מישהו אמר פעם שכולם יודעים מהי אהבה עד ששואלים אותם.
איזו רוח שקיעתית רומנטית מלווה בצלילי כינורות וגביעי זכוכית רחבים מלאים ביין אדום, אבל אין מילים לתאר מהי. שנים של עמל משותף, הישגים ואירועים, חוויות שנרקמות אל ברית שלא תופר, אבל איך בכלל אפשר לסכם. ניצוץ ראשוני של זיהוי, של אחווה, תקווה שמשתקפת בזוג עיניים חדש, אבל שום דבר לא וודאי.
כילדה את חולמת על שמלת כלה, כמתבגרת את כבר רוצה שיגיע האיש שתוכלי לספר לו הכול, בגיל עשרים החלומות שלך מנופצים ומפוזרים לכל עבר.
אולי את לא מוכנה לאהבה.
אולי את עוד לא יודעת לסמוך, להיפתח. אולי את עוד לא אוהבת את עצמך מספיק. אולי את מפחדת.
את כותבת על זה וקוראת על זה וחושבת על זה, אבל בילית שנים ארוכות בבדידות שהופרה רק על ידי אנשים שהרסו לך.
ונכון שאהבת פעם בתמימות, עם אותו ניצוץ ואותו עמל ואותה שקיעה, אבל היית בתחילת הדרך, ומתישהו זה נעלם ואת כבר לא זוכרת איך.
ונפגעת. נפגעת מספיק פעמים כדי לא להאמין לאנשים אחרים. את מסתכלת מסביב ויודעת שאנשים אחרים מאושרים, מאמינה שטוב להם, אבל גם יודעת שאת לא שם, וקשה לך מאוד להאמין שאי פעם תהיי.
איך תאמיני, כשכמה אנשים עברו על פנייך, בחנו ארוכות והלכו? איך תדעי שאהבה קיימת, אם את עדיין מופתעת בכל פעם שלא מתעלמים ממך או שונאים אותך?
את מפחדת לתת לאחרים את היכולת להכיר אותך. את מפחדת מהמניפולציה, את מפחדת מהפתעות, את מפחדת מחרטה. את לא מוכנה לעשות עוד טעויות.
ואת יודעת שאין אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך, לאף אחד אין, כי אהבה היא גם עמל והיא גם חיי יום יום.
ואין לך איך וכמה, את עוד לא מאמינה שאת יכולה לאהוב.
אהבת פעם, כן, וזה היה יפה ונעים, ומרגש ומכאיב, אבל זה כבר עבר והיום את מסתכלת אחורה בחיוך עצוב, ומייד מפנה את המבט.
ולפעמים דימית שאהבת, לפעמים התמכרת לתחושה, לפעמים פרצת גבולות.
אבל בסופו של דבר, מה שמשנה עכשיו, מה שעוד כובל אותך אל עולם חוסר האמון, אל הבדידות, הוא הפחד מאנשים אחרים ומהכוח שיש להם עלייך. את יודעת שהם יכולים לספר לך שקרים ואת תאמיני, את יודעת שהם יכולים לבקש בקשות ואת תמלאי הכול, את יודעת שאת עלולה לשכוח את עצמך למענם.
אז את לא נכנסת לזה. את מגנה על עצמך.
את לומדת לחבק את האחים שלך, את ההורים שלך, את לומדת לאהוב את המשפחה שכבר יש לך. לאט לאט את בונה את האמון מחדש.
ולפעמים את שוכחת שעוד מותר לך לבכות שכל החלומות התפרקו, אבל איכשהו את תמיד זוכרת שאפשר לבנות אותם מחדש.
איזו רוח שקיעתית רומנטית מלווה בצלילי כינורות וגביעי זכוכית רחבים מלאים ביין אדום, אבל אין מילים לתאר מהי. שנים של עמל משותף, הישגים ואירועים, חוויות שנרקמות אל ברית שלא תופר, אבל איך בכלל אפשר לסכם. ניצוץ ראשוני של זיהוי, של אחווה, תקווה שמשתקפת בזוג עיניים חדש, אבל שום דבר לא וודאי.
כילדה את חולמת על שמלת כלה, כמתבגרת את כבר רוצה שיגיע האיש שתוכלי לספר לו הכול, בגיל עשרים החלומות שלך מנופצים ומפוזרים לכל עבר.
אולי את לא מוכנה לאהבה.
אולי את עוד לא יודעת לסמוך, להיפתח. אולי את עוד לא אוהבת את עצמך מספיק. אולי את מפחדת.
את כותבת על זה וקוראת על זה וחושבת על זה, אבל בילית שנים ארוכות בבדידות שהופרה רק על ידי אנשים שהרסו לך.
ונכון שאהבת פעם בתמימות, עם אותו ניצוץ ואותו עמל ואותה שקיעה, אבל היית בתחילת הדרך, ומתישהו זה נעלם ואת כבר לא זוכרת איך.
ונפגעת. נפגעת מספיק פעמים כדי לא להאמין לאנשים אחרים. את מסתכלת מסביב ויודעת שאנשים אחרים מאושרים, מאמינה שטוב להם, אבל גם יודעת שאת לא שם, וקשה לך מאוד להאמין שאי פעם תהיי.
איך תאמיני, כשכמה אנשים עברו על פנייך, בחנו ארוכות והלכו? איך תדעי שאהבה קיימת, אם את עדיין מופתעת בכל פעם שלא מתעלמים ממך או שונאים אותך?
את מפחדת לתת לאחרים את היכולת להכיר אותך. את מפחדת מהמניפולציה, את מפחדת מהפתעות, את מפחדת מחרטה. את לא מוכנה לעשות עוד טעויות.
ואת יודעת שאין אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך, לאף אחד אין, כי אהבה היא גם עמל והיא גם חיי יום יום.
ואין לך איך וכמה, את עוד לא מאמינה שאת יכולה לאהוב.
אהבת פעם, כן, וזה היה יפה ונעים, ומרגש ומכאיב, אבל זה כבר עבר והיום את מסתכלת אחורה בחיוך עצוב, ומייד מפנה את המבט.
ולפעמים דימית שאהבת, לפעמים התמכרת לתחושה, לפעמים פרצת גבולות.
אבל בסופו של דבר, מה שמשנה עכשיו, מה שעוד כובל אותך אל עולם חוסר האמון, אל הבדידות, הוא הפחד מאנשים אחרים ומהכוח שיש להם עלייך. את יודעת שהם יכולים לספר לך שקרים ואת תאמיני, את יודעת שהם יכולים לבקש בקשות ואת תמלאי הכול, את יודעת שאת עלולה לשכוח את עצמך למענם.
אז את לא נכנסת לזה. את מגנה על עצמך.
את לומדת לחבק את האחים שלך, את ההורים שלך, את לומדת לאהוב את המשפחה שכבר יש לך. לאט לאט את בונה את האמון מחדש.
ולפעמים את שוכחת שעוד מותר לך לבכות שכל החלומות התפרקו, אבל איכשהו את תמיד זוכרת שאפשר לבנות אותם מחדש.
