פורום נסיונות פעילים (עמוד 1267)

מקום אחר, זמן אחר

מישהו אמר פעם שכולם יודעים מהי אהבה עד ששואלים אותם.
איזו רוח שקיעתית רומנטית מלווה בצלילי כינורות וגביעי זכוכית רחבים מלאים ביין אדום, אבל אין מילים לתאר מהי. שנים של עמל משותף, הישגים ואירועים, חוויות שנרקמות אל ברית שלא תופר, אבל איך בכלל אפשר לסכם. ניצוץ ראשוני של זיהוי, של אחווה, תקווה שמשתקפת בזוג עיניים חדש, אבל שום דבר לא וודאי.
כילדה את חולמת על שמלת כלה, כמתבגרת את כבר רוצה שיגיע האיש שתוכלי לספר לו הכול, בגיל עשרים החלומות שלך מנופצים ומפוזרים לכל עבר.
אולי את לא מוכנה לאהבה.
אולי את עוד לא יודעת לסמוך, להיפתח. אולי את עוד לא אוהבת את עצמך מספיק. אולי את מפחדת.
את כותבת על זה וקוראת על זה וחושבת על זה, אבל בילית שנים ארוכות בבדידות שהופרה רק על ידי אנשים שהרסו לך.
ונכון שאהבת פעם בתמימות, עם אותו ניצוץ ואותו עמל ואותה שקיעה, אבל היית בתחילת הדרך, ומתישהו זה נעלם ואת כבר לא זוכרת איך.
ונפגעת. נפגעת מספיק פעמים כדי לא להאמין לאנשים אחרים. את מסתכלת מסביב ויודעת שאנשים אחרים מאושרים, מאמינה שטוב להם, אבל גם יודעת שאת לא שם, וקשה לך מאוד להאמין שאי פעם תהיי.
איך תאמיני, כשכמה אנשים עברו על פנייך, בחנו ארוכות והלכו? איך תדעי שאהבה קיימת, אם את עדיין מופתעת בכל פעם שלא מתעלמים ממך או שונאים אותך?
את מפחדת לתת לאחרים את היכולת להכיר אותך. את מפחדת מהמניפולציה, את מפחדת מהפתעות, את מפחדת מחרטה. את לא מוכנה לעשות עוד טעויות.
ואת יודעת שאין אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך, לאף אחד אין, כי אהבה היא גם עמל והיא גם חיי יום יום.
ואין לך איך וכמה, את עוד לא מאמינה שאת יכולה לאהוב.
אהבת פעם, כן, וזה היה יפה ונעים, ומרגש ומכאיב, אבל זה כבר עבר והיום את מסתכלת אחורה בחיוך עצוב, ומייד מפנה את המבט.
ולפעמים דימית שאהבת, לפעמים התמכרת לתחושה, לפעמים פרצת גבולות.
אבל בסופו של דבר, מה שמשנה עכשיו, מה שעוד כובל אותך אל עולם חוסר האמון, אל הבדידות, הוא הפחד מאנשים אחרים ומהכוח שיש להם עלייך. את יודעת שהם יכולים לספר לך שקרים ואת תאמיני, את יודעת שהם יכולים לבקש בקשות ואת תמלאי הכול, את יודעת שאת עלולה לשכוח את עצמך למענם.
אז את לא נכנסת לזה. את מגנה על עצמך.
את לומדת לחבק את האחים שלך, את ההורים שלך, את לומדת לאהוב את המשפחה שכבר יש לך. לאט לאט את בונה את האמון מחדש.
ולפעמים את שוכחת שעוד מותר לך לבכות שכל החלומות התפרקו, אבל איכשהו את תמיד זוכרת שאפשר לבנות אותם מחדש.

זה לא כיף להיסקל

וג'ינג'ים אוהבים לסקול

חוסר איזון

הוא טוב מבחוץ יותר מאיך שהוא באמת.

אורייתא אורייתא

אז כעת.

כי התכנון להתקפל בשתים עשרה

שכל כך בא לי להיות נוער בסיכון.

ולא בא לי מסגרות, ולא בא לי להקשיב לאף אף אחד בעולם הזה.

קרוב לוודאי שיש פה הרבה בנות, ומתוכן כמעט בטוח שיש חלק שתופרות, ובגלל שמדובר במקרה חירום אני אשאל את זה פה:

מישו יודע איך בונים צווארון לחולצה? (קלאסי, כמו של בנים...)

לקחתי ממשי בודרה (ככה כותבים??) אבל המנקה זרקה אותה לפח!!!! 

חייבת לעשות עם זה משו...

 

תודה רבה!

אנא עזרו לי להסיח את דעתי ממחשבותיי הנוכחיות

שכאילו הכל טוב.

בעיקר כי זה היה לידי.

אני יודע שזה נשמע מוזר.
ואז היא הופיעה
והשמש שבדרך כלל זורחת בשמי קיץ בהירים
פתאום שינתה את מקומה ועכשיו זורחת מעיניה הכחולות.

תרגום קטנטן מתוך השיר הנפלא "then she apeared" המלווה את אחת הסצנות האהובות עליי בבנות גילמור.

לא הייתי פה שבוע שלם, חוץ מקפיצה קטנה,

וזה מוזר שהצלחתי כי אני מכורה קשות