לבקשת [לא זוכרת מי] אני מפרסמת את כתבה כאן:
מסע במדינת החמאס - אהרן גרנות, ג'בליה
"אתה רואה את הארובות? זוהי תחנת הכוח שלכם באשקלון, מכאן אנו יורים עליה", סיפרו אנשי החמאס בגאווה
מסע במדינת החמאס - אהרן גרנות, ג'בליה
זה התחיל כסיור מתוכנן על ידי צוות עיתונאים פלסטיניים במטרה להראות כיצד מתנהלת עזה תחת שלטון החמאס. עד מהרה זה הפך לסיור מצמרר שבמהלכו ביקר אהרן גרנות באתרים שמהם יורים אנשי החמאס קסאמים על שדרות, אשקלון, נתיב העשרה, יד מרדכי ועוד G "הצבא שלכם יורה על שטחים ריקים", סיפרו אנשי החמאס בגאווהG ולא תאמינו מה קרה כשביקשנו להגיע לגוש קטיף החרב G מסמך מצמרר
אהרן גרנות, ג'בליה, עזה. צילום: אהרן מיכאלי, התמונות באדיבות עיתון במשפחה.
בפאתי מחנה הפליטים ג'בליה שבעזה מצויה גבעה שעליה עומדים מספר בתים. על אחד מהם מונפים בגאון דגלי אש"ף והחמאס משל מודים על שיתוף הפעולה בין שני הארגונים. בקצה הגבעה הזאת עמדנו. "תסתכל כאן", אמר ריאד סולטן איש החמאס והחווה באצבעו, "אתה רואה את הבתים הלבנים היפים האלה מרחוק?"
אי אפשר היה שלא להבחין בבתים הלבנים הבוהקים שבלטו מאוד על רקע עיי החרבות והנוף האפרורי שנשקף מתוך מחנה הפליטים. "אלו הבתים של שדרות", ירה ריאד בהפתעה. "כאן גר שר הביטחון שלכם עמיר פרץ", הוא הפגין ידע מדאיג, "ומגג הבית הזה יורים האנשים שלנו על שדרות וסביבותיה", סיים את דבריו בלי להניד עפעף.
התחלתי לרעוד מפחד, "צריך לעזוב מייד. צה"ל יכול להפגיז בכל רגע", אמרתי לו. ריאד נראה נינוח וצחק צחוק משוחרר. "אתם טיפשים", אמר בלעג, "הצבא שלכם יורה רק במקומות שבהם אין אנשים. למקומות שמהם אנחנו יורים הוא בכלל לא יורה. אין לך מה לפחד", הרגיע.
ביקשתי לגשת אל עמדת הירי בה ניצבו כמה אנשים עסוקים בחימוש, להיפגש עם היורים. הצלם שלנו כבר הכין את המצלמה אבל ריאד לא הניח לי. "עד כאן", פסק, "חסר לי עכשיו שהם יבקשו ממך דרכון ויגלו שאתם ישראלים, לא כדאי".
רק דקות קודם לכן אסף אותנו ריאד, המשמש כעוזרו של אחד מראשי ממשל החמאס (את זאת ידעתי רק מאוחר יותר), ממעבר הגבול שבין ישראל לרשות הפלסטינית במסוף ארז. בעצת כמה עיתונאים פלסטיניים שארגנו עבורי את הסיור המצמרר הזה, הסתרתי את דמותי החרדית מאחורי פאה נוכרית שהחליפה את כיפתי. מתחתיה דחפתי גם את פיאותיי. את הציציות כמובן הכנסתי פנימה. גם הצלם שינה מעט את חזותו. הפעם זה מסוכן. העיתונאים הפלסטיניים קיבלו את פני במסוף הגבול והכירו לי את ריאד סולטן, עוזרו של הבכיר בחמאס. הבכיר ביקש ממני שלא לאזכר חלילה את שמו, פן יוצא להורג באשמת שיתוף פעולה עם ישראל. אני מכבד כמובן את בקשתו.
לא בטוח שתחזור הביתה
"יש לנו לוחמים רבים", סיפר לי ריאד בעודנו עומדים ליד גבעת ירי הקסאמים. "ביניהם גם תלמידי תיכון רבים וסטודנטים באוניברסיטת עזה. את כולם מגייס החמאס לירות על ישראל. הם עומדים כאן בכל שעות היום והלילה ויורים קסאמים על יישובים ישראליים. את ה'בומים' היוצאים מכאן, שומעים כל התושבים היושבים בבתיהם וחוששים שחיל האוויר הישראלי יתקוף את בתיהם. אבל הוא לא בא, לפחות לעת עתה.
למה, בעצם?
ריאד משך בכתפיו כאינו יודע, "אנא עארף" (אני יודע?) אמר.
השיחה בינינו התנהלה באנגלית. שתיקה השתררה ואני הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני, אזרח ישראלי, מתיישב מחברון, נמצא עכשיו עמוק בשטח האויב, ממש במקום שממנו יורים מידי יום על הישובים שלנו.
החמאס מקים בכוונה את המשגרים ועמדות הירי במקומות מרובי אוכלוסין מתוך ההערכה שצה"ל יימנע מלירות לעבר מקומות אלה מחשש לפגיעה באזרחים. ואכן, במקום זאת יורה צה"ל ללא הפוגה לעבר מקומות ריקים מאדם. הארטילריה של צה"ל מקימה רעש רב רק כדי לעשות 'כאילו', אבל הפגזים נוחתים במקומות ריקים.
אפשר לצלם את העמדות?
"בטח שאפשר, אבל בוא נעשה את זה בזהירות, לא כדאי שיראו אותנו מצלמים, למרות שכל תינוק כאן יודע היכן העמדות". וכך עמדנו נסתרים למרגלות הגבעה וצילמנו כמעט באין מפריע את העמדה. כפי שצילמנו לאחר מכן את העמדות האחרות.
"אל תחשוש", אמר ריאד, אבל האמת שאני כן חששתי. אהרן מיכאלי הצלם שלנו צילם ללא הפוגה ואני הבטתי בחשש לצדדים. עוברים ושבים מעטים שחלפו ברחוב כמעט לא שמו לב לנוכחותנו.
אין זה ביקורי הראשון בעזה, אבל אינה דומה עזה שתחת שלטון הפתח' לעזה שתחת שלטון החמאס. "מאז עליית החמאס לשלטון הרשות השתגעה לגמרי", הסבירו לי עמיתיי הפלסטינים. "כל קצין הוא שליט לעצמו, הוא יכול לחטוף אותך לחקירה וכלל לא ברור שתחזור הביתה". ולכן נשמעתי לעצתם ודאגתי היטב להתחפש.
המשכנו בנסיעה קצרה בסמטאות ג'יבליה. המוני נערים חזרו באותה עת מבית הספר, לבושים בחולצות כחולות, מכנסיים מהוהות ונעלים בלויות. להורים שלהם אין מספיק כסף לקנות להם בגדים. בבית הספר הם שמעו שיעור נוסף בהסתה נגד היהודים.
כל אחד מהנערים הללו הוא מחבל מתאבד בפוטנציאל. חלק מהם יניח את התיקים בביתו ולאחר מכן ימהר לעמדות כדי לירות לעבר ישראל. ה'שוטרים' הרבים המסתובבים ברחובות לא קיבלו משכורות כבר חודשים רבים. הכבישים רעועים והרוסים ועליהם לא נוסעות כמעט מכוניות. "לתושבים אין כסף לקנות דלק", רוטן בפנינו ריאד הנהג המקרב אותנו אחרי מספר רחובות לשטח נוסף.
מקץ נסיעה של מספר דקות אנו מבחינים בשטח חרב, זהו הישוב אלי סיני ואחריו הישוב ניסנית. מעל אלי סיני נמצאת גבעה נוספת. זוהי נקודת התצפית הטובה ביותר על תחנת הכוח של אשקלון.
עצרנו את המכונית בקרבת מקום ויצאנו החוצה. ריאד הצביע לעבר גוש בתים עירוני הנראה היטב גם בעין רגילה. "כאן אשקלון", הוא אומר, "מכאן יורים אנשי החמאס לעבר העיר. אתה רואה את המגדלים? זוהי תחנת הכוח של אשקלון, מכאן מטווחים עליה כל ערב".
ולא פוגעים, התרסתי
ריאד סולטן צחק, "מי אמר לכם שאנחנו לא פוגעים?" שאל ואמר בשאלתו הרבה יותר ממה שלא אמר.
"הנה, תסתכל", הוא מראה לי קבוצת בתים לא רחוקה, "זהו קיבוץ 'יד מרדכי' שלכם, גם עליו אנחנו יורים. תראה את הבתים הרחוקים מאוד", אמר בלעג מושחז והצביע על קבוצת בתים לבנים שבקושי נראו, "זוהי אשדוד, תראה כמה היא קרובה".
לא ייאמן.
"זה לא שישראל לא עושה כלום", מבקש ריאד לתקן מעט את הרושם, "רק אתמול נהרג כאן חייל שלנו מאש הכוחות שלכם, אבל זה נדיר".
נכנסנו מצומררים למכונית, המומים מהקלות שבה הוא הראה לנו את מקומות הירי. ריאד המשיך לנסוע כשלפתע אשר יגורתי בא. מחסום של 'שוטרים'. הפעם איני מגובה בביטחון המסכל. הפחד זוחל לו מהראש ויורד לרגליי הרועדות. הנה עוד רגע, הם יגלו שאני אזרח ישראלי ואז, או שהם שפויים והם יתנו לנו לעבור ללא בעיות, סוף סוף מדובר במכונית של אחד מראשי השלטון החדש. אם הם שייכים לפלג אחר של החמאס, הם יכולים להחליט לעצור אותנו לחקירה ובמקרה הטוב, לגרש אותנו מייד לגבול הישראלי. על המקרה הפחות טוב לא כדאי להרחיב את הדיבור.
אלא שה'שוטר', מתברר, לא רק שהיה שייך לפלג ה'נכון' אלא גם היה חבר של הנהג שלנו. הוא הציץ בחטף על פנים המכונית וחייך אל ריאד ואפילו אלינו. הוא כמובן לא ידע שאנחנו ישראלים, השניים החליפו מילים חמות וריאד המשיך בדרכו. נשמנו לרווחה.
ריאד המשיך לנווט את מכוניתו בין סמטאות הכפר, בדרכו להובילנו למקום נוסף שממנו יורים לעבר ישראל. המכונית ניווטה בין סמטאות מחנה הפליטים. עד מהרה אנו מבחינים בגבעה נוספת. "כאן מאחורי הגבעה", הסביר ריאד, "נמצאים משגרים נוספים, מכאן יורים על הישובים שלכם בלי הפסקה. זאת ממש עמדה צבאית".
מעבר לגבעה נמצא המקום שבו שכן פעם אלי סיני. גדרות תיל רבות מקיפות את הסביבה וביניהן מסתובבים אנשים חמושים. "כאן נמצא מחנה אימונים של החמאס", מסביר ריאד, "וגם מכאן יורים על הישובים שלכם. רצינו לתעד את המקום. הצלם כבר הכין את מצלמתו. מבעד למראה הבחין ריאד במצלמה ועצר בחריקת בלמים את המכונית. "השתגעת!" צרח, "אם יראו אותנו בטוח שניעצר. זהו שטח צבאי ואסור בשום אופן לצלם. הם יורים בכל מי שמצלם ולא משנה היכן הוא עובד". הורדנו את המצלמה ונמלטנו בבהלה.
אנו ממשיכים בדרכנו ומבחינים בבית שבור והרוס בצד הדרך, "גם כאן הייתה עמדה של שיגור קסאמים. לכאן ירה טנק שלכם והרס את הבית", מספר ריאד ואני מתפלא על טווח הירי של הטנק עד שריאד פותר לי את הבעיה: "זה היה לפני שיצאתם מעזה, הטנק היה קרוב", הוא מספר. עכשיו אנחנו רק יכולים לחלום על פגיעות מסוג זה.
ביטוי מוחשי לרעב
מאז עלה החמאס לשלטון ומדינות אירופה מחרימות את ממשלת החמאס החדשה, הרעב קיבל ביטוי מוחשי ברחובות. החנויות פתוחות אומנם, אך אין להן כמעט מה להציע. חנויות הירקות והפירות מוציאות אומנם סחורה, אך היא דלה ורקובה. ריאד מנווט את המכונית המפוארת בסמטאות הצרות, השבורות והמצחינות שצינורות ביוב מפוצצים יוצרים בהם שלוליות מזוהמות שבהן משתעשעים ילדים קטנים שספק רב מתי ידעו בגד להחלפה או אפילו מקלחת טובה. לאחרונה הפסיקה עירית עזה לתקן את התקלות במערכת הניקוז והמים, אין כסף לעירייה ואין כסף לממשלה. האמת, לא חשתי בליבי רחמים לאלה שבחרו לעצמם ממשלה של טרור.
"אין לנו כסף לאוכל", רוטן ריאד.
"אתם אשמים, בחרתם לכם ממשלה של טרור, אז קיבלתם חזרה. העולם לא יכיר בכם עד שלא תכיר הממשלה שלכם בנו", אני מנסה להסביר את מה שהוא שמע גם מאחרים.
"אני לא מבין אתכם", טען, "זוהי הדמוקרטיה, בחרנו לנו ממשלה ואתם צריכים לכבד אותה".
"הם אינם מכבדים אותנו ואינם רוצים להכיר בנו, יתרה מזאת, אתם הרי יורים לעברנו כל הזמן אז אלה התוצאות", השבתי.
"אז בגלל זה צריך להרוג אותנו? מאז החרם של אירופה וארה"ב אין לנו חיים".
ליד ג'בליה, בדרך למרכז עזה אני מבחין בבתים חדשים. בירור קצר מעלה כי אלה הם בתים שאת בנייתם תרם האיחוד האירופי. מתגוררים בהם אנשים חולים לצד מי שנפגעו מהירי של צה"ל וגם כאלה שיש להם קשרים בממשל החדש ויכלו לסדר לעצמם בתים חדשים.
"תגיד לי", אני מנסה את הלא יאומן אם כבר הגעתי עד כאן, "תוכל לקחת אותי לבתי הכנסת החרבים של גוש קטיף?" ראשו של ריאד החל להסתובב שוב ושוב כדי לסמן את המילה 'לא', ואני הבנתי כי המשימה לא תהיה קלה כלל ועיקר.
"תנסה", הפצרתי, וריאד שלף את הטלפון הנייד שלו והחל לבצע סדרה של טלפונים שבכל אחד מהם דיבר בערבית שאותה לא הבנתי. דבר אחד כן הבנתי. הבוס של ריאד וכמוהו אחרים לא היו מוכנים ליטול את הסיכון. "היום חוטפים כאן כל אחד גם אם הוא אינו יהודי וגם אם הוא אינו אזרח ישראלי ואתה גם יהודי חרדי וגם ישראלי, אנחנו רוצים שתחזור בריא ושלם, מי יודע אלו שוטרים מאיזה פלג ניצבים בצד הדרך", העביר לי ריאד את מה שאמרו לו הבוסים שלו. "הכניסה לאזור גוש קטיף רגישה מאוד, הנכנסים לשם נבדקים בשבע עיניים. תמיד חוששים שמא היהודים ינסו לחדור ולחזור".
כל ניסיונותיי להגיע לישובים החרבים עלו בתוהו.
"הממשלה משוגעת"
בשעות הצהרים המאוחרות אנחנו עוברים בדיר אל בלאח אף הוא מחנה פליטים בצפון הרצועה. בניגוד למקומות אחרים, לעיתים כוחות צה"ל יורים אל תוך מחנה הפליטים והדבר ניכר בשברי הבתים הרבים. הפגזים משום מה נוחתים גם שם במקומות שבהם אין ריכוזי אוכלוסיה. פעם היו שם מפעלים ליצור טילים של החמאס, מה שקרוי בשפתנו 'מחרטות'. היום אין שם כלום.
פני אינן משות מחלון המכונית. עזה של החמאס אינה דומה כלל לעזה של ה'פתח' שאותה ראיתי לפני חצי שנה. ברחוב סלאח א-דין המוביל ממעבר ארז עד מעבר רפיח, אין כמעט תנועה. לפני חצי שנה בקושי יכולנו לזוז בפקקים הרבים שיצרו הגרוטאות שנסעו על הכבישים השבורים. ברחובות עדין ניכרים היטב סימני הבחירות שנערכו לפני מספר חודשים. הקירות ועמודי החשמל מלאים בתמונות המועמדים מהחמאס והפתח. אלא שהפעם מונפים דגלי החמאס בכל מקום אפשרי, גם על העמדות של מחסומי השוטרים, מה שמעיד על השלטון החדש ברשות.
על המדרכות נראים מעט אנשים. "אנשים מסתגרים בבית מבושה, אין להם מה לחפש ברחוב, אין עבודה ואין מה לקנות", מסביר ריאד.
"תכירו בישראל, תחדלו מדרך הטרור, יהיה אחרת", אני מציע.
"אתה יודע מה?" הוא נכנע, "מישהו צריך להשפיע על הממשלה שלנו שתצהיר שהיא מכירה בישראל. אנחנו ממש כבר לא יכולים לחיות כך, הממשלה שלנו משוגעת", הוא מעז לומר.
השמש יוקדת בחוץ, המזגן עובד בתוך המכונית, אבל הפאה הנוכרית שבה אני לבוש מציקה. אני מבקש את רשותו של ריאד להורידה לרגע, והוא נבהל. "יותר טוב בשבילי ויותר טוב בשבילך, אל תוריד את הפאה, אל תחבוש את כיפתך", הוא מתחנן. נכנעתי. פיקוח נפש דוחה זיעה.
בן לאדן כדוגמא
במרכזה של עזה, בשכונת עומאר אל מוכתר, מצויים מרכזי השלטון של הרשות. שלטי חוצות מזמינים את המוני העם לצפות בסרטים שבהם מככבים בעיקר אנשים חבושי טורבאנים ומגודלי זקן בנוסח הטליבאן. אפילו דמותו של בן לאדן עצמו נראית באחת הכרזות. סרט אחר מציג את ערפאת עצמו. מאז שהוחלף השלטון נעלמו מחוצות העיר הסרטים המערביים. בכלל, בעזה של החמאס, דמותו של בן לאדן מככבת כאן בכל מיני צורות ומשמשת דמות לחיקוי והערצה להמונים.
אנו עוברים ליד בית הסוהר המרכזי של הרשות. כאן כלואים מתנגדי המשטר, כלומר אלה שלא הוצאו עדיין להורג בברוטליות. ליד הדגל של אש"ף שהיה תלוי כאן לפני חצי שנה, נוסף עכשיו הדגל הירוק של החמאס. את פתח בית הסוהר מקיפים מחבלים לבושי מדים ובידיהם תתי מקלע מסוג 'קלצ'ניקוב'. אנחנו לא מעזים לחשוב על צילום המבנה. לידו מבנה מרשים לא פחות, זוהי ה'סראיה', כאן נמצאת מפקדת 'כוחות הביטחון' של הרשות – כלומר מרכז האויב. "גם הצרפתים בזמן שלטונם ישבו כאן, כך גם אתם הישראלים השתמשתם בבניין הזה, ועכשיו אנחנו משתמשים בו", אומר ריאד.
מספר שעות ערך הביקור בארץ החמאס. הבטתי סביבי כלא מאמין, עיר בהתרסקות, שמעידה על המצב ברשות הפלסטינית כולה. ליד הבניין המפואר ששימש כ'ארמון הנשיאות' אין עכשיו כמעט כלום משום שמרכז השליטה עבר לרמאללה. לבד ממחבלים במדים הנקראים 'שוטרים פלסטינים' השומרים על המקום, מה שלא איפשר לנו להנציח זאת במצלמתנו. גוש קטיף, סיפרו לי אנשי החמאס במהלך הסיור, הוא שומם וריק פרט לשני מחנות אימונים של החמאס, האחת באלי סיני והשני בנווה דקלים. פעם, לפני שיצאנו מכאן היה גוש הישובים פורח ולאנשי עזה הייתה לא מעט עבודה בישראל. האם לא מתקיימים כאן דברי הרמב"ן על הפסוק "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", שאין זו אלא הבטחה שארץ ישראל תתן פריה בעין יפה רק לעם ישראל? צריך להיות בעזה וסביבותיה כדי לראות זאת פנים אל פנים.
"עוד תתגעגעו לחמאס"
אוניברסיטת עזה, היא גוש בניינים צר ישן ומתקלף מול בניין הסריאה. זהו למעשה בית הגידול המרכזי של מחבלים ומתאבדים. לתוך לוע הארי הזה אני ניכנס (מחופש להזכירכם), ומאחר והמראה שלי אינו שונה כמעט מכל מראה מערבי (לבד מהזקן, אבל הם רגילים לכל מיני 'אנשי רוח' מערביים מגודלי זקן הבאים לתמוך בהם, הסבירו לי קודם לכן), אינני מעורר כל תשומת לב. המעלית מקולקלת וללשכתו של נשיא האוניברסיטה שבקומה השלישית אנו נאלצים לעלות ברגל. אני מביט בסטודנטים. רבים מהם החלו בתקופה האחרונה לגדל זקן ולהסתובב בג'לאביה, אות לפנאטיות הדתית שאחזה את ההמונים וגם את הסטודנטים שאין לי ספק שהיו חונקים אותי במו ידיהם לו רק ידעו מי אני.
פרופ' זוהאיר קואיל נשיא האוניברסיטה דווקא כן ידע היטב מי אני. לשכתו שבקומה השלישית עמוסה בעוזרים ובסגל האוניברסיטה שבא לפגוש באויב היהודי. שם אני גם מוזמן להסיר את הפאה שהסתירה את זהותי ולחבוש את הכיפה. ידידיי העיתונאים הפלסטיניים שארגנו לי את הסיור הזה, מסבירים שוב לפרופסור הצעיר המגדל זקן קצר ומטופח מהו עיתון 'משפחה' ומי אני, ועד מהרה אנו מתיישבים והתקרובת מוגשת. הבעת תדהמה נסוכה על פניהם של המלצרים הנכנסים לחדר. רק לפני רגע ראוני מגודל שערות, והנה לפתע מתגלה בעל קרחת חבוש כיפה ופיאות שנוספו לדמותי, אבל הם אינם אומרים דבר.
יהיה פעם שלום? שאלתי את פרופ' קואיל
"אם תעשו צעדים לשלום יהיה שלום, בינתיים אתם יורים לעברנו ללא הפוגה, מונעים מאיתנו כל עזרה כלכלית והמצב בעזה נמצא לפני קריסה מוחלטת. אנחנו לא אחראיים לאנרכיה המוחלטת שתהיה כאן אחרי הקריסה, עוד תתגעגעו לחמאס".
מי שאינו מכיר בישראל הוא החמאס ומי שיורה לעברנו ללא הפוגה זה אתם?
"החמאס לא יכיר בישראל כל עוד היא תישאר בגבולותיה הנוכחיים. אם תהיה נסיגה לקווי 67' יהיה על מה לדבר. הירי לעבר הישובים הישראלים הוא תגובה ישירה לתסכול העמוק השורר בקרב התושבים לנוכח התנהגות ישראל".
התסכול העמוק נובע מהכלכלה שנעצרה אצלכם עקב הצהרות על השמדת ישראל, העולם אינו מקבל את ההצהרות האלה.
"לא נכון. העם בחר את הממשלה הזאת. תראה את הסטודנטים שלי כאן, רובם מופיעים עכשיו בלבוש דתי, זה לא היה קודם. העם מזדהה עם הערכים הדתיים של האיסלאם, בדיוק כמו שקורה עכשיו אצלכם תהליך של שיבה למקורות. זאת הסיבה שהחלפנו את השלטון המושחת בשלטון חדש. זה מה שהעם רוצה, עליכם להכיר בזה. החמאס הוא עכשיו השותף שלכם".
שלא רוצה לדבר איתנו...
"תחזרו לקוי 67' ויהיה על מה לדבר, עד אז אכן אין על מה לדבר".
רשמית השיחה קשה ונוקבת. פרופ' קואיל הוא במפורש אויב שמגדל מחבלים ומתאבדים. הוא מודע לכך. מעשית, מתגלה האויב כאיש נחמד. אני לא הישראלי היחיד שהוא פגש. ביומני הפגישות שלו אפשר למצוא בין היתר גם את בנימין בן אליעזר וישראלים נוספים. אחת לשבוע הוא עולה לירושלים ומקיים שם פגישות רבות הן עבור האוניברסיטה שלו והן על מנת להעשיר את הידע האינטלקטואלי שלו.
כשאני מספר לו על הקהילה היהודית העזתית שחיה כאן ועל רבי ישראל נג'ארה שהיה תושב המקום, הוא מגלה עניין רב. גם כשאני מספר לו על בית הכנסת היהודי העתיק הוא מופתע לחלוטין. "הייתי שם לפני שנים רבות עם אבי פרחן", סיפרתי לו.
"אין שם מישהו הגר במבנה?" הוא מתעניין. "זהו אתר ארכיאולוגי ואין שם איש", אני אומר לו ועד מהרה עוברת השיחה לפסים אחרים. פרופ' קואיל המתעניין בארכיאולוגיה לא שמע מעולם על האתר והוא מפציר בי ליידע אותו היכן האתר. האוניברסיטה שלו בהחלט מעוניינת לשמר אותו.
אתה יודע שאני מבקש לבקר בבתי הכנסת של גוש קטיף ואיש אינו מאפשר לי", אני מעלה שוב את הבקשה.
"הם צודקים", משיב קואיל, "מסוכן מאוד שם עבורך". "אולי תבוא איתי", אני מציע והפרופסור מתחלחל, "אתה מתאר לעצמך מה יקרה לי אם יתפסו אותך ואותי ביחד, זה לא בא בחשבון".
שעה וחצי שהינו בלשכתו של נשיא האוניברסיטה, הרגשתי כמו דניאל בגוב האריות. מתחתיי שורצים הנחשים והעקרבים, אבל פרופ' קואיל, צריך לומר, עשה כל שביכולתו שארגיש בנוחות.
סובלים ומפחדים
בית המלון 'מַרנָה האוז' הנמצא במרחק מספר רחובות מהאוניברסיטה, הוא היחיד הפתוח בימים אלה בעזה. את חדריו ממלאים בעיקר עיתונאים זרים ונציגי ארגוני הסיוע. תיירים אין בכלל. כניסה לחצר בית המלון, היא מעבר לעולם אחר. את הצייה והצלמוות שבחוץ, מחליפים דשאים מוריקים, ואת מקומם של הלכלוך וההזנחה מחליפה צמחיה עבותה הכוללת עצי פרי ופרחים מדיפי ריח נינוח.
מתחת לעצים ובינות לפרחים מפוזרים שולחנות נמוכים שסביבם כורסאות קלועות מקש המזמינות אותך לשבת ולהירגע. מלצרים דוברי ערבית, אנגלית וצרפתית מסתובבים בין השולחנות ומציעים לאורחים מאכלי טריפה למהדרין. לולא הפחד והבטן המקרקרת ולא מרעב, יכולתי לשבת על אחת מהכורסאות ולהירדם.
זהו המקום שאותו ייעדו מארגני הסיור לארוחת צהרים. הם רק שכחו שאני מנוע מלנגוע במאכלי טריפה. עד מהרה נמצא הפתרון בדמותה של כוס חד פעמית ובתוכה תה מתוק שהכנתי. סביב השולחן היו מסובים ידידיי העיתונאים ועוד כמה אנשים שפעם היו אנשי עסקים ועכשיו הם מובטלים. הם לא בחרו בחמאס והם מלאים טענות כרימון על המשטר החדש. בזקנו של ה'נביא' מוחמד הם השביעוני שלא אפרסם לא את שמותיהם ולא את תמונותיהם, פן יבולע להם על ידי המשטר החדש וצמא הדמים הזה, אבל יש להם לא פחות בטן מלאה על ישראל.
וכך בעודי גומע תה מתוק, אני שומע על חייהם המרים של בעלי העסקים המתמוטטים שנאלצו לסגור את עסקיהם באין להם קונים, על יצואנים שאין להם למי להציע את סחורתם בשל חרם העולם ויבואנים שאין להם מהיכן להביא סחורה. "היה לי פעם עסק משגשג של אלקטרוניקה", מתנה אחד מהם את צרותיו, "הייתי איש עשיר ואז הפסיקו לתת משכורות לשוטרים ואנשי המנגנון, הם לא באים יותר לקנות. גם לקוחות אחרים שהיו פעם אנשים שהיה להם כסף, לא באים לקנות. נאלצתי לסגור את העסק. יש לי שתי נשים ו-15 ילדים, אין לי מהיכן לתת להם אוכל. כל היום אני מסתובב מחוץ לבית, מתבייש להישאר בבית".
האחר מאשים אף הוא את שלטון החמאס אבל מאשים במקביל את ישראל שבמעשיה ל'הנצחת הכיבוש', כדבריו, גרמה לעם הפלסטיני לבחור את האלטרנטיבה הקיצונית יותר בדמותו של החמאס ועכשיו אין תקווה בכלל.
ראיתי היום יורי קסאמים לעבר ישראל, אתם מסכימים עם זה, מצדיקים את זה?
"לא, חלילה", הם ענו לי כמעט במקהלה ופניהם של העיתונאים הפלסטיניים אורו לפתע. הם הרי ניסו להראות לי שיש גם 'פלסטינים אחרים'.
"אז למה אתם לא אומרים זאת בקול, מדוע אתם לא משמיעים קולות שפויים יותר?" שאלתי את בני שיחי, והתשובה שהם ענו לי אולי סיכמה את כל המצב כולו. "כי אנחנו מפחדים".
...
איך מעלים?