על התחדשות, גיל ההתבגרות, וחג שמחת תורה
רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו לי, בעקבות כל מיני דברים ששמעתי ושראיתי בזמן האחרון.
קצת מבולגן. מקווה שתסתדרו עם זה.
שמונים וארבע
הראשון הוא הסדרה החדשה "80 וארבע" של כאן11. לא צפיתי בה, אבל ראיתי את הפרומו / קדימון. למי שלא יודע, מדובר בנסיון מעניין מאוד, להקים גן ילדים בתוך בית אבות. התרשמתי שהפידבקים חיוביים בסה"כ. הילדים לומדים להעריך את המבוגרים, והמבוגרים חווים שמחת חיים שמשפיעה על בריאותם באופן כמעט פיזי.
כשראיתי את זה, לא יכולתי שלא להשוות את זה למודל החיים היהודי, או - אם נרצה לדייק - החרדי. בעבר כבר סיפרתי לכם שאת החאלק'ה לבן שלי עשיתי אצל ר' חיים קנייבסקי. יחד איתי נכנסו עוד כשני-תריסר אבות עם ילדיהם, כולם בשביל להתברך מפי הצדיק. היהדות מדריכה להעריך את הזקן דקדושה, במשמעות של "זה קנה חכמה".
אני לא יודע כמה מתרחשת בציבור החרדי ההשפעה ההפוכה, של הילדים על המבוגרים. למרות שנאמר "ומתלמידי יותר מכולם", בחי' השפעה מלמטה למעלה. לעניות דעתי קצת קשה לראות את זה. אבל מכל מקום- כן יש צד של הערכת הילדים. אלא שהיא מתרחשת באופן שונה, וכמו שאסביר להלן.
חופשי זה
בשבת האחרונה, ממש רגע לפני תחילת הלימודים, סיימתי את הספר "חופשי זה" של הרב חיים נבון (איזה מזל שסיימתי לפני הלימודים..). הספר הוא דיסאוטופיה עתידנית. הרב נבון מצייר לנו את העולם כפי שהוא בשנת 2089. בעולם הזה כבר לא-חוקי לקיים משפחות, שיעור הילודה הוא 0, והעולם המערבי הגיע לשיא הקידמה הטכנולוגית, (מה שמכונה "המחסום") ואינו יכול להתקדם עוד.
באחד השלבים בספר, איש אחד מגלה את אוזנה של הדמות הראשית, שלדעתו "המחסום" הוא אגדה אורבנית. האמת היא שיש עוד הרבה לאן להתקדם, אבל למעשה הטכנולוגיה תקועה. הסיבה המרכזית לכך היא היעדר הילודה, ובכלל- אין מחשבות עתידיות רחוקות טווח. רוב ההתעסקות שלנו היא בהווה.
כאנטי-תזה למציאות שהרב חיים נבון מצייר בספרו, ביהדות מצוות הילודה תופסת מקום של כבוד. זוהי המצווה הראשונה בתורה, ודובר בה גדולות ונצורות, עד שאפילו תלו במצווה זו את ביאת המשיח; "אין בן-דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף".
ועדיין, שסיימתי את הספר הבנתי את המצווה באור נוסף ומחודש. הילדים גורמים לנו אושר לא רק בגלל שהם חמודים וכו'. אלא בגלל שאנחנו רואים בהם את העתיד. הילדים גורמים לנו לצאת מהאנוכיות שלנו, ולהביט על העולם בעיניים אחרות. עיניים של אופטימיות, של אמון בחיים. עיניים של יצירה ושל תקווה. לא לחינם חז"ל תלו במצווה זו את ביאת המשיח; ביאת המשיח יכולה להתרחש רק אם נאמין באדם ובעולם.
התבגרות מאוחרת
הדבר האחרון שאני רוצה לעסוק בו (אבל לא יותר מדי), זה הפרסומים האחרונים בעניין נועה ירון ויובל דיין. כידוע, יובל דיין החליט שנמאס לו, ושהוא יוצא לדרך חדשה. יובל החליט לשוב למחוזות התוהו והספק, ולהמשיך לחפש.
מבלי להתייחס להיבטים הדתיים והמוסריים (שכמובן לא מוציאים אותו טוב), ניסיתי לחשוב על הצד שלו קצת. יש צד שכבעל'בת אני יכול להבין אותו. אפילו מאוד. השיגרה שוחקת. כבר לא רואים את אלהים ביום-יום, והגעגוע לתוהו ולחיפוש ולאש הנעורים - עושה את שלו. פתאום אתה יכול לקום בבוקר ולשאול את עצמך- מה אני עושה פה? זה מה שחיפשתי כל השנים?
בשמחת תורה ראיתי את הנערים מבני עקיבא ואת כל הערסים רוקדים, ספוגי זיעה, ושאלתי את עצמי: איך הם יכולים לרקוד ככה? הרי המוזיקה בכלל לא משהו. זה ניגונים חיצוניים... ואף אחד כאן בכל מקרה לא יודע לרקוד. לעומתם, אני מתעייף תוך 5 דקות..
וקינאתי. פשוט קינאתי. הרי פעם גם אני רקדתי כך. ואז נזכרתי במה שר' שלוימה קרליבך אומר: אני יודע מה זה התורה, יותר מהם, ולכן קשה לי לרקוד... הם רוקדים דווקא בגלל שהם לא יודעים, כי שמחת תורה זה חג שמעל טעם ודעת.
על כל פנים, יש בתקופת ההתבגרות משהו מאוד רומנטי. משהו שובה לב. האזכור התורני שעלה לי לראש בהקשר זה הוא "זכרתי לך חסד נעורייך". האהבה הבראשיתית בין קוב"ה ועם ישראל זה עניין אחר לגמרי מהאהבה שלאחר מכן. לכן צריך לזכור להשיב את זה אל לבנו כל יום.
מזבח מוריד דמעות
דווקא בגלל ההתבוננות הזו, אני מסתכל על יובל דיין וחושב שהוא פשוט טועה, גם מנקודת ההסתכלות שלו. אתה רוצה לחזור לימי הבראשיתיות שלך? תפאד'ל. לא בדרך הזו. חז"ל אמרו שכשאדם מגרש את אשתו הראשונה- מזבח מוריד דמעות. למה? כי אדם שמגרש את אשתו הראשונה מוותר בעצם על הבראשיתיות. מוותר על חסד הנעורים ועל אהבת הכלולות. הוא מנסה לחפש את ההתחדשות מבחוץ- תוהו חדש. חלל פנוי חדש. אשה צעירה.
אבל אדם הרוצה להשיב לעצמו את החן הבראשיתי לא ימצא את זה בחיפוש חיצוני. כלומר; כן יש מקום להתחבר למוקדי חופש ולמוקדי רוחניות. אבל בגיל הזה, עיקר ההתחדשות של ההתבגרות צריכה להיות בזיכרון. "זכרתי לך חסד נעורייך". ההתחדשות והחיפושים צריכים להיות על ידי עבודה פנימית- של "כל יום יהיו בעיניך כחדשים".
במהרה בימינו אמן.
הנה , שתבחקו גם!