פורום נסיונות פעילים (עמוד 1195)

אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן.

(הרב קוק, עולת ראיה ליו"כ)

כבר הרבה זמן אני מרגיש: אולי אוכל למצוא מזור בכתיבה. בהתחלה חשבתי שטרדות הזמן הן שמונעות אותי מכך, וכמטבע הלשון השגור בפי חכמים: מה שהלב חושק הפנאי עושק. הלימודים, המשפחה, הפרנסה. כיצד אוכל למצוא זמן הגון לכתיבה משמעותית ורצינית?

אמנם, לאחר התבוננות קלה, גיליתי שאני שוגה. לא הזמן חסר לי. זמן יש לי בשפע. ברוך הוא וברוך שמו. הפגם נמצא במחשבתי בלבד. המחשבה מתפזרת ולא מוצאת מנוח. אין לי ישוב הדעת; לא רק לשם כתיבה, אלא אף בלימודים. כשזה קורה, איני שם כל-כך לב זה. רק לאחר זמן, כאשר סוף-סוף אני נרגע ודעתי מתיישבת – אני שואל את עצמי: כיצד הרשתי לעצמי לפזר את מחשבותיי? ככה,  ברחובה של עיר כמו אשפה? מדוע דעתי מיטלטלת באין מנוח כאניה המיטרפת בים? בלי שלווה?

כעת, בחסדי שמיים, אין דבר שיסיח את דעתי. אין מה שיפזר את מחשבתי. ואני יכול לעסוק מעט בכתיבה. על מה אכתוב? על זה גופא אכתוב, על התפזרות המחשבה.

הרב קוק כותב באורות התשובה, שאחד הסימנים לתשובה מעולה היא שהמחשבות נעשות ארוכות. הרעיון מובן לי, ועם זאת רחוק ממני עד מאוד: מחשבותיי קצרות ומקוטעות. איני יכול לעסוק בנושא אחד במשך זמן רב.

פעם הייתה לי סבלנות לשמוע אלבום שלם ברצף. הייתי חושב על המבנה הפנימי שלו. על התהליך של האלבום. סדר השירים באלבום הוא דבר רציני מאין כמותו, ואנשים לא מבינים זאת. פעם הסברתי לאשתי על המבנה של "לילה כיום יאיר"; מהשיר השני ואילך נמצאים בתהליך הקימה מהלילה ליום: "באמצע הלילה אני מתעורר". עומק החושך. אבל לאחר מכן מתחיל המאבק בין הלילה ליום "איזה קרב אלהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים". ולבסוף האלבום נגמר בשירים של "כוכבי בוקר" ו"ארבעתנו", שירי הזריחה.

כבר הרבה זמן שאיני שומע אלבומים שלמים. לאחרונה נפשי כל כך מוטרדת, ובקושי שיר שלם מתחילה ועד סוף איני מצליח לשמוע. כנראה שאני רחוק מאוד וזקוק מאוד לתשובה.

*
יש עוד סוגיא שמעסיקה אותי בזמן האחרון. והיא קשורה בקשר הדוק לשאלה הקודמת. ה' חנן אותי בכשרונות רבים. ברוך הוא וברוך שמו. אבל לשם מה? הרי איני יכול לעסוק בכולם. האם עלי להוציא לפועל את כולם? באיזה מינונים? האם יש כשרון שעלי להקריב על המזבח קמי קוב"ה? כבר שמעתי על צדיקים שככה נהגו: שלרב עובדיה היה כשרון ציור, ושעד עתה ניתן לראות זאת בכתב-ידו היפה. שלרב אלישיב היה כשרון חזנות, וגם הוא הקריב את כשרונו על מזבח ההתמדה. אני לא נמצא שם, אפילו לא קרוב, אבל השאלה בעינה עומדת; כיצד עלי לחלק את כשרונותיי? אפילו לא מצד עבודת ה'. גם בהסתכלות פשוטה של העולם הזה- אי אפשר לממש את כל הכשרונות יחדיו. הרי צריך לפרנס את הבית. חייבים גם ללמוד תורה. אי אפשר להיות נגן ועורך דין וצייר ומתכנת וצלם ורופא.

חייבים להתמקד. להתרכז. להחליט. הכיצד? 

 
*
אחת הדוגמאות היפות מבחינתי למחשבות ארוכות הם הספרים של אפלפד. אפלפלד לא נצרך לרצות את הקורא, באיזה מתח מעושׂה ולא שייך. אפלפלד פשוט מתאר את החיים, בפשטות האופיינית לו. בהסתכלות הרליגיוזית שלו. יש משהו בספרים האלו שפשוט מעורר לתשובה. אולי מה שאני צריך לעשות זה פשוט לקרוא אותו.
ואולי דווקא לימוד תורה מצדה העיוני הוא התרופה לזה. דווקא הלימוד, הריכוז, יכול להרגיל אותי לצאת מעצמי.
אולי.

או פסיפס ב'.

מה שבא לכם.

(יהיה שווה לחכות).