טריקת דלת העץ הדהדה בכל רחבי בית האבן הגדול. מותירה את אשחור אובד עצות מאחוריה. הוא הרהר מספר שניות על עמדו, ואחר סב על עקביו ופנה לחדרו. הוא הוציא מן הארון הכבד את מעיל המסע המאובק, שנראה כאחד שעבר ימים טובים מאלה. הוא ניער ממנו ענני אבק שהתפזרו בחדר, שלח ידו אל אחד התפרים ופרם אותו, שולף משם מגילת קלף ישנה, חתומה בשעווה שחורה. הסס רגע, כמתלבט האם לפותחה או לא, ומיד החל לפסוע נמרצות לעבר הדלת שזה עתה נטרקה בפניו. הוא הדף אותה קדימה, פסע שני צעדים לתוך החדר ועצר, מביט סביבו.
החדר היה אפלולי וקריר, כמעט טחוב, ועל המיטה בחדר שכב בנו, ממרר בבכי. אשחור שקל לגעור בו על רכרוכיותו, אך נזכר במצוות אשתו שלא להעיר לנער דבר ביום זה. הנער עשה עצמו כאינו רואה שאביו מולידו נכנס לחדרו, הוא התכנס יותר לתוך עצמו והתכווץ.
"קוצ'י בני" פתח האב בלשון רכה. "יש בידי איגרת אליך".
קוצ'י, שלא נראה היה כעומד לזוז ממקומו, נותר באדישותו המתריסה.
"קוץ בן אשחור למטה יהודה!" רעם קולו של האב. "קום על רגליך בפני אביך!"
"אינך אבי!" התפרץ כנגדו קוצ'י כששמע את שמו המלא יוצא מפי אביו. "לו היית אבי, כי אז..." קולו נשנק.
ליבו של האב רטט. אשתו החכמה ראתה את הכל. "איגרת מאימך." אמר ולא יסף.
התדהמה ניכרה על פניו של קוץ. "איגרת? מאימי?" הוא הושיט את ידו.
אשחור הגיש לו את הקלף ללא אומר ודברים ויצא במהירות מן החדר.
קוץ המתין עד אשר התרחק אביו, ואז פנה בלהיטות אל האיגרת. הוא שבר את החותם בפראות, ופרס את המגילה לנגד עיניו. פניו החווירו באחת. הוא הבין לאיטו את כל אשר עבר עליו במשך 17 שנים ומחצה.
* * *
אשחור השתרע על משכבו, והזיכרונות שטפו אותו בגעגועים. הוא נזכר בלידתו של קוץ, ואיך חודשיים לאחר מכן נפטרה אשתו חלאה, שהיתה אימו של קוץ. נערה ניסתה לנחמו ללא הצלחה. "היא לא תבין לעולם" הרהר אז בעצב. "היא לא תבין מה היא האישה הראשונה בשביל גבר". מצפונו אכל אותו אז, על הרעות שעולל לה, לחלאה, במשך שנות נישואיהם. "חלי שלי.." לחש אל התקרה. "חלי..."
* * *
קוץ הניח את המכתב על המיטה ושקע אף הוא בזיכרונות. הוא עצם את עיניו ונשען אחורנית, משחזר הכל, מהיום בו התוודע לשמו האמיתי, ומשם להצקות שעבר מצד בניה של נערה. הוא נזכר בבר המצווה שלו, איך הגישו לו בול עץ ועליו חרוטות המילים "וקוץ ודרדר תצמיח לך", ואיך הריעו למראה פניו האדומות כסלק.
הוא חזר אל האיגרת שהותירה לו אימו, שנפטרה בטרם השאירה לו ולו זיכרון יחיד.
"....'חלי', כך הוא קרא לי. היחיד שלא לעג לשמי. אדרבה, הוא שיבח אותו. 'חלאה', היה אומר. 'כמו חלאים, מעשי ידי אמן'. ציטט משיר השירים. 'שמך עמוק וצופן בחובו סוד, חלי שלי.' היה מלטף במילותיו.
חלי פירושו תכשיט. אך לא לכך היתה כוונת הורי כשקראו בשמי. הם התכוונו להביע את סלידתם מכך שנולדה להם בת בכורה, לבנה בהירה, לא רצויה בעליל. אך הוא אהב את שמי, יחדיו הפכנו אותו לשם טהור. גם את שמו, אשחור, הפכנו בהבל פינו לאשי. אשי אהובי. אשי אוהבי.
עם הזמן נישאנו, ילדתי לו את צֶרֶת ואת צוחר, ואז.. הוא נתקל בה. נערה - כך קרא לה. היה אומר שכשמה כן היא. נערה בצחוקה, באישיותה ובמרצה. אך אני ידעתי את הסיבה האמיתית. היא היתה נערה ביופיה.
הייתי אז בהיריון, והוא החליט לשאת אותה. בשבילו היא היתה אישה, בשבילי - צרה. הוא כבר לא קרא לי חלי. ודאי שלא 'חלי שלי'. היה הוגה את שמי לאיטו, במלרע, חלאה.
באתי לחתונתם. להשתתף עימם ביום שמחתם, בעוד אנוכי ביום אבלי. ביום מותי. ביום רצח נשמתי. חייכתי סביב, נראיתי מאושרת. כולם ברכו את נערה כל כך שאני היא צרתה ולא מישהי אחרת. אבל בליבי פנימה... משהו נחתך בתער חד.
לא יכולתי לשאת זאת, ויצאתי לפוש קמעה בין שדרות העצים הגבוהים שהיו במקום. בצאתי נתקלתי בדמות אישה, קצת מוכרת, אך לא זכרתי מהיכן. היא פנתה אלי ברוך והציגה עצמה כאשתו של כלב גיסי. שמה לא היה יותר טוב משמי. 'אני עזובה' כך אמרה. 'ואת?'
* * *
"עזובה?" היא שאלה בתמיהה.
"כן, זהו שמי. הוא אינו שם רגיל, יודעת אני. אך אני אוהבת אותו" אמרה בחיוך.
חלאה נאבקה עם עצמה בלבטים קשים כיצד להגיב. אותות המבוכה ניכרו על פניה. "תעכלי לאט, אני יודעת שקשה לקבל את זה" ניסתה עזובה לבוא לעזרתה.
"לא..." מלמלה חלאה. "פשוט... שמי חלאה." הטילה את גוש החימר שישב בגרונה.
להפתעתה הרבה, פרצה עזובה בצחוק מתגלגל. "אז אנו באותה עזרה ככלות הכל!" חייכה חיוך רחב עד שחלאה השיבה לה חיוך קורן.
"את לא נראית מאושרת עם שמך. צודקת אני?" שאלה עזובה משגווע צחוקה. הדמעות ששטפו את לחיה של חלאה ענו לשאלה יותר מאלפי מילים. עזובה נשקה לראשה של חלאה וחיבקה אותה בזרועותיה.
"היודעת את" לחשה. "אנו, נשים הנושאות שם כזה, זכינו לכוחות מיוחדים. בנערותך הושפלת על ידי חברותייך, האין זאת? התעללויות אלו חישלו את נפשנו ורוחנו. האין את חשה שראייתך בהירה יותר מראייתו של אשחור? שנפשך רגישה יותר? שיכולה את לחנך את ילדייך ולשים את ליבך לצרכיהם? יודעת אני, חלי יקרה, שקשים הדברים. ואולי לו ניתן הדבר בידי, הייתי שבה להיות כאחד האדם, אך עתה, מאחר וזהו שמי, סופגת אני את הטובות המועילות היוצאות מכך. הרימי ראשך, ילדתי. והשתמשי בתבונה בניסיון אשר הועידו לך הורייך. היי שלום, חלאה יקרה!" סיימה עזובה את דבריה. היא נשקה לחלאה והותירה אותה מתייפחת בין עצי הארז הגבוהים.
* * *
"...מבין אתה בני? עזובה לימדתני כיצד להפיק את הטוב מן הרע.
בתחילה, מיאנתי להקשיב לה. וכשנולד בני כעבור ארבעה חודשים, קראתי את שמו 'אתנן', להפגין את בוזי כלפי נערה, צרתי. אביך, אשחור, כעס מאד. ומאז הדיר מיטתו מחדרי. נערה היתה אשתו ואילו אני הייתי - שפחתו. תולעת ולא אישה. חלאת אדם ממש.
מעט לאחר מכן נפטרה עזובה בלידתה, ואף ולדה מת עימה. הו, קוצ'י, מה בכיתי על קברה הטרי והרענן! וכאשר קם גיסי כלב משבעת ימי אבלו, אמרתי בליבי לקיים צוואתה של עזובה.
גידלתי את ילדי ברגישות, נעשיתי נעימה יותר לבריות, ואף אישי חזר אלי. אז ילדתי אותך, בני מחמדי. השקעתי בך את כל כוחותי, את כל מרצי ואוני, כל עולמי היית! אך מחלה קשה תקפתני, שיודעת אני שלא אקום ממנה. לכן כותבת אני לך מכתב זה.
שואל אתה מדוע קראתי בשמך זה. ובכן, אביך הוא זה שקרא בשמך, יחד עם נערה אשתו. בשעה בה שכבתי על ערש דווי לאחר לידתי, קרא בשמך אביך. זעמתי עליו לאחר מכן, אך את הנעשה אין להשיב. או אז, גמלה בליבי החלטה לכתוב לך את דברי עזובה, כמעין צוואה שתועבר לדורות.
כועס אתה על אביך. מתנכר אתה אליו. זועם אתה על חוסר יחסו אליך.
בקשתי היא לך: אנא, כבוש את חרון אפך, מחל לאביך, והנצח את שמו בבנך. אל תכרית את שמה של המשפחה באשמתה של אשת מדנים. קרא לבנך בשמו, והוכח שאינך נוטר טינה, אלא אדם מיושב בדעתו, היודע מה הוא עיקר ומה הוא טפל.
ודאי שואל אתה, כיצד אדע זאת? מנין לי שכועס אתה על אביך?
ובכן, מסרתי איגרת זאת ביד אביך, וביקשתיו שימסרנה לך ביום בו תרגז עליו ויפקע זעמך, עד כדי שתאמר לו בפניו שאינו אביך.
בקשתי האחרונה לך, בני מחמדי, היא שתמחל לו. השאר לו זכר ושארית בעמו, ותמיד - זכור את דברי עזובה, האשה החכמה והאומללה, שהשכילה להוציא מעז מתוק, ומרוע גדול - טוב מאיר.
היה שלום, בני שלי. מה צר לי על שלא תכירני, אך זהו רצון הבורא.
אוהבתך, אמך."
קוץ סיים את קריאת המכתב בעיניים דומעות. עשרות מחשבות התרוצצו במוחו, והוא - לא ידע אנא יפנה. הוא השתרע על יצועו, ראשו עסוק במחשבות, ואט אט עיניו נעצמו והוא שקע בשינה עמוקה.
* * *
לאחר ארבע שנים ילד קוץ את בנו הראשון, וקרא שמו ענוב. מצפונו היכהו על שלא שמע בקול אימו, והוא הלך לשפוך את ליבו באוזני דודו, כלב.
לאחר כמחצית השנה כרעה ללדת בן אישה נוספת. אפרת, אשתו החדשה של כלב.
שמו של הרך הנולד נקרא חור, על שמו של אחי כלב, אבי קוץ.
כלב וקוץ שוחחו בקרן זווית לאחר הכנסתו של חור הקטן בבריתו של אברהם אבינו, כשלפתע ניגש אליהם אשחור. הם הביטו זה בזה, ואשחור פצה את פיו ואמר: "קוצ'י בני.. מצאתי את איגרת אמך וקראתי בה. אנא, מחל לי! יעידו השמים על חרטתי השלמה על מעשי כלפי אמך. התסלח לי?" שאל ועיניו דומעות.
"אבא... אבי.." נפל קוץ על צווארו של אביו בבכי מתפרץ.
"התסלח לי?" שאל שנית אשחור. "אנא!"
קוץ התנער והזדקף. "לא אכחד ממך, אבי. איני יכול לסלוח. כאבי עודנו צורב." הוא הטיל את מילותיו לאיטו כקובע מסמרות. "הנה, שארית תישאר לך מחור הצעיר. באשר לי - יהי ה' ביני ובינך. הבה ניפרד בשלום ולא באיבה. ומי יודע, ואולי יבוא יום בו אמחל לך בלב שלם. צר לי מאד, אבי." אמר בעיניים לחות. "צר לי."
