פורום נסיונות פעילים (עמוד 1369)

ואין טעם לחזור לישון כי גם ככה עוד רגע צריך לקום ...

אנונימיים
@Admin זה נכון?

איכשהו זה כבר מעבר לרצון. זה צורך, ו

זה בוער בי. וגם כשמצליחים להעביר ללימוד, זה מקשה, כי הלימוד עצמו לא מסופק מספיק בגלל שבין הזמנים וכו,

אז בכלל. 

(לא. אבל, הלוואי שהיתה דרך שכן)

 

עמכם הסליחה!

 

 

🙄

|מנסה להרגיע את עצמו|
אבלאבל
זה אולי מרגיע מבחינה שכלית, אבל,
לא מדומם את הרגש
ואני לא מצליחה לנתב את הכל, זה יותר מדי,
זא, חלק מנותב, וגדול יותר מלפני, אבל


(אולי נעלה מחר?
ונלך לדבר עם הרב. רק צריך להעיז לבקש ממנו)

עשיתם קורס?
דרך איפה?
אתם ממליצים?

(יש לי בעיקרון זמן, אבל חושבת על זה כבר)

צונזר פה משהו

לא מרגיש לכם חשוף מידי לפעמים. כאילו
ככ הרבה אנשים יודעים עליכם יותר מידי
ועדיין יש את הנטיה הזו לשתף מיקום ולהראות שהיי גם אני פה גם אני הייתי שם חייבים לדעת שהייתי שם!

ואני מבינה את זה אבל
כשזה עקבי וקורה כל הזמן איך זה לא מרגיש כבר חדירה לפרטיות
סטוקרי נורא, אגב
תיזהרו מסטוקינג. אף פעם איו לכם מושג אם נפלתם על סטוקר או לא

כמה יעיל היה יכול להיות אם היינו יכולים להיות מתודלקים בשעתיים שינה בלילה וזהו


אנשים מפתיעים. בחזות שלהם, בדיבור, בדעות
יש לי כמה אנשים עם סטיגמה שהיה מפתיע לדבר איתם


כל אחד בסוף יכול להגיע לפה ולקרוא וכשחושבים על זה זה נורא מפחיד פתאום


אני צריכה לישון


(שלישי בבוקר אני אלך להגיד לו שלום אולי ואז. אני בכלל לא מבין מה מצאת בי ואני, איך אפשר לא להבין. קשה לי עם החברה שמחדירה באנשים לפעמים שהם לא מספיק טובים. רואים צלקות עד היום)


יש קטע כזה באכפתיות שגורמת לך להיות קנאי. כי אם אכפת לך ממישהו אז שיהיה לו אכפת חזרה ובחברת אנשים מסוימים קשה לך כי אכפת לו יותר מהם (לפחות מרגיש?)


מה עוד מה עוד
נס קפה זה דבר די משביע אגב
תלוי בסיטואציה


משמעת עצמית של אפס ומטה


(חבל שהוא עוזב, עד שיצא לדבר)


הקטע הזה של להיות אנטיפת לסביבה ולצאת זה שמסנן
אני לא אוהבת שזה מה שקורה איתי אבל גאד אני לא מוצאת מקום להכל


השלב הזה של להכיל

(קשה לי עם אנשים שמרגיש שכל העולם עוטף אותם ואז מה אתה בשבילם, כלום קטן בתוך כל זה
ואני מפחדת שאנשים מרגישים ככה איתי. עולם עוטף זו אשליה)


טוב
אני אלך. אני חושבת

לאבד תעבודת חופש במתמטיקה אחרי שעשיתי רבע ממנה..

אוףףף

אני גרועה בלהגיע למצב שאומרת לעצמי,ילדה,כנסי למיטה,כבי מחשבות ועצמי עיניים עד הבוקר.

זה כבר לא קורה,כל לילה אני ערה עד חמש בערך ולמה?סתם,סתם!אין משהו מיוחד לעשות חוץ מלכתוב לעצמי דברים 

או לנגן או לצייר או שאם ממש משעמם,אז לפתוח את הערוץ.וזה אני בעיקרון לא רוצה.באלי לצאת מיפה באמת לתקופה.

אני לא מאמינה בלספור כבשים,זה מתיש את העיניים והן שורפות יותר אבל לא נרדמות.

מוח עמוס עמוס עמוס.

ולב עוד יותר.

אני מתגעגעת ושונאת את הנתק הזה,אני מפחדת שמשהו יקרה.

.

וסתם באלי לתייג אנשות יקרות-.

@לעבדך באמת!,@אנה דור,@ריעות.,@רצה לאש.

יש עוד כמה אבל אתן להיום.

לב לכל אחת מכן.

 

.

בניתי לי בית
בעמל,
יזע ודמעות,
חומרים מליבי-לבנות
ודמי קניין מרובים.

בניתי לי בית
הינדסתי הקוצים
צבעתי ציפורים,
כתשתי פרחים
ליצירת ריח ספוג שושנים.

בניתי לי בית
תורה ועבודה
תוכי קירות עמוסים גמרא
קול הלימוד נשמע-
רצוף אל מרחקים.

בניתי לי בית
מקום ומושב
רווח לי המקום
ומה עכשיו,
עם זעקת א-ל שנותרה
עזובה,
לבדה-
בלי דירת רווח לעצמה.
.
בנינו לנו בית,
בית לעצמנו
אך מה עם שכינה
הנמצאת עמוק תוך עמנו,
וכי לא מגיע עבורה גג?
עד מתי תישאר כך עזובה,
{בלי מקדש}
נטושה לעד?

 

-אני אוהבת את השיר הזה,הוא יצא לי ממש טוב.

.

מאחורי ברזל 

שעוצר חיים שלמים

אתה עומד

זקוף קומה

ומחכה שנחנק משקרים.

.

באלי קודש אעאעאעע טאטע.ואני רוצה כבר ללמוד איתן את השיחות,שנים לא למדתי.

.

מחר אחלקרח ואיי ג'אמפ ואולי קריוקי.

היום היה חדר בריחה וים.

.

 

לילט לי וזהו.)

 

היא היתה נהנת מהשיחה הזאת

מוצאי ט' באב תשע"ט /לעבדך באמת.

בכל משפחותינו הצום נפתח,
שנה נוספת וחסרים אנו מן המקדש.
בכל בית הביס הראשון והלגימה הראשונה, מלווים בלב שבור שלא, עוד לא התאחה.
אבלים הינו ואין לנו מנחם.
דומעים הינו כמו אין לנו אב ואם.
והמקדש עשן, ודמעותיו קורבנותינו.
וה' מחפש לו בית, לשכון בינינו.
ציון חסרה, ירושלים לא בנויה.
לא עלינו לבית המקדש, לא שמענו את שירת הלווים.
לא השתחוונו בהר הקודש,
לא הכרנו באורה של ירושלים.
ובכל זאת, קרבנות הקרבנו לפניך.
קרבנות שאין אנו חפצים לתת.
השיבה שופטינו כבראשונה, שנקריב לפניך קורבנות ומוספים מרצוננו באמת.
קול שופר לא שמעתי.
רק את צחוקו של רבי עקיבא, שבעולם משוטט.
את שאגתו של רבינו אימצתי חזק אל עצמי, שאין שום יאוש בעולם כלל, גם לא בעולמי.
איכה נתרחקנו? איכה כך גלינו?
איכה שוב קמנו אך בכבודך לא חזינו??
דבירך כדבירנו, אצלך הוא נמצא.
ברצותך את רצוננו תגלה תפארתך.
ותשוב, תחיינו, ברום מעלה.
ומשיח לא בא.
ואין נחם לאבי.
ומשיח כמונו, כנראה הלך לביתו לפתוח את הצום, עם ילדיו ואשתו.
ואולי הוא פגוע קצת, ואולי הוא כאוב.
ואולי לא יודע כלל את גודלו העצום.
יתכן ולא ידע הוא, שהוא המשיח.
ויתכן כי הוא עוד נער, ואת צערו בפני אביו משיח.
אוי תבוא כבר, אוי תבוא כבר, נו תבוא יא משיח.
ואולי, אולי היום משיח נולד,
אולי קראו לו מנחם.
אולי פניו כשל תינוק ורדרד.
משיח כאן, משיח נולד.
ואביו ואמו את משיח לקחו אל ביתם,
כה רך הוא משיח,
ולגדולות הוא נועד.
האם יודע משיח שהוא צריך כבר לבוא?
האם גילו לו למשיח את תפקידו?
לא נשיר לו למשיח שיר ערש.. רק שלא ישן.
כי אם נרדמנו אנחנו, מי יעירנו עכשיו?
ואולי משיח ישן ותורינו לצעוק לו;
משיח תקום.
משיח תקום!
באורך שזרח כבר הבטנו.
משיח תראה אותנו שבורים,
משיח תרוץ עם תחבושות לרפא הפצעים.
משיח תתעורר. משיח תפתח את עינייך.
כל עמישראל בלבו מייחל לגילוייך.
ואם משיח יפקפק בעצמו?
ולא יאמין לנו?
נספר לו על החוזקות שלו.
איך בזכותו יותר טובים אנו.
ובא המשיח, ונגאלנו.

אז היו אנשים של משיח.
תאירו חוזקות, תגלו לכל אח יהודי שלנו, עד כמה הוא טוב.
ואיך מגודלו גדלים אנו.
תדאגו לזה,
תעוררו את בחינת המשיח,
כי, מי יעיר אותנו?