפו!), ולכן הוא הציע לקחת ת'בנאדם הנ"ל, לשים אותו בלימוזינה של המלך, להלביש אותו בבגדים הכי סטייליסטים שיש, לנסוע איתו ברחוב שניקין בת"א עם גג פתוח ולצרוח "זה האדם הכי קוליסטי בעולם!!". ראה חשווי כי טוב, ואמר לו: "יאללה, לך תעשה את זה למורדי היהודי". המן היה המום. הפה שלו נפתח, העיניים שלו נפערו, האוזניים שלו הזדקפו, הגבות שלו הזדקרו, הריסים שלו התפזרו והנחיריים שלו התרחבו לכאלה ממדים שיכולת לראות את המצח שלו מבפנים. אבל מה? המלך אמר, אז עושים.
אחרי כל זה, (ואחרי שכל המים של הביוב נשפכו עליו כי הבת שלו הייתה בטוחה שהוא מורדי (היה מת)), הלך המן (בלי להחליף בגדים ולהתנקות מהג'יפה) אל המשתה השני שעשתה אסתי לחשווי ולו. הוא ישב עם המלך ואסתי, כשחשווי שאל שוב את אסתי מה היא רוצה. אסתי התחילה לבכות ואמרה לו שיש איזה מישו שרוצה להרוג אותה ואת כל העם שלה. זה העלה לחשווי שלנו ת'סעיף והוא שאל: "מי זה?". ואז אמרה אסתי: "זה הוא! המן!".
בקיצר, המלך היה כל כך מעוצבן, שהוא יצא מהמשתה, ועוד יותר התעצבן כשהוא חזר וראה את המן נופל על המיטה של אסתי. פתאום בא אחד בשם חרבונה (כן, זה שזכור לטוב) והציע לתלות את המן על העץ שהוא הכין למורדי. המלך הסכים והמן ועשרת בניו המתועבים כמוהו מתו למוות על העץ של ה- 50 מטר.
אחר כך חשווי ברוב טובו ונדיבותו (רגע, פרסים לא אמורים להיות קמצנים?) נתן לאסתי ומורדי את הטבעת שלו וגם את חוזה הבעלות של המן על הבית שלו (שכבר לא היה שלו לאור הנסיבות הקיימות). מורדי ואסתי כתבו מכתבים לכל היהודים שמותר להם לצ'קמט למוות את כל מי שבא להרוג אותם, ובשושן הייתה שמחה וצהלה. אז זהו. ומי שלא ראה את השמחה שהייתה בשושן – לא ראה את השמחה שהייתה בשושן (שלא לדבר על זה שהוא לא ראה שמחה מימיו!).
הסוף!!
) ואנחנו רוצות לשמור על קשר חם.