הבהרה: אין בסיפור זה משום זלזול בדמויות אבותינו. הסיפור רק בא להציג דברים בהומור ולא ללעוג לאף אחד. אם היתה כאן איזושהי מטרה ללעוג למישהו, הרי זה רק למבקרי המקרא.

פרק ראשון בסדרה קצרה.

 

"לך לך" נשמע הקול ברמה.

אבי הסתובב, מבוהל. היתה לו תחושת בטן כבדה שהקול המסתורי דיבר אליו.

"לך לך" חזר הקול המוזר להכריז. רבי מיהר לפתוח רש"י ולקרוא בקול: "לך לך - לטובתך, להנאתך" הקול המשיך בפרטים טכניים לא חשובים על מולדתו, בית אביו, ואיזה גוי גדול אחד. אך שתי מילים לקראת סיומו של הנאום גרמו לאבי לנתר ממקומו. "והיה ברכה". היו עוד כמה משפטים לא ברורים על מקללים ועל משפחות, אך אבי נותר מסומר למקומו. "והיה ברכה"!

ברכה היתה הבת של השכנים ממול. טוב, לא ממש ממול, יותר באלכסון. כי הבתים בשכונה לא היו יותר מידי מסודרים..

אבי לא הכיר את ברכה באופן רציני, בהתחשב בעובדה שהיא שהתה רוב הזמן בפנימייה, ולפני חודשיים טסה לחו"ל. הוא זכר במעומעם שמדובר בבחורה ממוצעת, נערה מחונכת וסטנדרטית לכל הדעות. לאבי לא היתה התנגדות עקרונית להיות שכן שלה, אבל מכאן ועד להפוך לברכה הדרך ארוכה. "והיה ברכה"?! הוא מלמל שוב ושוב אבי לא הסכים להיות ברכה בעד כל הון שבעולם.

"הסעיף הזה בחוזה עוד יסבך אותי", הרהר אבי בעצב. "אני לא רואה איך אני הולך לי להנאתי בתור ברכה.."

הוא עבר שוב על פרטי החוזה, מחפש חורים שאפשר לחמוק דרכם. "ואעשה אותך לגוי" נשמע לא רע במיוחד, קשה להיות יהודי בימינו. הוא ניסה לשחזר בזיכרונו את הקול המוזר. למען האמת, הקול היה מאיים בערך כמו המזכירה האלקטרונית של אורנג'. ואם הוא הצליח לסחוט אותם ולקבל זיכוי להודעות חינם, אין סיבה שהוא לא יצליח לסחוט את אותו קול מסקרן, שאבי החליט באותו רגע לקרוא לו אלי. 'אלי קדוש.' הוא קבע. לא שם יפה??

הוא ניגש לת'כלס. שלף תיק קל-גב מהארון (45 ליטר) השליך פנימה סנדלי שורש, שק"ש, סידור, תפילין, כובע טמבל וחולצת תנועה, שיהיה.

"לאן אתה הולך עם כל זה?" שאל אותו נחי אחיו. "הולך! הולך לי להנאתי. יש בעיות?" הגיב אבי בעודו קושר סרט כתום לתיק.

"מה הולך?! לאן?! אני נשאר פה לנצח! אבא נקבר פה, וכאן אני נשאר!" חתם נחי.

אבי משך בכתפיו ודחס לתיק פק"ל קפה וחבילת מסטיקים בטעם מנטה. את הנרגילה נשאיר בבית, החליט. הוא זרק את התיק על כתפו השמאלית ודהר במדרגות.

"לוט!" הוא קרא. יש לך ארבע דקות להתארגן למסע לזמן לא ידוע ומקום עוד יותר לא ידוע. ארבע דקות זוז!" הוא פקד ופנה לחפש את הארנק. מותיר את לוט עומד על מקומו, המום.

6 דקות לאחר מכן הם דהרו ברחובות ירושלים הצפופים. הקול אמר 'לך', אבל אבי לא חשב לזוז בלי טרמפים. "איזה אוטובוס לוקחים?" צעק לוט, מנסה להדביק את אבי השועט במהירות. "מה אוטובוס על הבוקר?! עושים לחץ בכניסה לעיר!"

ליד הרמזור אבי עצר סופסוף, ולוט התפנה לשאול את השאלה המתבקשת "לאן נוסעים?"

"תזרום.." ענה אבי בחיוך. לוט נדהם. 'איך יתכן שאבי, השקול, ההגיוני, יוצא למשהו שנראה כמו טיול טרמפיאדות חסר תועלת. ועוד בלי קצה חוט בקשר ליעד. מוזר.." הרהר לוט שעה שחצו את הכביש.

אבי החל לעבור במהירות בין הרכבים, מנסה לתפוס טרמפ לחץ. בחור בעל חזות חרדית פתח את החלון. "רמות פולין!" הכריז. אבי סימן לו שאין צורך ועבר לרכב הבא.

כשהרמזור התחלף לירוק והמכוניות נסעו שאל לוט מה רע ברמות פולין, הרי בכל מקרה הם אינם יודעים לאן הם מתעתדים לקחת טרמפ. אבי החל מסביר לו כמו לילד קטן. "תבין, כל מסע כלשהו מתחיל בגבעה הצרפתית. חובה." רכב נוסף פתח את החלון. "לאן אתם צריכים, חבר'ה?" - "לגבעה הצרפתית, מגיע?"

במהלך הנסיעה התברר לשניים שהבחור נוסע לים המלח. "קצת חופש מגיע לי, לא?"

לוט כמעט ביקש להמשיך איתו לצומת קלי"ה, בואכה אילת, אך אבי היסה אותו במהירות. "נוסעים לגבעה, משם נחליט!" פסק. לוט משך בכתפו. 'אבי השתגע היום' חשב ביורדו מן הרכב, נפרד לשלום מהבחור החביב.

הבהרה: אין בסיפור זה משום זלזול בדמויות אבותינו. הסיפור רק בא להציג דברים בהומור ולא ללעוג לאף אחד. אם היתה כאן איזושהי מטרה ללעוג למישהו, הרי זה רק למבקרי המקרא.

פרק שני בסדרה קצרה.

 

לוט ואבי התמקמו בקצה הטרמפיאדה בגבעה הצרפתית. לוט החל לערוך רשימה של חפצים שחסרים. "ציוד סנפלינג, פותחן שימורים, ככה יוצאים לטיול?!" הוא רתח מזעם.

"מה יש?! חסר לך משהו?"

"כן! איך אפשר לצאת לטיול עם קל-גב?! בלי low alpine אני לא מתחיל לחשוב על מסע! גם לא הספקתי לקחת סקרפה. מה אני נראה לך, מתנחל עם שורש? גם משקפי שמש לא לקחת. את הפלאפון השארת בכוונה בבית. אתה בנאדם חסר אחריות! בשביל מה אני סוכן של ריקושט, אם לא בשביל להצטייד למסע?! חוט שיפצור לקחת לפחות?"

"כן. לקחתי." השיב אבי לאחר שתיקה ממושכת. מה לוט הזה מבין.

טרמפ מתקרב. "לאן?" -"רחלים" "מצוין", מגיב אבי. "יש לי הרבה כאלה.."

מרחלים הם הלכו ברגל לצומת תפוח. עשרים דקות הליכה-ריצה. לקיים מה שנאמר בחוזה, "לך-לך." בתפוח הם קיבלו טרמפ לאלון מורה. נתנו קפיצה לשכם, שם ניסה אבי את כוחו בבנין. לוט תהה לעצמו בשקט מה אבי מנסה לעשות, ולאחר שלוש שעות היה שם משהו שאבי התעקש לקרוא לו מזבח. שיהיה.

"טוב, מה עכשיו?" פתח לוט. "אין לי כח ל- "

אבי חתך אותו במהירות. עכשיו חוזרים אחורה, למצוא מקום להתנחל בו. מאלון מורה הם קיבלו טרמפ מדוגם (מאזדה 5, מודל תשס"ו) עד ל -

- "לוז ואח"כ ירושלים. מישהו צריך?" אבי ולוט עולים בזריזות ומתמקמים מאחור. "תוכל להוריד אותי בתחנת הדלק של העי?" מבקש-דורש אבי. הנהג הסכים בחפץ לב, והשניים מוצאים עצמם באמצע ארץ בנימין מוקפים בעשרות פריזים גלוחי ראש. או שמא אלו כנענים? אבי לא הבחין בין השניים. הוא גרר את לוט שעתיים הליכה לאיזה מקום באיזור, וניסה לתקוע שם אוהל. לוט כבר התחיל להתרגז. "אם היית מודיע מראש, הייתי משיג לך אוהל סיירים זוגי ב30% אחוז הנחה! בשביל מה אני סוכן נראה לך?! בשביל שאני אשתמש בחתיכת בד שחור וכמה מקלות?!"

אבי לא היה נראה להוט להגיב. התקלים עם לוט לא שימחו אותו. לוט היה בחור חביב, אבל מפונק מידי, אחד שאוהב להיות קרוב לבית, והכי גרוע, לחיות על מותגים. העצבים של לוט פקעו לחלוטין כשגילה ששכח להביא את השק"ש עם המערכת חימום פנימית והוא יאלץ להסתפק בשמיכת פליז עבה(730 צפיפות). הוא גם נאלץ להתבשר שקר באיזור, והוא שכח להביא את הפליז דו"צ שלו (wind bloc) שקנה בעונה האחרונה. "לאיפה הבאת אותי?!" צעק על אבי. "מה החור המעיק הזה?!" אבי החליט לענות סופסוף. "רע לך פה?! אחלה מקום! בית אל מים, העי מקדם, דורא אל כרא מצפון וג'ילזון מאחוריך. משהו חסר פה?" הרים גבה. לוט הסתגר בשתיקה מעיקה, שהעיבה על יחסיהם הטובים. "יודע מה?" פתח אבי. "בא נסגור שמחר יוקדים לנגב. קמים בשש, שמונה תזוזה לכיוון ערד. הולך?" - "רץ."